"להילחם על זה", סקירה
8 בדצמבר 2016 מאת אור סיגוליבאחד הקרבות המשמעותיים של המתאגרף ויני פזיינזה (בגילומו של מיילס טלר), גיבור "להילחם על זה", הוא ניצב מול רוברטו דואן, המכונה "ידי האבן". אם אתם לא מומחים באגרוף אבל הכינוי הזה נשמע לכם מוכר, יכול להיות שזה בגלל שלפני ארבעה חודשים הופץ בארץ סרט אגרוף אמריקאי עם רוברט דה נירו בשם "ידי האבן", שסיפר את סיפורו של ממש אותו דואן, שהפעם מקבל זמן מסך מועט וללא דיאלוג.
לא צפיתי ב"ידי האבן", ולפי הזמן בו שרד על מסכי הקולנוע כנראה שאני לא היחיד שוויתר עליו, אבל זה עדיין משעשע. כאילו סיפורי אגרוף הפכו להיות יקום משותף בסגנון מארוול. מה גם ששני אלו אינם סרטי ספורט הדמים היחידים לאחרונה. בפסטיבל חיפה השנה יכולנו לראות את "רוקי – הסיפור האמיתי" בכיכובו של לייב שרייבר, וזה אחרי "ללא כפפות" עם ג'ייק ג'ילנהאל, "סוגרים חשבון" וכמובן "קריד" (שניהם בכיכובו של סטאלון), כאשר רק האחרון זכה לאיזושהי הצלחה.
אז נכון שנדמה שיותר מכל סרטי הספורט אלו המתעסקים באגרוף הם אלו שהכי קוסמים לאוסקרים, אבל עדיין לא לגמרי ברורה לי ההתחדשות הזו שהקולנוע האמריקאי מייצר לאחרונה. בטח בהתחשב בכך שמדובר בשבלונות זהות, שהייחודיות שלהם – אם ישנה – נוכחת רק בליהוק. בטוח יש לזה סיבה, אבל אולי רק במרחק הזמן נבין מהי.
"להילחם על זה" (Bleed for This) הוא, כאמור, סיפורו האמיתי של ויני פזיינזה, ודווקא אצלו קיימת דרמה אנושית מאוד יוצאת דופן. ויני זכה להצלחה כמתאגרף במשקל קל-בינוני, אבל לאחר הפסד צורב כולם הספידו אותו, אך הוא סרב לוותר. סוכניו שידכו אותו עם קווין רוני, מאמן שכבר עבר את שיאו ומוצג כאלכוהוליסט (כי הרי יש רק סוגים כאלה של מאמנים בעולם, מסתבר), שלו יש את הרעיון המבריק להקפיץ את פזיינזה שתי דרגות משקל למעלה. והכל מסתדר מעולה על פני 45 דקות, עד אשר פזיינזה עובר תאונת דרכים ששוברת את צווארו. אבל הוא לא ייתן לזה לעצור אותו, וכנגד כל יעוץ מאנשי הרפואה או הגיון בריא, מחליט לחזור להתאמן ולכבוש את הזירה פעם נוספת.
אבל בן יאנגר, התסריטאי והבמאי של הסרט, לא ייתן לטוויסט העלילתי הזה לשנות את השבלונה, ועל כן "להילחם על זה" בעיקר נלחם על זכותו להיות סרט אגרוף כמו ביליוני סרטי האגרוף שראינו מאז "רוקי".
אבל לצורך התרגיל, אני אנסה להתעלם מזה, ולחשוב מה היה קורה אם לא הייתי רואה סרט אגרוף מימי, ואם לא הייתי מודע לתבנית המוכרת שכוללת התחלה בשיא, נפילה, מאבק, התמודדות עם לעג וחוסר אמון של הסובבים, מאמן שצריך תיקון לחייו בעצמו וחווה אותה דרך הגיבור, מונטאז'י אימון על רקע שירי אייטיז, והגאולה בין אם מדובר בניצחון בזירה, או הפסד. נגיד שאנחנו שמים את זה בצד, האם "להילחם על זה" עובד?
התשובה היא בערך. אולי עיקר הבעיה היא שמעבר לקלישאות האגרוף שהסרט אוסף כמו פוקימונים, אין באמת שום קונפליקט אמיתי. כלומר יש על הנייר, אבל בסרט הם לא באמת מקבלים מקום. למשל, בפעם הראשונה שאנחנו רואים את קווין המאמן, אותו משחק אהרון אקהרט האהוב, הוא מגיע בבוקר שיכור, עם כרס ענקית ומינימום מוטיבציה, ואנחנו כבר מחכים לראות איך מערכת היחסים בינו לבין תלמידו תגיע לנקודת רתיחה ומשם יבנו אחד את השני. אבל לא, בסצנה הבאה הם כבר מסתדרים מעולה, וקווין שוכח שהוא שיכור עד לנקודה הבאה בה ייזכרו בזה וגם אז זה לא ישנה שום דבר.
