"טריינספוטינג 2", סקירה

לקראת הצפייה ב"טריינספוטינג 2" (T2 Trainspotting) לא היו לאף אחד ציפיות שהוא יתעלה, או ינסה בכלל, להיות טוב יותר מהסרט הראשון, זה שהפך את דני בויל לבמאי מוערך, ונחשב עד היום לפיסת קולנוע משובחת, כנה וכואבת כשם שהיא מרהיבה ומבדרת. הוא מעוגן היטב בנימי הנוסטלגיה של זמן ומקום מסויימים, למרות שהוא עדיין עובד בצפיות חוזרות.
היה ברור גם שהסרט החדש מיועד קודם כל למי שצפו ואהבו את רנטון (יואן מקגרגור), סיק בוי (ג'וני לי מילר), ספאד (יואן ברמר) וביגבי (רוברט קרלייל). גם בלי ללחוץ על בלוטות הרגש, עצם המפגש המחודש עם אותן דמויות כעבור 20 שנה כשהן מגולמות על ידי אותם השחקנים, הוא אירוע שיכול להפעיל אותנו כצופים. יש כאן התבגרות כפולה ואולי משולשת, של הדמויות, השחקנים והצופים – מכאן יכולה להיווצר דינמיקה שעשויה להוביל להתבוננות, התפכחות וקתרזיס, או להתנפצות.
עוד דבר שאפשר לדעת מראש הוא שהשחקנים טובים, ושהצילום והעריכה יהיו מרהיבים – אולי גם יהירים. עכשיו נותר רק לגלות מה יהיו מינוני הנוסטלגיה, האם הסרט רוכב על קודמו או עומד לבדו, ומה קורה עם הסיפור ופיתוח הדמויות. ברגע שזה ברור, אפשר לגעת בחוויה שהוא מספק – מהנה או מייאשת, או איפשהו באמצע?

אלו התשובות שלי: לפני הכל, זה סרט לא רע. רגע, עצרו את סוסיכם. זה לא אומר שהוא טוב במיוחד או שהוא נטול פגמים, אבל למי שאוהב את הסרט הראשון ואת השחקנים, צפויה ככל הנראה לפחות חוויה סבירה, מאותו במאי וגם מאותו תסריטאי, ג'ון הודג', ומבוסס ברמה כזו או אחרת על "פורנו" ספר ההמשך ל"טריינספוטינג" של אירווין וולש. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה – הוא לא מיועד למי שלא ראה את "טריינספוטינג". אי אפשר להבין מה הטעם בו או מה מניע את הדמויות ומהיכן מגיעים כל המחוות והפלאשבקים בסופר-אימפוז (צילום שמופיע על גבי צילום אחר) שהוא משופע בהם. האמת שאשמח לדעת איך חווה אותו מי שראה אותו בלבד, האם צפייה כזו מספקת משהו מעבר לסקרנות ורצון לראות את "טריינספוטיג".
בהקשר הזה שמעתי אחרי ההקרנה את ההשוואה המתבקשת ל"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שני הסרטים מרפררים לסרט אחר באופן מובהק, ישיר ואף בוטה, אבל לדעתי יש הבדל מהותי ביניהם בשל ההצדקה של כל אחד מהם לכך. אגע בזה בהמשך.

קצת לפני, אני רוצה להתייחס לבשר, לסרט עצמו. הוא מתחיל מעניין, וכבר נמצא במקום מאוד מודע לעצמו עם פסים כתומים שמשולבים באלגנטיות בהליכונים של חדר כושר. כבר בהתחלה אנחנו רואים את רנטון כשהוא נפלט, פשוטו כמשמעו, מהעולם התקין והבריא שבו התחבא במשך שני עשורים, כשהוא רדוף על ידי זיכרונותיו שלו עצמו כנרקומן צעיר ואולי שמח יותר.
הוא לא היחיד שנרדף על ידם. הסרט כולו עוסק בחזרה שלו לאדינבורו ולאופן שבו ההשלכות של מעשיו מסוף הסרט המקורי השפיעו על השלושה שהשאיר מאחור. הבגידה של רנטון, החומרית והרגשית, היא משהו שכל אחד מהם, כולל הוא עצמו, מעולם לא השתחרר ממנו. מצד שני, לכל אורך הסרט אפשר לתהות האם זה באמת היה משנה משהו אצל חבורה שבורה כל כך, או שהם רק נתלים באירוע הזה כדי לתרץ את העובדה ששום דבר טוב כמעט לא קרה להם מאז.
החשיבות שכל אחד מהם מייחס לעבר והכמיהה לשחזר זיכרונות שהפכו יפים יותר ממרחק הזמן באות לידי ביטוי בקטעים קצרים מהסרט הראשון שמבליחים לתודעה שלהם כל כמה זמן. אפשר לתהות האם אלו רגעים מודעים בהם הם מבינים שהם חוזרים על התנהלויות ישנות, או שזו הקבלה חיצונית שבה הסרט מראה לנו באירוניה אגרסיבית עד כמה הם לא התקדמו, רק הזדקנו.

