פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 2: "ברודווי מלודי" (1929)

זהו הפרק השני בפרויקט זוכי פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, שהתחלתי לאחרונה, ובו אני צופה בכל הזוכים הגדולים, מהראשון ועד 2010. את הסדרה פתחתי, באופן טבעי למדי, עם זוכה האוסקר הראשון, "כנפיים", משנת 1927.
כמו האוסקר ההוא, גם על זה שהעניק את הפרס ל"ברודווי מלודי" (The Broadway Melody) תוכלו לקרוא עוד בפוסט שכתב עופר, שסוקר את תחילת דרכו של האוסקר. הפרס המסוים הזה הוא שונה למדי, מכיוון שהוא היה מין תחנת מעבר מגרסאותיו הראשוניות של הטקס לפורמט שאנחנו מכירים כיום, אז אני ממליץ מאוד לקרוא את דבריו.
בפוסט שלו על טקס האוסקר הראשון של 1930 (המיועד לסרטי 1928. כן, זה מבלבל. כאמור, תחנת מעבר), עופר פרט גם על הסרט לשמו התכנסנו בכמה פסקאות. אני ארחיב קצת יותר, ואעניק לזוכה האוסקר השני בהיסטוריה את הכבוד הראוי, אם כי אני מסכים לחלוטין עם כל מה שנכתב שם.

ל"ברודווי מלודי" כמה תארים בדברי ימי האוסקר: הוא הסרט המדבר הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, על הדרך הוא גם המחזמר הראשון, וגם נחשב, בהסתכלות רטרוספקטיבית, לאחד הסרטים הפחות מוצלחים שקיבלו את התואר הגבוה ביותר מטעם הוליווד, ולאחד הנשכחים והזניחים.
ובזמן שקשה להתווכח עם הקביעה הזו, היא גם מעט לא הוגנת. "ברודווי מלודי" מסמל יותר מהכל את תקופת המעבר של הוליווד מקולנוע אילם לקולנוע מדבר, וככזה הוא לא רק עדות, אלא קורבן.
התעשייה עדיין לא לגמרי ידעה איך להתמודד עם כניסת הסאונד, מערכות ההקלטה המסובכות והשינוי באומנות המשחק, ולכן, על אף שכנראה העוסקים במלאכה עשו את המיטב שהם יכולים, "ברודווי מלודי" מרגיש כמו רגרסיה בעשייה הקולנועית, בטח בהשוואה ל"כנפיים" המרשים והסינמטי, וכיום נראה ארכאי ופרימיטיבי.
הזמן… הוא אויב גדול.

את הסרט ביים הארי בומונט, כשמאחוריו פילמוגרפיה עצומה. על התסריט חתום אדמונד גולדינג, ועלילתו מתרחשת מאחורי הקלעים של עולם הבידור הניו יורקי. על אף שהסרט נפתח עם אדי קירנס (בגילומו של צ'ארלס קינג) במהלך חזרות למופע מוזיקלי חדש, הדמות הראשית בסרט היא בכלל ארוסתו, האנק (בסי לאב), שמגיעה לניו יורק עם אחותה הקטנה כדי לפרוץ לעולם הבמה במופע המשותף לשתיהן. האנק היא בחורה עצמאית שעומדת על שלה, וגם דואגת להצלחת אחותה קוויני (אניטה פייג'), הפגיעה וה"נשית" יותר. זוהי נקודת הפתיחה למשולש אהבה שנוצר בין שתי האחיות והזמר המצליח שבאמצע, וסיפור על מחיר ההצלחה.
בהערת שוליים, אציין שמשעשע למדי ששני זוכי האוסקר הראשונים הם סיפורי משולש אוהבים – "כנפיים" בין שני גברים ואישה, ו"ברודווי מלודי" בין שתי אחיות וגבר. אם מחשיבים את "זריחה" כזוכה גם הוא, אז מדובר בשלושה סרטים תוך שנתיים.
"ברודווי מלודי" היה להצלחה נאה בקופות בשנת יציאתו, וגם זכה לביקורות חיוביות. על אף שהוא איננו עומד במבחן הזמן, השפעתו על הקולנוע מאז הייתה משמעותית למדי. בעקבותיו נוצרו עוד שלושה מחזות זמר בשם "ברודווי מלודי", ועולם המיוזיקל הקולנועי לקח ממנו השראה רבה, לטוב ולרע. לסרט גם היה סיקוונס צבע (שנעלם ואיננו בנמצא עוד), ונעשה לו רימייק כ-11 שנים לאחר מכן, בשם "שתי בנות בבורדווי". אין ספק שהזכייה הגיעה לסרט כי הוא נחשב פורץ דרך וכספקטאקל. אלו היו הימים.

