פסטיבל חיפה 2016: "גיבורה", "להיות בן 17", "גלים", ״העונג של הלן"

פסטיבל חיפה כבר קרב לסיומו, אבל ממשיך להתנהל באווירה תוססת ומהנה. אווירה שלעתים גורמת לכך שאני לא מוצא זמן לכתוב באופן מפורט על כל הסרטים אשר בהם אני צופה. לכן, בהזדמנות זו, בטרם אפנה לדיווח קצר על מספר סרטים שהוקרנו בימים האחרונים, ואתחייב כי טקסט ארוך יותר שלי על סרטה מפצל הקהל של אנדרה ארנולד, ״אמריקן האני״, יפורסם עם יציאת הסרט לאקרנים, מה שיקרה ממש בקרוב. בינתיים אציין לגביו שאני נמנה עם מחנה המעריצים. וכעת למסע אשר מתחיל בפרויקט ישראלי מסקרן, ונודד לחווית נעורים מצרפת ופולין, ומשם למשולש רומנטי גרמני.

גיבורה

מדובר בפרויקט של אוניברסיטת תל אביב במסגרתו נוצרו בידי סטודנטיות חמישה סרטים קצרים המתחברים באופן מוצלח לסרט אחד. הקו המנחה של הפרויקט הוא עיסוק בחיים של נשים ישראליות דרך המקצועות השונים שלהן. הפרויקט נוהל אמנותית בידי מיכל ויניק ומיה דרייפוס, שכבמאיות עוסקות גם הן בגיבורות נשיות, כל אחת מהן בדרך אחרת. את הסרטים עצמן ביימו עטרה פריש, חלי הרדי, יסמין שרייר-עוזרי, שירה פיורסקי ושירה פורת. כיוון שליוצרות יש אופי שונה, נוצר מגוון סגנוני הניכר בסרטים – בחלק מהם הדגש הוא יותר קומי, אחדים הם סיפור על דיכוי בעולם גברי וחלקם סיפורים על אחווה נשית, ידידות, תחושת כישלון בחיים, שאיפה לביטוי עצמי ובעיקר התמודדות עם הקושי שבחיים. כפי שקורה תמיד בסרטי אפיזודות מסוג זה, לא כל הסרטים נוגעים באותה רמה, אבל דומני שהפעם אף סרט אינו מהווה נפילה של ממש וכל אחד מהם תורם משהו למארג הכולל.

בכל זאת, אהבתי במיוחד את האפיזודה הראשונה, שביימה עטרה פריש ואת האפיזודה האחרונה, שנוצרה בידי שירה פורת. שני הסרטים שונים למדי באופי שלהם, אבל פותחים וסוגרים את המקבץ עם דימוי של אישה במקצוע אשר נתפס כגברי ובכך תוחמים את היצירה כולה ככזו אשר חותרת תחת הייצוגים המקובלים בתרבות. למעשה, כמעט כל אחד מן הסרטים מציג את המקצוע בו הוא עוסק באופן שונה מן התפיסה המקובלת.

האפיזודה של פריש עוסק במפקדת מחלקה בקורס טירונות, אשר מקבלת מכתב אהבה פיוטי מאחת מן החיילות שלה. הסרט כולו דן בחשש שלה לגבי האותנטיות של המכתב – האם מדובר בהצהרה כנה או בבדיחה שנועדה להשפיל אותה. המשחק בין משיכה להשפלה עובר מספר וריאציות במהלך הסרט, אשר משלב היטב בין חשש ממבוכה בחיזור ראשוני, והגיחוך הקיים בקוד ההתנהגות בצבא בכלל ובטירונות בפרט. סרט זה מצטרף למספר סרטים קצרים שנוצרו בשנים האחרונות, המציגים את החוויה הצבאית מזווית נשית. המפורסם בסרטים הללו הוא כמובן ״אפס ביחסי אנוש״ (שהוא גם הפיצ'ר היחיד, אבל יש לו חברה טובה עם הרבה סרטים קצרים) אבל דומה כי העיסוק בנושא ממשיך להיות רענן עם כל סרט חדש.

האפיזודה של פורת חותמת את הפרויקט דרך עיסוק במדיום הקולנועי עצמו – סרט על במאית ישראלית אשר מציגה את סרטה בפסטיבל קולנוע בפולין, לעיני מעט מאוד צופים, בהם מלווה אישית אשר מנצלת את ההזדמנות על מנת לתרגל את העברית שלה. מדובר בסרט מצחיק אשר מתאר את חווית הנדודים בעולם עם הסרט כחוויה בודדה למדי, ובדרך גם עוסק ביחסים הסבוכים והטעונים בין פולין לישראל. בנוסף, מהנה לראות במהלך פסטיבל קולנוע סרט שעוסק בפסטיבל קולנוע ומראה חלק מן הדינמיקות הסבוכות והביזאריות שיש באירועים מסוג זה.

