״נשות המאה ה-20״, סקירה

כותרת סרטו החדש של הבמאי האמריקאי מייק מילס, (לא לבלבל את חבר להקת .R.E.M בעל אותו שם) נותנת רושם של סרט בעל מימד אפי, או לפחות של עיסוק בסוגיית הנשיות מפרספקטיבה מקיפה ולאורך פרק זמן ארוך. בפועל, ״נשות המאה ה-20״ (20th Century Women) הוא סרט שהנרטיב שלו צנוע בהיקפו, וכמו בסרטיו הקודמים של הבמאי, ״מצוץ מהאצבע״ ו״בגינרס״, כוחו הוא בבנייה טובה של דמויות ובייצוג יפה של תפניות קלות במערכות יחסים. אם כי לתחושתי, מילס השתפר בתור כותב – בסרט זה יש פחות קטעים אשר נראים מאולצים דרמטית והרבה הבנה לדמויות השונות. בסופו של דבר הכותרת אכן הולמת את הסרט, שאף על פי שעלילתו מתרכזת בחמש דמויות בלבד (בהן שלוש נשים) במשך תקופה של כמה שבועות בקיץ של שנת 1979, הסרט בהחלט דן בכמה שינויים חברתיים בולטים לאורך המאה. ביניהם בולט השינוי שהתחולל (או לא) בתפיסת הנשיות אשר מגדירה את עצמה מחדש, ובגברים שמבינים כי הדרך להיות גברים יעילים היא קודם כל להבין ולכבד את הנשים, גם אם הם לא תמיד יודעים כיצד לעשות זאת.

חמש הדמויות המרכזיות לנות פחות או יותר תחת קורת גג אחת בעיר סנטה ברברה, עיר שלווה יחסית בקליפורניה, מקום ליברלי מצד אחד אבל במרחק של נסיעה לא קצרה מן המרכזים התרבותיים, מה שמאפשר לה להיות גם סוג של עיירה כל-אמריקאית, אבל כזו עם פתיחות ערכית. מערכת היחסים הניצבת במרכז הסרט היא בין אם חד-הורית לבנה. האם היא דורותיאה (אנט בנינג) אשר ילדה את ג'יימי (לוקאס ג'ייד זומן) בגיל מאוחר יחסית (40). זה קרה זמן לא רב לפני שבעלה עזב אותה, ככל הנראה אחרי נישואין שהיו חסרי אהבה של ממש, כמו מערכות היחסים האחרות בחייה. בגלל קשיים כלכליים מסויימים, היא משכירה שני חדרים בביתה: אחד לוויליאם (בילי קרודופ) מכונאי שהיה היפי ולא יודע ממש מה לעשות עם עצמו ועם השקפת העולם של ילדי הפרחים במציאות החברתית לאחר דעיכת שנות הששים. החדר השני מושכר לאייבי (גרטה גרוויג) צלמת בשנות ה-20 לחייה שהייתה חלק מסצנת הפאנק בניו יורק לפני שמחלה קשה החזירה אותה לעיר המנומנמת בה גדלה. בנוסף, כמעט בכל לילה מתגנבת לחדרו של ג'יימי ג'ולי (אל פאנינג) נערה הגדולה ממנו בשנתיים הנהנית לדבר ולישון לצידו, אך לא להעביר את מערכת היחסים לשלב המיני, למרות שהיא כבר מנוסה בקשרים עם גברים אחרים.

עלילת הסרט מותנעת כאשר דורותיה מבינה כי בהיעדר סמכות גברית, ג'יימי זקוק לדמות בוגרת נוספת בחייו פרט אליה. עם וויליאם אין לנער שפה משותפת של ממש, והיא מבקשת מאייבי וג'ולי לקחת את תפקיד החונכות, למרות שהנער עצמו לא מרוצה מן המהלך. הסרט הוא גם סיפור החניכה וההתגברות של ג'יימי, אבל הדבר המעניין הוא שבסופו של דבר, הוא זקוק לעזרה הרבה פחות מיתר הדמויות בסרט. הכעס העיקרי שלו על אמו לא נובע מן הרצון שלה לעזור לו, אלא מכך שהיא לא עוזרת מספיק לעצמה לממש את חייה בכמה וכמה מישורים.

