סרטים חדשים: ״ג'קי״, ״נשות המאה ה-20״, ״ג'ון וויק 2״, ״החומה הגדולה״, ״זרים מושלמים״, ״מורים בהפרעה״

שישה סרטים חדשים מגיעים אל בתי הקולנוע מחר, הפעם אף אחד מהם לא ישראלי. בהכללה גסה, אפשר לחלק אותם לצמדים – סרטי פעולה, כאלה הנוטים אל הקומי, ושתי דרמות אוסקריות במהותן. יותר בפירוט, אפשר לקרוא עליהם כאן למטה, וכמובן בסקירות שיבואו במהלך הסופש. עוד לפני כן, אני חש צורך להזכיר את קמפיין התמיכה שאנחנו מריצים השבוע ומצליח מעל למשוער. אם אתם ואתן אוהבות ואוהבים את מה שאנחנו עושים כאן בסריטה, נשמח ונעריך זאת (בצורה של תשורות) אם תסייעו לנו להמשיך. עוד על כך בפוסט הייעודי, שממשיך להתעדכן במצב הקמפיין.

״ג'קי״ (Jackie), הסרט הראשון מתוך שניים של הבמאי הצ׳יליאני פבלו לאריין (״לא״, ״המועדון״) שמתוכנן לעלות לאקרנים בזמן הקרוב וגם לזכות באוסקר או שניים (הוא מועמד לפרס השחקנית הראשית, המוזיקה ועיצוב התלבושות). סביר להניח שהאפיל של הסרט עבור רוב הקהל אינו הבמאי במקרה הזה, אלא המפגש בין שתי נשים ענקיות – נטלי פורטמן המגלמת את ג׳קי קנדי, בראיון עיתונאי על היממות העוקבות שאחרי ההתנקשות בבעלה, הנשיא ג׳ון פ. קנדי. הסיבה שהזכרתי את הבמאי ראשון היא שעכשיו תוכלו לדמיין את שנות ה-60 בארצות הברית דרך הפילטרים שלאריין כה נהנה להשתמש בהם, באופן שלא רק משחזר תקופה אלא ממש ממציא אותה מחדש. את התסריט כתב נואה אופנהיים (״הרץ במבוך״, ״מפוצלים 3״) ובקאסט ניתן למצוא את פיטר סארסגארד, גרטה גרוויג, בילי קראדופ וג׳ון הרט עליו השלום, בעוד אחת מהופעותיו האחרונות על המסכים (יחד עם ״נדיה – שם זמני״ שעלה לאקרנים בשבוע שעבר). עופר צפה בסרט וכתב עליו בזמן בפסטיבל ונציה, אור יכתוב את הסקירה לכבוד הגיעו לאקרנים, ואני כותב עליו לעכבר העיר.

״נשות המאה ה-20״ (20th Century Women), סרטו של מייק מילס (״בגינרס״), מתרחש כעשור וחצי לאחר עלילת ״ג׳קי״, כלומר כשהנשיא האמריקאי היה ג׳ימי קרטר. גם בו אפשר למצוא את גרטה גרוויג ובילי קראדופ כדמויות משנה, שהפעם גם חולקות סצנות בניגוד לסרט הקודם שהוזכר, אבל עיקרו הוא סיפור התבגרותו של ג׳יימי (לוקאס ג׳ייד זאמן) והמקום שתוספות הנשים בחייו. בראשן עומדות אימו (אנט בנינג, שנשדדה ממנה מועמדות לאוסקר) וידידתו הקרובה (אל פאנינג, שהפכה מזמן לאחות המוצלחת במשפחה על חשבון דקוטה). לכל דמות גם סיפור משלה וקונפליקטים להתמודד עימם, אבל הדגש הוא על החיים המשותפים, כולל מגורים באופן קומונלי למדי, בדרום קליפורניה של סוף הסבנטיז, כאמור. התסריט של מילס, המכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים לטענתו, זיכה את הסרט במועמדות הבודדת שלו לאוסקרים הקרובים. כתבתי על הסרט בעת שצפיתי בו בפסטיבל ניו יורק, ואת הסקירה לרגל הגעתו לישראל יכתוב עופר.

