סקירה כפולה: ״מאסטר מיינדס״ ו״חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי״

שני הסרטים בפוסט זה מגיעים לכאורה מעולמות שונים למדי. הראשון מביניהם הוא קומדית פשע שמציגה את גיבורה באור מגוחך, ומרבה בגסויות ההכרחיות כנראה לכל קומדיה בימינו. השני הוא סרט המבוסס על רב מכר לילדים. אבל על שני הסרטים הללו חתומים אותם שני תסריטאים: כריס באומן והאבל פאלמר. ולא מדובר בתסריטאים שנחשבים לבכירים בהוליווד.

באומן ופאלמר שיתפו פעולה לראשונה בשנת 2007 בסרט העצמאי ״Humble Pie״. פאלמר, שניסה לפרוץ בתור שחקן, כתב את התסריט והופיע בתפקיד הראשי, בעוד באומן ביים, בניסיון ראשון ועד כה אחרון בקריירה. הסרט קיבל תגובות חיוביות יחסית אבל לא ממש פרץ למיינסטרים. כעבור כמה שנים, שני היוצרים מצאו את עצמם כחלק מצוות התסריטאים של הסדרה המצויירת שהתבססה על הסרט העצמאי המצליח והמוזר ״נפוליאון דינמיט״. יוצר הסרט והסדרה, ג'ארד הס, נשכר לביין את הסרט ״מאסטר מיינדס״ ונתן לשניים לכתוב את התסריט, יחד עם אמילי ספייבי וכנראה גם עוד כמה כותבים שבסופו של דבר לא קיבלו קרדיט.

אלא שהסרט הופק על ידי חברה שבדיוק פשטה את הרגל, ויציאתו של ״מאסטר מיינדס״ לאקרנים נדחתה למועד בלתי יודע, שהתגלה בסופו של דבר כשנה בלבד. בינתיים, באומן ופאלמר שיתפו פעולה בעיבוד של ספר הילדים "חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי", סרט שהופק בלי קשיים מיוחדים, מה שהוביל למצב בו כעת שני הסרטים מוקרנים במקביל על מסכי הקולנוע בארץ ובעולם. יכול להיות שסרט על סיפורם של צמד התסריטאים בתקופה זו יכול להיות רעיון לא רע לסרט בעתיד. בינתיים, לסרטים עצמם.

מאסטר מיינדס
Masterminds

סרט זה מבוסס על אחד ממעשי השוד הגדולים  בתולדות ארה"ב – שוד של חברת העברת הכספים לומיס-פארגו, שהיא אחת מן המקבילות האמריקאיות לחברת "ברינקס", ולא מחווה לסרט של האחים כהן ולסדרה שבאה בעקבותיו (אם כי יש דמיון מסוים בשילוב בין אנשים לא ממש מבריקים לבין פשעים שהופכים להיות גדולים מן הצפוי). בסיפור האמיתי, מאבטח של החברה שדד כ-17 מיליון דולר בשיתוף עם חברתו, שהייתה בעבר עובדת של החברה (ונושאה לאדם אחר), וידיד שלה אשר תיכנן את כל השוד. למרות שהשוד לא היה מתוחכם במיוחד וזהות החשוד המרכזי התגלתה די מהר, לקח לרשיות החוק האמריקאיות קצת זמן עד שמצאו את כל השותפים לפשע.

אבל סרטים המבוססים על סיפור אמיתי תמיד לוקחים חירות גדולה למדי עם המתרחש, גם במקרים בהם המציאות די מסעירה בכל מקרה, כמו בסרט הזה. יש מספר הבדלים בין מה שהתרחש לבין הסרט, כאשר הקו אשר לקחו הבמאי והתסריטאים (נו, אלו מן ההקדמה) מקצין את הדמויות ואת האירועים. התוצאה היא סרט שוד בו כל הדמויות הן לא בדיוק האנשים הכי מברקים בעולם רוב הזמן, אבל יש להם רגעים של התנהגות חכמה באופן כמעט מקרי.