זו נקודה יפה וכואבת שהסרט נוגע בה, וחלק מרגעיו החזקים ביותר לדעתי חגים סביבה. מה שהיה לוהט ומושך ומסוכן ב"טריינספוטינג" נבע בין היתר מהנעורים, מההתכתבות עם סיפורים אחרים על דור צעיר, אבוד וכמעט רומנטי. כשהגיבורים שלך אבודים בגיל 20 אתה סלחן ומצפה שהם ייצאו מזה. כשהם עדיין אבודים בגיל 40 ומשהו, הזוהר הטרגי אבד ביחד עם הציפיות, ונשארת עם תחושה מרירה של החמצה ואולי קצת ייאוש. היא יכולה להתכתב עם התחושות של הצופים שגם הם כבר מבוגרים יותר ממה שהיו כשצפו לראשונה בסרט הראשון. יש כאן פוטנציאל להדהוד כואב של מערבולת רגשות ורפלקציה עד להגעה להבנה מסוימת. אבל זהו בעיקר פוטנציאל. אלו החומרים מהם עשוי הסרט, אבל הוא לא משתמש בהם באופן מספק. זה החומר הנוסף שבו, ההתבוססות בנוסטלגיה לרמה צינית, שמשתלט על רובו. אי אפשר שלא להתרשם, וקצת להתעייף מהיהירות של דני בויל. יש תחושה לאורך הסרט של מפגן מתאמץ של כישורים – סצנות מגוחכות בכוונה, מעברים מוכרים בין דמיון למציאות שהם גם נפלאים אבל גם מעמיסים, צבעוניות בוהקת, קליפיות קצבית עקשנית, פס קול חדש-ישן וכל כך הרבה דחיפות של הסרט הקודם שלא משאירות מקום לסרט החדש לצמוח למקומות אליהם היה אפשר לקוות שהוא יגיע.

אחת הבעיות היא גם אחד הדברים הכי מהנים בסרט: ההופעה של יואן מקגרגור. מצד אחד הכריזמה שלו וכישורי המשחק שלו עדייו פועלים את פעולתם, והדינמיקה שלו עם ג'וני לי מילר היא חלק ממה שהופך את הסרט לחוויית צפייה לא רעה. מצד שני הדמות שלו במצב טוב מדי למישהו שאמור להיות על סף התפוררות. הדמות של רנטון אמנם עושה כושר בצורה קצת אובססיבית (הוא מסביר שצריך להחליף התמכרות אחת באחרת), אבל הוא גם אמור להיות לאחר אירוע לב שגורם לו לחשוב על כך שהוא בן תמותה, ושבאופן כללי החיים שלו הם לא מה שהוא רצה שיהיו. החיים של אף אחד מהם למעשה לא מה שהם רצו, אבל זה לא משכנע מספיק, כי הסרט לא מעז לרדת נמוך מספיק. הוא נשאר כל הזמן במקום בטוח באופן יחסי, במקום נעים, כדי לא להפריע לחוויית ההיזכרות הנעימה.
אנחנו מלווים את רנטון כשהוא נפגש מחדש עם החברים שלו, סיק בוי שרוצה לפתוח בית זונות כדי שהבחורה שהוא אוהב (אנג'לה נדיאלקובה) תוכל להיות המאדאם שם, ספאד עדיין מכור ואבוד ומתגעגע לבת הזוג שלו ולבנו שהוא לא רואה, וביגבי שבורח מהכלא ומנסה לחדש את ימיו כקדם בתור פורץ לא כל כך נוצץ. מהר מאוד הם נגררים חזרה להרגלי חברות ישנים – כשמעליהם הפעם מעיבות השנים, הגיל והמשקעים שנוצרו כשרנטון בגד בהם ועזב. ביגבי הוא היחיד שנשאר, גם הפעם, בתפקיד מאיים ומרוחק יותר. גם הוא וגם סיק בוי מונעים בין היתר מדחף לנקום ברנטון, כשאצל ביגבי אין ממש מורכבות – זה כל מה שהוא רוצה לעשות, לשדוד, לשתות, לנקום. יש גם מפגש קצר עם דיאן (קלי מקדונלד), נערת התיכון מהסרט הקודם שהיא עורכת דין עכשיו, והחלק שלה בסרט קצר עד להכאיב, וחבל מאוד שלא רואים יותר ממנה. היא לפחות דמות שיש לנו כבר איזשהו קשר אליה, בניגוד לורוניקה, החברה של סיק בוי, שנשארת בעיקר כקלישאה של אישה ופחות כמו דמות אמיתית. היא נמצאת שם בעיקר כדי שיהיה לכל הדמויות האחרות למי לספר דברים שאנחנו כבר יודעים, היא מניע עלילתי, אבל לא יותר מכך.