למשל, אחרי הפציעה, ויני מתחיל להתאמן בהסתר במרתף ביתו. הוא לא רוצה שמשפחתו תדע כי אז הם ודאי יעצרו אותו. אבל אז אביו (קיארן הינדס, המצטיין בצוות השחקנים) מגלה את זה, נותן עליו נביחה, ובזה זה מסתכם. חמש דקות אחר כך ויני כבר מחפש קרב.
עכשיו יש סיכוי שזה בכוונה. הרי בראיון שנותן ויני מול המצלמות באחת הסצנות הוא אומר "כולם אומרים לי שהדברים לא פשוטים כמו שהם נראים. זה שקר. הם מאוד פשוטים." המשפט הזה תפקידו לגרום לנו שאסור לנו לתת לאנשים אחרים לעכב אותנו בדרכינו להגשים את החלום, אבל בגלל שהקשיים של הדמות לא לגמרי עוברים בסרט באופן חוויתי, אלא רק באופן טקסטואלי, זה גורם לכל המסע הזה להרגיש כלאחר יד. זכרו שאנחנו מדברים על מתאגרף שהגוף שלו נשבר והוא עדיין הצליח לחזור להיות ספורטאי. הכי רחוק מסתם שאפשר, אבל הסרט לא ממש חושב ככה.
דבר מעניין אחד שהצלחתי לדלות מהסרט, הוא שכאשר משתמשים בקטעי ארכיון בהם מוזכר או מצולם ויני, על המסך לא נראה מיילס טלר השחקן, אלא פזיינזה האמיתי. כלומר, כשמשפחתו של ויני צופה בסלון ביתה במשדר חדשות על ויני, על המסך הקטן לא נראה טלר אלא מישהו שממש לא דומה לו. כיום לא נורא מסובך לזייף דברים כאלה, אז אני יוצא מנקודת הנחה שזו בחירה מכוונת, בחירה שאני לא זוכר שראיתי בסרט אי פעם. לא לגמרי בטוח מה זה תורם, אבל לפחות יש פה משהו ייחודי.
כסרט עצמו "להילחם על זה" עשוי טוב, עם עריכה משובחת ועיצוב סאונד מעולה, כשהבונוס האמיתי בשבילי הוא לראות את קייטי סיגל ("נשואים פלוס") על המסך הגדול, גם אם תפקידה משני מאוד. מיילס טלר עושה תפקיד בסדר, וכמוהו גם אהרון אקהרט למרות שנהניתי ממנו יותר ב"סאלי – נס על ההאדסון" השנה. מבחינתי עיקר האטרקציה הייתה לראות את שניהם שוב על המסך לראשונה מאז 2010. הופעתו הראשונה אי פעם של טלר בסרט קולנוע הייתה ב"מחילת הארנבת", בו הוא מגלם מתבגר שהרג בתאונת דרכים את בנם הקטן והיחיד של זוג, אותו מגלמים ניקול קידמן ואקהרט עצמו, בהופעה מצוינת. מסתבר שתאונות דרכים מחברות היטב את שני השחקנים האלו.
וסתם עוד אנקדוטה: טלר עצמו נפגע בתאונת דרכים בצעירותו (זאת הסיבה לצלקות על פניו), וגם בפריצה הגדולה שלו, "וויפלאש", הוא עובר תאונת דרכים. רוצה לומר, אם אתם רואים את טלר נוהג לידכם באיזושהי הזדמנות, רדו מהכביש. זה כנראה לא ייגמר טוב.
בפסטיבל הערבה האחרון הוקרן גם" היום המאושר בחייו של אולי מאקי" סרט אגרוף נהדר שלא הולך עם חוקי הז'אנר ואולי גם לא ייחשב כסרט אגרוף. אגב, לא ראיתי ביקורת מסכמת על הפסטיבל הדרומי, יצא לכם להיות?
האתגר הכי גדול בלהרים סרט בהוליווד הוא להשיג לו תקציב. סרטי אגרוף הם יחסית זולים להפקה, השיווק שלהם בנוי על תבניות ברורות ויש להם קהל יעד בכל העולם.
והכי חשוב, כמו גנגסטרים, שחקנים מתים לשחק תפקיד של מתאגרפים. סיפורי גאולה, פיזים, שמראים אותם בלי חולצה.
אז אתה משיג מישהו כמו מיילס טלר, ומייד יש משקיע שמוכן לשים 6 מיליון דולר (כי זה כמה שטלר שווה בטבלאות המכירות הבינלאומיות שלהם) והופ – הסרט יוצא לדרך.
וזה עוזר כמובן שקריד עשה 175 מיליון מסביב לעולם על תקציב של 35. וסאות׳פו עם ג׳ייק ג׳ילנהאל עשה 92 על תקציב של 30.