הקו הזה נובע גם מן הילהוק של הסרט, שמכתיב את אופי היצירה יותר מכל דבר אחר, בעיקר מכיוון שלתפקיד הראשי לוהק זאק גאליפיאנקיס. גאליפיאנקיס הוא כיום כוכב קולנוע גדול בעקבות האישיות שבנה לעצמו בסרטי ״ההנגאובר״ ובתוכנית האירוח הייחודית שלו, ״בין שני שרכים״ (Between Two Ferns). התכונות שהפכו אותו לכוכב הן בדיוק אלו אשר מונעות ממנו להפוך להיות שחקן ראשי בכמעט כל סרט הוליוודי, כולל הקומי ביותר – הוא פשוט לא עובר טוב בתור אדם מן השורה. זה שלא שהוא תמיד משחק אדיוט (למעשה, בסרט הזה הוא לפרקים הדמות היותר חכמה, גם אם הוא שומר על תמימות) אלא שהוא פשוט משדר תמיד אדם אשר לא מתאים לסביבה שלו, ובעיקר לא מפרש את המציאות בדרך שבה רוב בני האדם יפרשו אותה. לשנות את האופי שלו פירושו לאבד את היתרונות הייחודים שלו, ולשמור על האופי שלו פירושו לכפוף את כל הסרט למידותיו. יוצרי הסרט הזה בחרו להפוך את דמותו של השודד האמיתי דיוייד גאנט לבן דמותו של גאליפיאנקיס, קו אשר מכתיב את כל הסרט. העלילה בקלות יכלה להיות כזו של סרט פעולה, כולל סצנת שוד שיש בה גם אלמנט של מתח, הרבה מרדפים ובגידות מכל סוג. במקום זה קיבלנו סרט שהוא ברובו פארסה.

אבל הפארסה עובדת רוב הזמן בצורה סבירה, בעיקר הודות לקאסט. ואני מתכוון בעיקר לקאסט אשר מקיף את גאליפיאנקיס, אשר כולל כמה שחקנים קומיים שיכולים גם הם לאמץ את הקו המוקצן. שלוש בוגרת SNL שהשתתפו (אחרי צילומי סרט זה) ב״מכסחות השדים״ מופיעות גם הן בסרט זה. קייט מקינון מגלמת את ארוסתו של הגיבור, באופן אשר לא הרגיש כמו המקום היחיד בו הסרט הולך על כיוון מופרך מדי – מקינון הולכת על דמות מוקצנת במיוחד שדומה כי אינה מסוגלת להפגין ולו גרם אחד של אהבה כלפי הארוס שלה, שלא לדבר על לגעת בו בלי הבעת גועל. מה שלא מפריע לה לקנא באישה האחרת בחייו. לזלי ג'ונס נדרשת רק להבעת הפנים אחת בתפקיד שלה בתור חוקרת FBI, אבל היא בהחלט עושה את ההבעה הזו בצורה נהדרת. תוצגת המשחק הבולטת בסרט שייכת לקריסטן וויג, בתור סוג של פאם-פאטל אשר סוחפת את הגיבור לכל הפרשה שכן הוא מאוהב בה בצורה אבסולוטית. וויג, שחקנית אשר לרוב בורחת למקומות של משחק מעוות ומוקצן, נראית בתחילת הסרט כמי שממחזרת מניירות מתפקידים קודמים, אבל בהמשך בונה דמות עגולה והיא היחידה בסרט שגם עוברת שינוי של ממש, שינוי אשר מתבסס בעיקר על היכולות של וויג בתור שחקנית דרמטית מעודנת. כן, היכולות הללו קיימות. עוד בקאסט – אואן ווילסון וג'ייסון סודייקיס, שנראים כאילו באו בעיקר על מנת להינות. ההנאה שלהם עוברת, ותורמת לסרט.

