״החטאים״, סקירה

״החטאים״ הינו סרטו החדש של אבי נשר. אני מניח כי לרוב המכריע של קוראי הבלוג המידע הזה מספיק על מנת לדעת האם הם רוצים או לא רוצים לצפות בו. מאז שחזר לביים סרטים בישראל לפני קצת יותר מעשור, הפך נשר לאחד מן הבמאים הכי מצליחים בארץ מבחינת כמות הצופים שמגיעים אל סרטיו, אבל גם לשנוי במחלוקת בשיח הקולנועי ובביקורת. כשם שיש ליוצר מעריצים מגוונים, הוא מעורר רתיעה ברבים אחרים. כמו במקרה של יוצרים רבים, ולמרות תנודות ביחס בין סרט לסרט, אני סבור כי הפגמים והאיכותיות של יצירותיו דומים בכל הסרטים בשלב זה של הקריירה שלו, בו הוא משלב עיסוק בצדדיה השונים של ארץ ישראל עם שפה קולנועית שקרובה יותר לקולנוע ההוליוודי מסרטיו המוקדמים. בסרטיו יש הרבה אהבה לדמויות (לרוב לדמויות נשיות) ולקולנוע, אבל גם גודש עלילתי ותוכני אשר גורם לתחושה של עומס יתר, היעדר אמינות, ואפילו רדידות.

בנוסף, יש בסרטים של נשר נטייה להתענג על המראה של השחקניות הצעירות שמככבות בהם ולחשוף אתם גופן, גם אם לסצנות קצרות. הסרט החדש שומר על הקו של הסרטים הקודמים ואף מקצין אותו, לטוב ולרע – נשר לא ישנה את סוג הסרטים שהוא עושה, הוא מצא את הקו שמתאים עבורו ויש לא מעט אנשים בארץ ששמחים על כך. דומני כי עבורם סרט זה ייחשב בסופו של דבר לאחד מן השיאים של עבודתו כבמאי. ״החטאים״ דן בנושאים רבים בשילוב של רצינות וקלילות, ונשען על תצוגת משחק חזקה של שתי השחקניות הראשיות. יש ביצירה הזו משהו מרתק ומרגש, וכמעט באותה מידה זהו סרט פגום מבחינות רבות.

כמו ברוב סרטיו של נשר, אמינות אינה הצד החזק של התסריט, אם כי הדברים הכי לא סבירים שמתרחשים בו דווקא קרו במציאות. במרכז הסרט ניצבות שתי בנותיו של ברוך מילך, רופא ניצול שואה. עלילת הסרט צומצמה לשנת 1977, במהלכה לומדות הבנות על סודות מעברו של אביהן, לצד אירועים סוערים אשר פוקדים את המדינה  – המהפך בשלטון, ביקור סאדאת, הפקת סרטו הראשון של אבי נשר "הלהקה" וכו'. בעשותו כך, הסרט למעשה חוזר אל שתי תקופות היסטוריות שונות – בעיקר שנות השבעים, אבל גם תקופת השואה והשנים שלאחר המלחמה. הוא מתרחש ברגע של שינוי בחברה הישראלית, כאשר לצד הפתיחות התרבותית אשר מאפיינת את שנות השבעים, הפצע של השואה נפתח מחדש.

על פניו, הסרט דן בתהליכים לאומיים – המיקום של החדשות והדיונים הפוליטיים נמצאים בחזית כמעט כל הזמן, בטח בחלקו הראשון. אבל למעשה המהלך שמבצע כאן נשר הוא מן הלאומי לעבר האישי – ההתרחשויות ברמה הלאומית הן בסופו של דבר רק שיקוף לגילוי הפרטי ולהתמודדות עם הבעיות בתוך המשפחה. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהוא מראה כיצד מהלכים מדיניים משתקפים במהלך הזמן באור שונה מכפי שנראו בזמן אמת. דווקא בגין ולא רבין הוא זה אשר הביא הסכם שלום, למשל. המהפך הלאומי קשור למהפכים קטנים לכאורה, אך סוערים לא פחות, לגבי האופן בו הדמויות תופסות את עצמן ואת משפחתן.

שתי הגיבורות של הסרט הן אחיות קרובות, אבל שונות מאוד באופיין. הראשונה היא מוזיקאית קלאסית מתחילה בשם ספי (ג'וי ריגר) אשר במהלך הופעה בגרמניה מבחינה בה אישה פולנייה מבוגרת ומאשימה את אביה ברצח שפרטיו לא ברורים. היא מספרת את האנקדוטה הזו לאחותה, ננה (נלי תגר), ששואפת להיות עיתונאית לוחמת אבל בינתיים כפופה לבעלה שלוקח את העיתון בו הם כותבים לכיוון יותר פורנוגרפי. בעוד ספי עצורה מאוד בחלקו הראשון של הסרט, ננה היא כולה אמביציה ומרד. הרמיזה לכתם שחור בעברו של האב מכניס בה חיים בשלב הראשון, ולמרות התנגדות הסביבה היא סוחפת את המשפחה לחיטוט כואב בעבר, אשר מוליד גם השלכות לא צפויות לגבי ההווה.