הסיפור ופיתוח הדמויות פשוט לוקה בחוסר ענקי. ובתוכו, אם לציין את הסלחנות שהגיעה לדמויות הצעירות בסרט הקודם, כאן הדמויות כה מרושלות שהיו חייבים לתת להם גם יחס גנרי דוחה לנשים – שבו בניית בית זונות הוא יוזמה עסקית לגיטימית. ברור, אלו הגיבורים והם לא יודעים יותר טוב, אנחנו מכירים אותם. אבל הסימון העצל של סקס ושימוש באישה כדי לסחוט גבר עשיר בעולם שלנו הבנים המסוממים, הוא גם מרגיז וגם פשטני מדי. איפה הוא ואיפה הסצנה הקטנה מהסרט הראשון שסימלה ברגע את חוסר התקשורת בין המינים, זו שבה כל קבוצה מגדרית משקרת לאחרת שהדיון הוא על כדורגל או שופינג, ולא על היחסים ביניהם? ואם כבר מסוממים, ההירואין בולט בהיעדרו למעט סצנה יפהפיה אך תלושה אחת. גם כאן ניכרת מעין עצלנות וחוסר החלטיות. זו סצנה שאמורה להראות איך אולי חלק מהחברים באמת לא יגיעו לשום מקום, ומישהו אחר יכול לזכות ברבע סיכוי להיחלץ, אבל היא לא מקבלת המשך ראוי. אם החברים חוזרים להשתמש, היכן ההשלכות או לפחות ההשפעות? השימוש החוזר נראה כמו טיוטה שלא פותחה מספיק והגיעה לסרט כשהיא חצי אפויה.

כך עובר רוב הסרט, עם בטן של לפחות חצי שעה שניתן היה לחתוך, יחסים ועלילה פשטניים וקטנים מדי שלא קורה בהם מספיק, וכשכן קורה ההתרחשות נופלת לקלישאות נרטיביות חבוטות כולל יחסי אב ובנו, ויאגרה ושוטה הכפר שבעצם ניחן בהבנה ורגישות (לא) מפתיעים. אף סיפור בסרט לא מגיע למיצוי של ממש, ובמקומם מקבלים שוב ושוב ושוב אזכורים ויזואליים לכמה מופלא היה הסרט הראשון. יש לכך הצדקה לכאורה, כי הגיבורים מדברים על העבר ואפילו צועקים על התרפקות נוסטלגית מזויפת. האם זו מודעות עצמית מטא-נרטיבית מחוכמת ועמוקה, או קריצה צינית? תלוי מה תרגישו בסוף הסרט.

הוא כן מספק כמה רגעים יפהפיים ואפקטיביים, ואפילו קצת צמרמורת פה ושם כשההקבלה לעבר כן אפקטיבית, למשל ברגע שרנטון שוב רץ ברחוב ונתקע במכונית, וכשהיחסים בין הדמויות כן נראים אמינים לפרקים, כשסיק בוי ורנטון חופרים על כדורגל יחד. אלו מפצים, אולי, על דיבור כמו מהצגת תיאטרון במובן הרע של המילה. אף אחד לא באמת אומר "אז איפה היית בעשרים השנים האחרונות?" ברגע שהוא רואה מישהו שנעלם להרבה זמן. גם המונולוג העדכני של "צ'וז לייף" נגוע בריחוק מכוון. הוא נאמר כמו מונולוג דרמטי על במה, רנטון לפתע נשמע כמו שחקן או קריין ולמרות שזה מכוון, ההזרה הזו רק מחלישה את הרגע ואת מה שעובר עליו.

ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" (2016) ההצדקה לכל הנוסטלגיה היא תיקון של סרטי המשך שאכזבו, היא הבטחה למעריצים שהשפה של הסיפור חוזרת למה שהיא הייתה וכעת אפשר להמשיך קדימה. הוא עובר וברור גם אם לא ראיתם את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (1977). "טריינספוטינג 2" הוא סרט נוסטלגיה נטול הצדקה מהבחינה זו, למעט הנוסטלגיה עצמה. האם זה מספיק? לא עבורי, ובעיקר כי יש בו כל כך הרבה פוטנציאל להיות משהו הרבה מעבר לכך.
הרגע האחרון של הסרט באמת מרשים, קולנועית ורגשית, אבל ברובו הסיפור על שיבה איומה הביתה הולך לאיבוד בתוך גלים של געגוע של היוצר אולי, למשהו שכבר חלף, משהו שאין סיכוי לשחזר – ונעשתה כאן בחירה רק להתרפק עליו, במקום להעז ולייצר משהו חדש שמתמודד באמת עם הנושאים שהוא מעלה.