״ג'ון וויק 2״ (John Wick: Chapter 2) משיב את קיאנו ריבס אל דמותו של המתנקש בעל כורחו, לאחר ההצלחה המפתיעה בגודלה של הסרט הקודם לפני שנתיים-שלוש. וויק שוב נקרא לחזור מפרישה, הפעם כדי לפרוע חוב לאיש מאפיה איטלקי (ריקרדו סקאמרצ׳ו הנאה). אחרי מחול הדמים שעורר בסרט הקודם, כל מה שוויק רוצה הוא שקט ושלווה, והוא פונה לשם כך אל מנהיג המתנקשים (איאן מקשיין), המזכיר לו לכבד את החוקים. כך מוצא עצמו וויק ברומא, אליה נשלח כדי לחסל את ראש המאפיה בזמן טקס ההכתרה שלה (קלאודיה ג׳ריני). את מירב ההתנגדות מספקים שומרי הראש של האיטלקי (רובי רוז) והאיטלקיה (קומון), אבל זה רק הופך את כל העסק ליותר מהנה עבור וויק. כלומר, מעורר סבל, בחיים לא ראיתם מישהו ששונא את העבודה שלו כמו הגיבור הקולנועי הזה. בתפקיד מורפיאוס: לורנס פישבורן. את התסריט שוב כתב דרק קולסטד, ואל כס הבימוי שב צ׳אד סטהלסקי. אכתוב סקירה על אורגיית הפעלולים הזו בהמשך השבוע.

״החומה הגדולה״ (The Great Wall) הוא עוד אחד מהנסיונות של הוליווד לאחד כוחות עם השוק הסיני, הפעם בהגזמה (מינוס עשר נקודות למי שעושה בדיחה פוליטית-אמריקאית משם הסרט). מאט דיימון ו-ווילם דפו הם שני השחקנים המערביים הכמעט-יחידים באפוס הלוחמה הסיני, בו הם נקלעים למאבק במפלצות המנסות לחצות את החומה הסינית בעת בנייתה. או משהו כזה. את הקאסט האסיאתי מובילים אנדי לאו הגדול (״דרך ללא מוצא״) וטיאן ג׳ינג (בקרוב גם ב״קונג: אי הגולגולת״). הבמאי ז׳אנג יימו (״גיבור״, ״מחול הפגיונות״, ״קללת פרח הזהב״) חוזר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב (לדעת המערב, בעיניי הוא במיטבו דווקא בסרטיו הצנועים יותר), על פי תסריט של מה? שישה אנשים שונים מעורבים פה בכתיבה? מקס ברוקס, אדוארד זוויק ומרשל הרשקוביץ כתבו ראשונים, ואליהם הצטרפו טוני גילרוי, דאג מירו וקרלו ברנרד. חלק מהשמות פה מוכרים וראויים, האם יש סיכוי לסרט הזה? תצטרכו לשאול את עופר, שיהיה אחראי גם על הסקירה הזו.

״זרים מושלמים״ (Perfect Strangers / Perfetti sconosciuti) מתחיל, כמו הרבה דרמות קומיות מסוגו, עם מספר חברים הנפגשים לארוחת ערב שלא אמורה להיות מסעירה במיוחד. אלא שהם מחליטים לחלוק עם יושבי השולחן את התוכן הפרטי המגיע אליהם לטלפונים הסלולריים בזמן הארוחה, ומה שמתחיל כהלצה הופך לערב של חשיפת שקרים, סודות ובגידות. פאולו ג׳נובזה האיטלקי ביים וחולק את הקרדיט לכתיבה עם ארבעה שמות נוספים. מבחינת הקאסט, נדמה לי שהשמות המוכרים יותר הם ג׳וזפה בטיסטון ואלבה רורוואכר. אור כתב על הסרט בפסטיבל חיפה.

״מורים בהפרעה״ (Fist Fight) הוא כנראה הסרט עם התקציר הכי מטופש של השבוע – שני מורים קובעים להילחם זה בזה לאחר שהאחד גרם לפיטוריו של השני מבית הספר. זאת קומדיה, כמובן, עם צ׳ארלי דיי ואייס קיוב בתפקידים הראשיים, ולצידם טרייסי מורגן, כריסטינה הנדריקס, ג׳יליאן בל ודין נוריס. הבמאי הוא ריצ׳י קין, שאחרי שנים ארוכות בטלוויזיה (בקביעות ב״פילדלפיה זורחת״ למשל) מביים לקולנוע לראשונה, וגם הפעם על התסריט חתומים חמישה. אין מה לומר, לכתוב סרט לקולנוע נהייתה עבודה מורכבת בתקופה האחרונה (מה שאי אפשר לומר על הסרטים עצמם).