דורותיאה היא דמות של אישה אשר מביטה בכבוד על כל הסובבים אותה ואל כל התופעות התרבויות סביבה, אבל לצד הרצון ללמוד היא פשוט גדלה והתפתחה בעידן אשר ערכיו אינם תואמים את המצב בו היא חיה. בשנותיה המקודמות היא שאפה וגם השיגה תפקידים אשר נשים לא ביצעו בעבר, אבל את מקומם של המין והנשיות בחיים בשלהי שנות השבעים היא פשוט לא ממש מבינה ולא בגלל זלזול או עדר תבונה. חלק ממה שמגביל אותה הוא הרצון שלה לעזור לאחרים, בין אם מדובר בבנה או בדמויות אחרות. היא מאמינה באדיבות וברצון להכיר את הזולת בצורה מעט קיצונית, אבל התמימות שלה ביחס לתרבות בה היא חיה לא נובעת מטיפשות – מלא מעט בחינות היא מפרשת את המציאות טוב יותר מיתר הדמויות. היופי של הסרט הוא הצורה בה מועברות הדקויות של דמותה, אישה חזקה ושבורה בו זמנית. בנינג היא ליהוק נהדר גם משום שהיא יודעת לעשות בפניה שימוש מעט יותר אקספרסיבי מהשחקנים הצעירים יותר בסרט זה ובקולנוע בכלל – היא נראית תלושה מן הסביבה וגם כנה ואמינה בעת ובעונה אחת.

הסרט עושה מהלך מעניין גם עם שתי הדמויות הנשיות הנוספות. במקרה שלהן, ברמה היבשה מדובר בסוג של מאניק פיקסי דרים גירל והליהוק של פנינג וגרוויג תורם גם לתחושה שכן הוא מהדהד תפקידים קודמים של השחקניות. באופן בולט יותר, ג'ולי אמנם מבוגרת יותר ומנוסה יותר מג'יימי, אבל הוא בוגר יותר רגשית ממנה. אולי זה דווקא מכיוון שיש לה הבנה בפסיכולוגיה, מכיוון שזה המקצוע שבו עוסקת אמה, דמות אם שהבעייתיות שלה נובעת בין היתר מפתיחות רבה בדיבור על נושאים אינטימיים עם בתה המתבגרת, בעוד דורותיאה מצליחה לדבר עם בנה גם על מין מבלי להיות פולשנית מדי או מגבילה. בעוד ג'יימי רוצה לאבד את בתוליו או להיות עבור ג'ולי יותר מידיד, ג'ולי סובלת בעיקר ממין מנותק מרגש ומעונג.

בעוד ג'ולי מספקת עבור ג'יימי את האינטרס הרומנטית, אייבי הופכת לנוכחות דומיננטית בחייו בעיקר כסמכות תרבותית, כאשר באמצעותה הוא מגביר את ההבנה שלו הן במוזיקת הפאנק, השולטת בפסקול היפה של הסרט, והן בתיאוריה פמיניסטית, באמצעות ספרים שהיא מעניקה לו ודיבור חופשי על ענייני גוף האישה גם במהלך ארוחת ערב מרובת משתתפים. אונם ג'יימי מנסה לרגע קט משפט חיזור גם עליה, אבל היא מבינה היטב במי הוא באמת חושק והיא בעיקר מדריכה אותו כיצד לכבד נשים ולתפקד בחיזור וזוגיות, דרך טעויות שהיא כנראה למדה על בשרה. במקביל, המחלה ממנה היא מתאוששת, אשר קשורה גם היא לגוף הנשי, מאלצת אותה לעבור לשלב הבוגר בחייה מהר מן המתוכנן וגם מאיימת על עתידה. אייבי מצויה בסוג של חסך רגשי גם בגלל ניתוק שהיא חווה מאמא שלה ומחפשת מעט נחמה בחיים.

בסרט ״הרומן של מגי״ חשתי כי גרוויג, שחקנית שמאוד אהבתי בעבר, הגיעה לשלב של מיצוי והיא נחלשת כשהיא שבה לגלם פעם אחרי פעם וריאציה על אותה דמות. בסרט זה היא לא מגלמת דמות אשר שונה באופן ניכר מתפקידיה הקודמים (ב״ג'קי״ שעלה לאקרנים במקביל היא מגלמת דמות שונה יותר). אבל המעבר מעלילות המתרחשות בהווה לכזו המתחוללת בעבר, ובעיקר היותה דמות משנית יחסית בסרט זה, כן מצליחים בעיניי לרענן את המשחק שלה ולהדגיש את הצדדים החזקים שלה – בעיקר הדרך בה היא מעבירה פגיעות, יותר מן האופן בו הדמויות שלה יוזמות אינטרקציה מינית.