הסרט שבתוך הסרט נקרא "אין מסר" וכך מגדירה אותו גם דמותה של הבמאית. במבט ראשון, גם האפיזודה הנוכחית בסרט נראית כשעשוע, אך יש בה מבט מעמיק על הדמות הראשית ובמידה מסוימת גם על הדמויות הפולניות בהן היא נתקלת לרגע קט, לרוב מבלי להבין את השפה – וזה גם סרט על יכולת לתקשר בעדר הבנה. בנוסף, הקטעים בסרט אשר לקוחים מן הסרט שלכאורה ביימה הבמאית הפיקטיבית לקוחים למעשה מתוך סרטה הקודם של פורת, ״מישהו ראה את איל נוריך?״, סרט שהוא ללא ספק בעל מסר. השילוב של שני הסרטים ראה כי מדובר בבמאית מבטיחה.

להיות בן 17 – Being 17

אנדרה טשינה הוא במאי צרפתי ותיק ומעוטר, אך עלי להודות כי מה שמשך אותי במיוחד לסרטו החדש הוא שיתוף הפעולה שלו בכתיבת התסריט עם סלין סיאמה, אחת מן הכותבות-במאיות הבולטות בקולנוע הצרפתי בימינו. בסופו של דבר הסרט מתגלה כשילוב מוצלח של שני היוצרים – הסגנון המפואר יותר של טשינה משתלב עם העיסוק החוזר של סיאמה בהגדרת הזהות המינית בקרב מתבגרים, בשילוב של רתיעה של הגיבורים מן התחושות הפנימיות שלהם וזהותם המתגבשת. אך ״להיות בן 17״, אינו רק סרט על מתבגרים, למרות כותרתו. כמו כמה מסרטיו של טשינה, הסרט מחליף דגשים בעודו עוסק בקשרים רגשיים אשר נרקמים בין קבוצה של דמויות החיות בסביבת עיירה קטנה בהרי הפירנאים. למעשה, לדעתי הקשר לגיל 17 קיים לא רק עבור שני הנערים בני ה-17, אשר המפגש ביניהם מוביל את הסרט.

בסצנת הפתיחה, שני הנערים נבחרים אחרונים למשחק כדורסל במסגרת שיעור הספורט בתיכון. בכך מסמן לנו הסרט כי מדובר בשני נערים דחויים חברתית, כל אחד מסיבה אחרת. תומא הוא נער ממוצא צפון אפרקאי שאומץ על ידי זוג אשר חי בחווה המצויה במעלה ההרים שמקיפים את העיירה, מה שדורש ממנו הליכה ארוכה כל יום עד לתחנת האוטובוס אשר לוקחת אותו לבית הספר. בחודשי החורף, בהם מתחילה העלילה, השלג מקשה אף יותר על ההגעה למקום מגוריו.

כאשר אמו של תומא חולה, נשלחת הרופאה, מריאן, כדי לטפל בה ומתיידדת עם הנער. רק מאוחר יותר היא לומדת כי מדובר בבן כיתתו של בנה היחיד, דמיאן, וכי שני הנערים מסוכסכים. מריאן הופכת למעורבת בחיי משפחתו של תומא וכשמצבה של אמו מחמיר ומתחיל להשפיע גם על ציוני הנער, היא מחליטה לאשפז את האם ולאפשר לתומא ללון בביתה. הדבר מצריך אותו ואת דמיאן להתקרב ולהחריף את מאבק הכוחות ביניהם, מאבק שמשלב בלי הרף רתיעה ומשיכה. פן נוסף בעלילה קשור באביו של דמיאן, שבעקבות חלום ילדות הפך לטייס בשירות הצבא הצרפתי.

טשינה מחלק את הסרט לשלושה חלקים, על פי תקופות הלימוד בשנה האחרונה בתיכון הצרפתי. אבל כל חלק הוא גם בעל מקצב אחר ומוקד דרמטי שונה לחלוטין, דבר אשר נובע גם מהיכרות גוברת של הדמויות עם הטבע של המאבק ביניהם. מדובר בסרט אשר מבטא היטב את כאבי גיל ההתבגרות וגם את כאבי הבגרות, וסרט שכתוב ומשוחק ברמה גבוהה מאוד.