השחזור התקופתי בסרט, אשר עלילתו מתרחשת ברחבי ישראל, פולין וגרמניה, הוא קודם כל יפה לעין באופן טיפוסי לקולנוע של נשר, שלהיבט החזותי בו תמיד יש מימד נוסטלגי, אפילו כאשר הסרטים מתנהלים בהווה. הצבעים בסרט בולטים ונקיים, דומה כי כל פרט עוצב בקפידה, עד לשלב בו יש בסרט משהו יפה מדי, נטול כל חספוס, כולל בקטעים המראים מצוקות פיזיות ונפשיות או מזג אוויר סוער. יש בסרט גם לא מעט כאב ומצוקות, ביצירה אשר שואפת בעיקר לרגש בשלל אמצעים מלודרמטיים. לגבי המונח הזה, יש לציין כי הסרט עושה שימוש נרחב ומוצלח במוזיקה קלאסית, ולא רק בשל המקצוע של אחת מן הגיבורות. זהו הסרט הראשון שעולה לאקרנים מתוך שורה של סרטים ישראליים אשר מתרחשים על רגע עולם המוזיקה בכלל והקלאסית בפרט, כאשר דומה כי כל אחד מהם נוטה למלודרמה ברמה זו או אחרת, תופעה עליה הצבעתי כבר בפסטיבל ירושלים. דומני כי מכל הבמאים שבחרו לעסוק במוזיקה, נשר מצליח לקשר באופן הטוב ביותר בינה לבין המלודרמה.

אולם, הנכס העיקרי של הסרט הוא שתי השחקניות הראשיות, אשר כל אחת מהן מבצעת תפקיד נהדר ומחזיקה חלקים מן הסרט על גבה. ריגר משחקת דמות הרבה יותר מופנמת מן הרגיל, והניגוד בן הפסיביות שלה לתזזיתיות של תגר מייצרת מתח יפה מאוד בסרט. זה קורה עד לנקודה בה העלילה תכריח את האחיות להחליף תפקידים ברמת הדמות שמובילה את הפעילות, מהלך אשר חושף את המגוון של שתי השחקניות. אולם, לעומת שתיהן, שאר צוות השחקנים הישראלי עושה עבודה פחות טובה, אולי מפני שהתסריט דורש כמעט מכל אחד מהן לגלם דמות בעלת קו אופי בודד. הדבר בעייתי במיוחד בדמות האם של הנשים, המגולמת בידי יבגניה דודינה בתפקיד אשר כמעט ואינו מנצל את כישוריה. מקומה של האם בדינמיקה המשפחתית אינו ברור. במשך רוב הזמן, עיקר תרומתה לסרט מסתכמת בדימום סימבולי מהאף. דורון דבורי, בתור האב בעל הסודות, הוא כנראה הדמות הכי מורכבת פרט לאחיות, ויש במשחק שלו משהו מרשים יותר. עם זאת, דומה כי המאמצים לדבר במבטא פולני הדומה לדמות האמתית אותה הוא מגלם הופכים את המשחק שלו לתאטרלי מדי. יש בסרט עוד לא מעט דמויות ישראליות בעלות חשיבות, אך כולן מפוספסת בדרך זו או אחרת. אך יש גם שתי דמויות מפתח פולניות-גרמניות והן מגולמות היטב בידי צוות השחקנים הזר.

כאמור, מדובר בסרט גדוש מאוד, הדן בשורה ארוכה של נושאים. הדבר פוגע בו בלא מעט נקודת בהם הוא נראה מסברני מדי או לא מפותח, אבל גם מוביל לכך שהוא מוסיף להדהד, בנוסף להיות מצחיק ועצוב לפרקים. בין היתר, הסרט דן בנושא האשמה אשר עוברת מדור לדור ובחוסר היכולת לסלוח ולכפר עד הסוף, גם במקרה של רצון טוב. מעבר לדיון בשואה, זהו גם סרט על נשי בעולם של גברים – שתי האחיות בסופו של דבר מנסות לפעול בדרך שהחברה אומרת להן כי אינה מתאימה עדיין לנשים. הדבר בא לידי ביטוי במערכת העיתון בו עובדת ננה עם בעלה, מקום בו תמיד קיים מאבק בין המסר המורכב (לו שואפת האישה) לבין הסקס שמוכר (עבור הבעל). לא מעט מן הדיון במערכת העיתון צבוע בגוון ארס-פואטי אשר יכול להתייחס גם ליצירה הקולנועית של נשר, שגם בסרט זה מכניס מספר סצנות עירום קצרות שלא תמיד ברור מה תרומתן. ייתכן ויש בכך מימד של הכרה בחולשות היחסיות של הבמאי, אך גם הצבעה על נקודת הכוח שלו. בסופו של דבר, זה סרט בו הנשים לוקחת שליטה על חייהן. ובכך הכוונה היא לא בהכרח רק לשתי הגיבורות הראשיות, שאכן מתבססות על שתי נשים שבנו לעצמן שם בתחום עיסוקן – אלה שריף ושוש אביגל.

כפי שקורה לא פעם בסרטים עמוסים ושאפתניים, אני בהחלט מסוגל להבין צופים אשר ילעגו לפגמיו של הסרט. אבל נראה לי שגם כמות לא פחותה של צופים תוקסם ממנו בשל האיכויות שלו. הקולנוע של נשר תמיד חוגג את השפה הקולנועית ואת העברית בה מדברות הדמויות, עברית שיש לה קצב שמזכיר את הדיאלוגים בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולא את הדיבור הרווח בקולנוע של היום. סרט זה הוא אחד מן הסרטים הכי מחושבים של נשר כבמאי, וניתן לראות בו גם יצירה מסכמת לקולנוע שלו עד כה. אבל יותר מכל, זה סרט שמספר סיפור שיכול לעורר השראה, זעם, ובחינה מחדש של המציאות דרך הסיפור שמועבר בסרט היטב.

/// תודה ליח״צ על התמונות, שצילמה איריס נשר