״פסטורלה אמריקנית״, סקירה

בתקופה האחרונה הסופר היהודי-אמריקאי הגדול פיליפ רות' זוכה לעיבודים רבים לקולנוע, אולי כתחליף על כך שהצהיר כי פרש מכתיבה ואולי בניסיון (כושל כנראה) לדחוף אותו לזכייה בפרס נובל לספרות. בדיוק אחרי ש״התפכחות״ אשר התבסס על ספרו ״זעם״ יורד מן המסכים, עולה ״פסטורלה אמריקנית״. יחד עם העובדה שלא מכבר הציג בארץ ״מפלה״, עושה רושם כי בהדרגה רוב כתביו המאוחרים של הסופר מוצאים את דרכם למסך הגדול – אולם עד כה בלי הצלחה של ממש.

הספר ״פסטורלה אמריקנית״ זיכה את רות' בפרס פוליצר בשנת 1997 ופחות או יותר מאז עלה שמו בהקשר של עיבוד קולנועי, כיאה ליצירה אשר נחשבת לאחד מן הספרים האמריקאים הטובים ביותר של העשורים האחרונים. הבעיה היא שמי עיבד את התסריט לסרט הוא ג'ון רומאנו ("מלכודת לפרקליט"), תסריטאי שעד כה רוב הסרטים שבוססו על פי תסריטיו סבלו מרדידות מסוימת דווקא בתחום הכתיבה. אחרי שהתסריט הסתובב בהוליווד במשך שנים, מי שהחליט לביים אותו הוא השחקן הבריטי יואן מקגרגור. הוא אמנם בעל קריירה עשירה לפני המצלמה, אבל זהו סרטו ראשון כבמאי ולבחור עבור פרויקט ביכורים בעיבוד של ספר מוכר ומוערך זהו מתכון לספיגת ביקורות קשות. במיוחד כשדומה כי ״פסטורלה אמריקנית״ של מקגרגור לוקה כמעט בכל בעיה של עיבוד ספר לסרט.

ראשית, הסרט נמשך פחות משעתיים, מה שאומר שיותר קל למכור אותו לקהל, אבל גם מוביל לכך שחלק ניכר מן המקור הספרותי לא שרד במעבר למסך, או קוצר באופן ניכר. מהלכים של בניית דמויות או רמיזות הדרגתיות מבוצעים בסרט בצורה בוטה, אשר מעקרת את היצירה מאנושיות או אמינות. הסרט מצליח להעביר את האכזבה של רות' מן הפער בין החלום האמריקאי הזוהר והערכי למציאות הקשה של ארה"ב כמדינה לא מוסרית החל משנות הששים, אבל הוא עושה זאת בצורה שנראית לעתים מעט רדודה וברורה מדי, כאשר המשל תופס מקום מרכזי יותר מן התיאור.

בעיה נוספת היא עניין נקודת המבט המשולבת, מה שלא פעם מכשיל מעבר מקולנוע לספרות. את הסגנון המילולי הישיר והעשיר של רות' ניתן לשמוע בדקות הפתיחה של הסרט, בזכות האלטר-אגו של רות', נייתן צוקרמן, מי שכל הספר נחווה דרך מבטו. צוקרמן הוא זה אשר בעקבות חזרה לתיכון בו למד חוזר לסיפור של הנער אותו הוא העריץ, סימור "השוודי" לבוב – הבחור היהודי היפה והערכי ביותר, ספורטאי מצטיין, שהפך לקצין והתחתן עם מלכת היופי המקומית והפך למושא לקנאה של כל הקהילה היהודית.