גלים – Waves

גם הסרט הפולני הזה עוסק בקשר הורים לצאצאים בגיל 17, רק שהפעם מדובר בשתי נערות אשר לומדת יחד להיות ספריות. אחת מהם, אניה, מתקשה לא מעט עם העבודה ולא מצליחה לבצע היטב את תספורת הגלים אשר נתנה את הכותרת לסרט. לעומתה, חברתה קסיה מצליחה היטב בתחום זה וכנראה שגם בתחומים אחרים. ייתכן שהדבר נובע גם בפער בין חיי המשפחה של השתיים: אניה סובלת מאב שנעדר מן הבית לתקופות ובעבר היה אלכוהוליסט ומתעלל, בעוד הקשר עם האם נותק, כנראה ביוזמתה של אניה עצמה. הקשר הסבוך עם ההורים בסופו של דבר גם מוביל לריב וקרע בחברות עם קסיה.

בסרט, אשר נכתב וביום בידי גרגור זאריצ'ני, יש ניסיון שאני מעריך לעיסוק עדין בנעורים ובטבעה של חברות בגיל זה, יחד עם דיון בקשיים נוספים, תוך נתינת מקום קטן יחסית לדיון בסוגיות מיניות או רומנטיות. אבל יש בסרט גם משהו בוסרי מאוד ולא מפותח – הוא כמעט תמיד שומר על רמה סבירה, אבל לרגע אינו מקורי או טוב במיוחד בביצוע. לכן הוא גם הופך לנדוש ומעט מתיש, אף על פי שאורכו פחות משמונים דקות.

 העונג של הלן – Original Bliss

אף שחלף יותר מיום מאז שצפיתי בסרטו של היוצר הגרמני סוון טאדיקן, אני עדיין מתקשה לגבש דעה מוצקה לגביו, ודומני שזה לא משום שאני מתקשה להבין אותו. יש בסרט משהו בוטה במתכוון הן בתחומי העיסוק והן בסגנון הקולנועי, ומשהו בכך מרתיע אותי ומקשה עלי להתחבר לסרט, אף על פי שיש בו ניסיון לאמירה מורכבת על הטבע של החיפוש אחר משמעות רוחנית מסוגים שונים. מדובר גם בסרט שיש בו משהו קר ואינטלקטואלי, לפחות ברמת השאיפות. במהלך הצפייה חשתי כי הסרט הוא בדיוק מסוג הסרטים שאני אומר להעריך, אבל ברגע שההבנה הזו הגיעה רק הפכתי למסוייג יותר.

הלן שמוזכרת בכותרת העברית של הסרט היא אישה נשואה, אשר מקיימת אורח חיים דתי נוצרי, בניגוד לבעלה. היא סובלת מנדודי שינה ומסוג של משבר באמונה – בעבר היא חשבה כי היא חשה את האל בכל מקום. בעוד הרפואה בעיירה בה היא חיה לא נותנת לה מענה, קריאה בספר של חוקר מוח נודע בשם אדוארד גלוק מעניקה לה אופק להבנה חדשה של רגשותיה, בעיקר בכל הקשור לחוויות רוחניות. היא יוצרת קשר עם אותו חוקר ובניגוד לציפיות בין השניים מתפתחת שיחה אשר נמשכת למספר פגישות ולאחר מכן גם לחלופת מכתבים, גם אם במהרה הלן מבינה כי החוקר מצוי במצוקה נפשית גדולה יותר משלה, עקב התמכרות לפורנו. בינתיים, בעלה של הלן חושד וכאשר הוא מקנא, הוא מתנהג בצורה אלימה למדי.

כאמור, מדובר בסרט בוטה, ובעיקר נכון הדבר לגבי הדרך בה הוא מעצב את הדמויות הגבריות. יש בעיסוק בהתמכרות לפורנו משהו מאוד גחמתי – דומה כי הסרטים אשר עוסקים בתופעה (ולתחושתי מספרם הולך וגודל) מבקרים אותה מתוך שאיפה להיות קצת פורנוגרפיים בעצמם. הדמות של הבעל האלים מעוצבת בצורה רדודה אף יותר, ודומה שהוא נוכח בסרט בעיקר על מנת להדגיש כי יש משהו פגום בחייה של הלן. מהצד היותר מסקרן, שווה לציין כי ישנם כמה קטעי חלום בסרט שמבוצעים בתנופה המאפשרת כניסה לראש של הדמות הנשית, וגם עטופת את הסרט באווירה מסתורית ומעט סוראליסטית. אווירה שמאזנת במקצת את החלקים הרדודים והחלולים יותר ביצירה.