הסיבות מדוע הסרט לא מחזיק כיום הן רבות. "ברודווי מלודי" הוא בסופו של דבר הצגה מצולמת, עם מצלמה לרוב סטטית, כמעט תמיד ניצבת בגובה העיניים, השוטים ארוכים, כל הסצנות מתרחשות בחדרים סגורים, והעריכה מרגישה כמו ראף-קאט. לא ראיתי המון סרטים מדברים מאותה תקופה, אלא בעיקר את האילמים ששרדו (באותה שנה הוקרן לראשונה "תיבת פאנדורה", סרטו האילם של ג'ורג' פבסט הגרמני, ואחת מיצירות המופת של הקולנוע), ולכן קשה לי להגיד לכם האם היו סרטים מדברים מתוחכמים יותר באופן עשייתם בשנת זכייתו של "ברודווי מלודי". מה שכן, הסרט שיזכה בטקס האוסקר הבא, "במערב אין כל חדש", מראה שהוליווד למדה די מהר איך לייצר מבע קולנועי מרשים על אף טכנולוגיית הסאונד החדשה. אבל את זה נשמור לפרק הבא.

בסי לאב, שהייתה אחת המתמודדות לזכות באוסקר השחקנית באותה שנה, היא היחידה בקאסט שמצליחה להוציא הופעה שעוד עומדת באיזשהם סטנדרטים עכשוויים. אצל כל חבריה למסך, המצב די מחריד. הבעות הפנים האקספרסיביות שאפיינו את הקולנוע האילם, יחד עם הדיבור שאפיין את התיאטרון, גורמים לכל הדמויות להרגיש כאילו הן זוממות משהו, גם ברגעים המרגשים. כמו שאר השחקנים, גם לאב איננה עמנו עוד, אבל היא המשיכה לשחק עד שנות השמונים, גם בכמה הפקות ענק כמו "אדומים" ו"רגטיים". הופעתה האחרונה הייתה בסרט הערפדים הקאלטי של טוני סקוט, "הרעב".
הדמויות עצמן גם הן מקשות על צפייה רצופה. אדי, הגבר הראשי בסרט, הוא המבלבל ביותר. אני לא בטוח איזו דמות ניסו לייצר שם, אבל מדובר באיש שהוא מצד אחד נאלח ומצד שני דוחה. הוא עורג על אחותה הצעירה של ארוסתו בשנייה בה הוא פוגש אותה, ומנסה לפתות אותה בדרכים איומות, מהסוג שהיום יגרמו לבן אדם להיבחר לנשיא ארצות הברית. אם הוא הגיבור הרומנטי של הסרט, מדובר בבעיה. באופן כללי, "ברודווי מלודי" לא נראה שמחזיק מהמין הגברי יותר מדי. אדי הוא, כאמור, נורא; המאהב של קוויני, ז'אק וורנר (קנת' תומסון) הוא רודף שמלות ויכול להיות שאנס; ויש גם את זנפילד, מנהל התיאטרון, שאותו לא לגמרי פיענחתי מכיוון שההופעה של אדי קיין בתפקיד הזה כל כך לא סבירה, שאני לא יודע מה בדיוק קרה שם.
ישנן שתי דמויות משנה של גברים שאינם מטרידים מינית או מעורערים רגשית, אבל גם שם המצב לא מדהים כי הם בעיקר משמשים כאתנחתות קומיות. הראשון הוא הדוד ג'ב החביב של האחיות (ג'ד פרוטי, בעל התזמון הקומי המוצלח) אבל לטובת הצחוקים הדביקו לו גמגום, ואני שם כסף שהוא שימש את ההשראה לפורקי-פיג, החזרזיר החמוד מהלוני טונס, שהופיע לראשונה שש שנים לאחר מכן. האתנחתא הקומית השנייה היא של מעצב התלבושות הגיי באופן מוגזם, שלרוב מופיע רק בשביל לקבל מטר ירידות מהסובבים.
בהקשר הזה, דווקא אפשר לציין לטובה כמה חילופי משפטים משעשעים בין הדמויות, וכמה פאנץ'-ליינים מפתיעים שמעניקים לסרט אשליה של קצב פה ושם.