החסך הרגשי של אייבי בא היטב לביטוי בסצנה שהיא עבורי אולי היפה בסרט, סצנה בה היא מנסה למצוא נחמה דרך קשר עם וויליאם רק מכיוון ששניהם חיים באותה סביבה, ואף על פי שהן שתי הדמויות שהכי רחוקות זו מזו בסרט מבחינת שפה משותפת. הסצנה ביניהם מלאה ברצון להעניק ולקבל חמלה, ומבוכה מן הצורך הזה ומן הפספוס המסוים בחיים של שתי הדמויות. מה שמיוחד בסצנה הוא שמילס מצליח להביא את הסרט שלו לסוג של שיא דווקא דרך שתי הדמויות שהם בכל זאת הפחות מפותחות בקרב חמש הדמויות הראשיות, אם קיים דבר כזה בסרט. סצנה זו גם פחות קשורה למהלכים העלילתיים הגדולים, למרות שהייתה יכולה להפוך לנקודת מפנה אצל יוצר אחר. מילס בונה את המפנים בסרט לאו דווקא דרך האירועים הדרמתיים, ומהלכים שנראים דרמתיים מתפקדים אצלו לפעמים בעיקר כאמצעי לבניית דמויות.

בכלל, למרות שהרקע של מילס הוא בלימודי אמנות ובבימוי קליפים, הנקודה החזקה של הסרטים שהוא כותב ומביים היא המבנה הסיפורי, כאשר בסרט זה בולטת יותר מבעבר ההשפעה של בת זוגו – הסופרת/אמנית/במאית מירנדה ג'וליי. הדבר נכון בעיקר בכל הקשור בכניסה לעולם הפנימי של הדמויות וליציאה מציר הזמן המרכזי של הסרט למען דיון בעבר או בעתיד. מבחינה חזותית, לא תמיד הקטעים אשר מעמידים את הסיפור הפרטי בהקשר ההיסטורי עובדים היטב, ולפרקים חשתי כי הסרט מנסה לנתח את עצמו יותר מדי, גם אם הוא עושה זאת לא מתוך תחושת חשיבות עצמית אלא מתוך רצון להאיר מזווית נוספת את הקשיים עימם מתמודדות הדמויות. כל סיפורי הנשים בסרט מהדהדים זה את זה, בין היתר דרך שורה של קשרי הורים-ילדים שונים, או צרכים שונים בעונג מיני או באינטימיות דרך שיחות. החיבור להיסטוריה שהסרט מייצר פועל גם הוא לחיזוק הקשרים הללו ואני חושב כי בסופו של דבר זוהי החלטה שעובדת, גם אם לא באופן שלם. להבדיל, הדרך בה הסרט דן בתרבות הפאנק באזור בו לא היה ממש פאנק אמיתי היא כן שלמה ויפה.

מילס הוא גם במאי שיודע להשתמש היטב בעריכה על מנת להעביר את כמות הידע של כל דמות על סיטואציה מסויימת, והוא עושה שימוש לא רע בקומפוזיציה כמי שבקיא באמנות. יחד עם זאת, דווקא כאשר הסרט שלו מנסה להיות פיוטי או יפה הוא נחלש לדעתי, ולא בגלל שהדימויים אינם יפים, אלא מפני שהם לא ממש שייכים לסגנון הסיפורי שלו. לדוגמה, הסרט נפתח עם שוט מרהיב ביופיו של הים – אבל כשם שהשוט הזה יפה, הוא לא ממש קשור לשפה של הסרט ולדעתי גם לא לנושאי העיסוק, למרות שהסרט מתרחש בעיירת חוף ונסיעה לאורך החוף דרומה או צפונה מהווה אופציה למפלט עלילתי. הפספוס בשוט הזה בולט בעיקר כי אחריו באה סצנת פתיחה שמתאימה היטב לסרט. אבל בסופו של דבר, הפספוסים של הסרט הזה קטנים וזניחים בעיניי.