פלוס – משדרות לאוסטריה דרך פריז ואלג׳יר

קולנוע דרום – הפסטיבל השנתי של מכללת ספיר בסינמטק שדרות, מצטרף אל מבול הקולות הקוראים להגשה של פסטיבלי הקיץ (על חלקם דיווחתי בשבוע שעבר). שלוש המסגרות המחפשות תוכן הן לקולנוע דוקומנטרי (בדגש על ״קולות חדשים, נועזים וניסיוניים בסרט התיעודי״ כהגדרת הפסטיבל), לקולנוע עלילתי (״חדשני ושובר מוסכמות״ על פי הדרומיים) וכן לפרינג׳ דרום, מסגרת ייעודית למופעים המשלבים בתוכם אלמנטים קולנועיים או מהווים גשר בין האמנויות האלה ואחרות, כפי שנוסה בהצלחה בשנה שעברה. החדשות כאן הן כפולות ומשמחות – המסגרת העלילתית היא למעשה שובה של המסגרת העצמאית הכה חביבה עליי, שנעדרה בשנתיים האחרונות מן הפסטיבל. השמחה הכפולה נובעת מכך שמי שינהל אותה השנה הוא לא אחר מאשר אור סיגולי של סריטה, שייחכה לסרטים שלכם ושלכן – אז קדימה להגיש.

הבית האדום – ממשיכים בסדרת הקרנות הסרטים המלווה בהרצאות של ד״ר דן חיוטין, תחת הכותרת ״חלומות על אימפריה״. המפגש הבא יתקיים בעוד שבוע מהיום, ברביעי ה-22 בפברואר בשעה 19:30, ובו יוקרן ״פפה לה מוקו״ (Pépé le Moko) של ז'וליין דוביבייה, בכיכובו של ז'אן גאבן כגנגסטר פריזאי המוצא מקלט באלג׳יר אך מתגעגע לחופש. עוד פרטים אפשר למצוא בדף האירוע בפייסבוק.

שבוע הקולנוע האוסטרי – ייפתח בסינמטקים השונים בשבוע הבא. החל מה-18 ועד ה-22 יוקרנו בסינמטק תל אביב (התאריכים מעט שונים בכל סינמטק) שישה סרטים אוסטריים, רובם מהשנה החולפת, שאת חלקם שוכני ושוכנות הפסטיבלים ודאי מכירים ומכירות. למשל ״ספארי״ התיעודי של אולריך זיידל, ״שטפן צוויג״ של מריה שרדר על הסופר הנודע, או ״חיים גרמניים״ על מזכירתו וקלדניתו לשעבר של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. סרט הפתיחה יהיה "אהבה אולי" של מיכאל קרייזל, אורח הפסטיבל, העוסק באזרחי וינה אשר חווים גורלות שונים כתוצאה מחוסר יכולתם לתקשר ביניהם ונפגשים הודות לתקריות ברות מזל או להיפך. את התוכנית ישלימו ״חוסר מזל״ של תומאס וושיץ ו״קומה״ של אומוט דאג.

באמאשל'ך – כך יקראו בעברית לסרט החדש בכיכובן של איימי שומר וגולדי הון, כאם ובת שיוצאות לחופשה אקזוטית באקוודור כשהחבר של הבת מבריז לה ברגע האחרון ונפרד ממנה. באנגלית הוא נקרא ״Snatched״, ואני באמת, סליחה, באמאשלי, לא מבין את החבלה המכוונת הזאת. הייתי יכול להיות מסוקרן מסרט חדש של ג׳ונתן לוין (״הלילה שלפני״, ״50/50״) על-פי תסריט של קייטי דיפולד (״עצבניות אש״, ״מכסחות השדים״), שיגיע למסכים במאי. אבל למה כזאת כותרת שמביך לומר בקול רם? מדוע, באמאשכם? הנה הטריילר בו לא צפיתי עקב חשש שיהיה בו את איימי שומר, אז אולי בעצם הסרט הזה מראש לא היה בשביל או בשביל אמא שלי.