לקראת חלקו האחרון של הסרט, משהו משתפר לפתע. סצנת השיא של הסרט מתרחשת בחדר ההלבשה של האחיות, ובה קוויני הצעירה מחליטה ללכת עם אותו וורנר מפוקפק, על אף ההתנגדות של אחותה הגדולה ושל אדי. בשלב הזה האנק מבינה שליבו של ארוסה בכלל שייך לאחותה הצעירה, והיא עוברת התמוטטות עצבים. יכול להיות שזה בגלל שהסרט הנמיך לי את הסטנדרטים עד הנקודה הזו, אבל היא הרגישה לי עוצמתית ומתוחכמת לא רק מבחינת סיפור, אלא גם מבחינת המבע הקולנועי.
בסצנה הזו האנק עושה הקרבה לטובת אחותה הפגיעה, וטוענת מול אדי שהיא מעולם לא אהבה אותו רק כדי שהוא יתוודה סוף סוף שהוא מאוהב באחותה, וילך להציל אותה מהגבר המסוכן. אדי, שהוא הרי אידיוט, נופל בפח הזה וממהר ללכת בעקבות קוויני, שאכן, מגלה שהגבר בעקבותיו נסחפה הוא לא בדיוק מהסוג המתחתן.
בסי לאב מעניקה כמה רגעים ממש חזקים בשלב שבו היא מבינה שהיא איבדה את שני האנשים היקרים לה, ובסצנה הזו מופיעה לראשונה הרחוב, כפי שהאנק רואה אותו דרך החלון. צילום מנקודות מבט של דמויות לא היה משהו שכיח בסרט הזה, והבחירה הזו מרגישה גדולה ומרשימה מאוד.
אבל אל תדאגו, על אף הטרגדיה הסרט בכל זאת מכוון לסוף טוב. קוויני מתחתנת עם אדי הבוגדני, והאנק מתחילה קריירה בניו יורק לבדה. אוקי, בסדר, סוג של סוף טוב. לכל תקופה הסטנדרטים שלה.

בפרק הבא: האוסקר חוזר למלחמת העולם, ולראשונה מצליח לזהות יצירת מופת על זמנית.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר השני:
הסרט הטוב ביותר: הארי רפף – "ברודווי מלודי"
השחקן הטוב ביותר: וורנר בקסטר – "באריזונה הישנה"
השחקנית הטובה ביותר: מארי פיקפורד – "פלרטטנית"
הבימוי הטוב ביותר: פרנק לויד – "הגברת האלוהית"
הכתיבה הטובה ביותר: האנס קראלי – "הפטריוט"
הצילום הטוב ביותר: קלייד דה וינה – "צללים לבנים בימות הדרומיים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סדריק גיבונס – "הגשר של סן לואיס ריי"

ועכשיו, כשאנחנו כבר בפרק השני, אפשר להתחיל עם דירוג מתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "כנפיים" (1927)
2. "ברודווי מלודי" (1929)
זהו, בינתיים.