הצרה היא, שאחרי דקות הפתיחה, קולו של צוקרמן נעלם עד לדקות הסיום ונקודת המבט היא של לבוב עצמו, לצד רגעים שבהם נקודת המבט חיצונית. בכך הסרט אמנם נוקט בטקטיקה המקובלת לעיבוד ספרים, אבל הוא מאבד במידה רבה את כוחו של המקור הספרותי ולא מצליח לייצר לכך תחליף ראוי. במקום זאת, הסרט נכנס לבלבול ממנו הוא לא יוצא לגבי הטון של היצירה – מדובר בסיפור דעיכה פרטי אשר משולב בדעיכה המוסרית של ארה"ב, אבל הנימה האנושית של הסרט הולכת לאיבוד. הספר בהיר מבחינת המשמעות המטאפורית, אבל העלילה שלו פשוט נעה בקצב מהיר מדי והסרט לא מצליח לייצר הגיון בקפיצות קדימה בזמן ובדרך שבה זיכרונות העבר רודפים את הווה.

מעבר לדיון בשינוי שעברה ארה"ב – מן התחושה של צדקת הדרך ואמונה בעתיד מזהיר בתום מלחמת העולם השנייה עד לקריסה מוסרית בגלל היחס לאפרו-אמריקאים, מלחמת ויאטנם והשחיתות הפוליטית שנחשפה בפרשת ווטרגייט – רות' מבקש לעסוק גם בפערי דורות באשר הם. הדבר בא לידי ביטוי בדמויות ההורים אשר לא מצליחים לתקשר או להבין את בתם, אך גם בהקשר פוליטי ספציפי ואפילו בהקשר כללי יותר.

לבוב המבטיח התחתן כאמור עם מלכת יופי בשם דון ונולדה להם בת בשם מארי. על פניו מדובר במשפחה לדוגמא, היפה יותר מרוב בני אדם וזוכה גם להצלחה ולאושר. אך בפועל, אושר אינו אפשרי ופערים בציפיות ובהשקפת העולם מכשילים את המשפחה, עוד בטרם המשבר המרכזי בסרט. הדבר מועבר גם דרך כותרת הספר/סרט, אשר נראית דומה לפסטורליה אבל למעשה פירושה מחלה. לתפקידים הראשיים של המשפחה אכן מלוהקים אנשים יפים בצורה בלתי רגילה – מקגרגור עצמו, ג'ניפר קונלי בתור אשתו ודקוטה פאנינג בתור בתם. אלא שכבמאי, מקגרגור לא מצליח לעשות עם הליהוק הזה משהו מעבר, והסצנות הדרמטיות חושפות את השחקנים בתצוגה חלשה מן הרגיל. זה בעיקר נכון לדמותה של קונלי, אשר ברגע שהסרט מנסה לתאר רבדים מורכבים שלה היא נראית יותר עלובה מאשר אמינה. מכיוון שתיאור התא המשפחתי לוקה בחסר, כל יתר הרבדים של היצירה מאבדים הרבה מאוד מכוחם.

בחלקו השני של הסרט, עולים יותר ויותר אלמנטים של סרט מתח, אולם מקגרגור לא מצליח להחליט על האווירה הדרושה לו בקטעים אלו – הוא נע בין פחד לתחושה של ייאוש ולא משכיל להקנות לסרט טון אחיד או סגנון ייחודי, גם לא לרגעים קטנים. לכן, דווקא הרגעים אשר היו אמורים להיות רגעי השיא נחוו עבורי בצורה די אדישה.

בצד היותר חיובי, תיאור העולם של יהודי ארצות הברית נעשה בצורה סבירה, בעיקר דרך תיאור הדמות של אבי הגיבור, המגולם בידי פיטר ריג'רט. זוהי דמות של יהודי אמריקאי נרגן אשר עשה את הונו דרך עבודה קשה ואמונה במסורת, גם אם לא באל. רות' תמיד הצטיין בתיאור של דמויות כאלו ורוב הסרט, זהו מימד ביצירה שכן עובר. עם כל הביקורת, הסרט בכל זאת מותיר לא מעט חומר למחשבה, כפי שקורה לא פעם כאשר מעבדים יצירה עשירה. אבל בסופו של דבר, מדובר בסרט אשר לא מוסיף הרבה לדיון בשברו של החלום האמריקאי ומצליח להעביר את רוחו של רות' רק לפרקים. לכן, מדובר יותר בפספוס מאשר ביצירה אשר עומדת בפני עצמה.