כאמור, הסיפור האמיתי מרתק והסרט הקצין אותו מעט יותר וגם תיבל בהרבה בדיחות, גם אם יותר מדי מהן קשורות לישבנו של גאליפיאנקיס. הקאסט כפי שציינתי מוצלח, מה שאומר שהסרט יהיה מהנה לצפייה, במקרה הכי פחות טוב. זה גם בערך הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הסרט כמכלול – אין בו רגעים אשר מתעלים מעבר לכך, למרות שנדמה שמדי פעם הוא מנסה. הסרט מצחיק, אבל דומני כי הוא אינו מכיל סצנות אשר גורמות לקהל להתגלגל מצחוק, או שיהפכו לפולחן בעתיד. גם אמירה ייחודית של ממש אין בו, אולי כי כבר ראינו השנה מספר סרטים על אנשים מעט תמימים ומטומטמים אשר מתסבכים בפרשיות אשר נראות כגדולות עליהם בכמה מספרים. גם אם חלקם יצאו להפקה אחרי הסרט החביב הזה.

חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי
Middle School: The Worst Years of My Life

סרט הילדים הזה מבוסס על ספרו של ג'יימס פטרסון, שהפך לפופולארי בקרב קוראים צעירים. לגרסה הקולנועית לסיפור הוחלט ללכת על קו קומי – מלבד באומן ופאלמר בהם עוסק פוסט זה, מי שביים את הסרט הוא סטיב קאר. לא הכדורסלן שהפך למאמן מצליח, אלא במאי קומדיות ("פול בלארט") שזוכה להצלחות חלקיות. הקומדיות של קאר שנועדו לקהל בוגר סבלו מסוג של אינפנטיליות, ולכן המעבר לסרטי ילדים צריך להיות עבורו טבעי למדי. אלא שהסרט אמנם מתרחש בחטיבת ביניים, אך דומה כי קהל היעד שלו, אם אכן יש כזה, הוא ילדים צעירים מעט יותר – שכן ילדי חטיבה כבר רוצים לראות את הסרטים של המבוגרים. אולם, ייתכן שילדים מכל הגילים יהנו גם מסרט זה, שכן גם אם אינו מבריק ויש בו נטייה רצינית ליפול לקלישאות וקונבנציות, הוא עשוי ביעילות יחסית.

העלילה עוקבת אחר רייף (גריפין גלאק), נער צעיר שנזרק כבר מכמה בתי ספר נוכח חוסר הרצון שלו ללמוד, לישון, או להפסיק לצייר במחברת שלו. רייף נשלח לבית ספר בו הקפדה על הסדר היא הדבר החשוב במעלה ואין מקום לפיתוח אמנותי. בעזרת מכר ותיק, רייף מחליט לפעול בעילום שם ולשבור כל אחד מן הכללים בקוד ההתנהגות הנוקשה של בית הספר, סוג של פעולות נוסח הפרות הסדר ב"מועדון קרב", רק במבנה בית הספר ובאופן שילדים יאהבו. למרות המרד בחוקים והגירוש מבתי ספר, רייף אינו אנכריסט או נער פרוע, אלא חנון חובב אמנות. למעשה, המרד בבית הספר הוא סוג של מרד חינוכי – הסרט קורא לבתי ספר להתרכז בחינוך דרך הקשבה ופיתוח כשרונות אמנותיים, ולא רק במירוץ אחר ציונים. זהו מסר יפה למערכת החינוך, שאולי יעבור קצת מעל לראש של הילדים אשר צופים בסרט.

אלו יתרכזו בעיקר בתעלולים המשעשעים והלא-באמת-מזיקים, ובציורים במחברת של הגיבור אשר בוראים עולם פנימי ומדי פעם קמים לחיים בקטעי אינמציה בהם הקו בין הרמות השונות של המציאות מטשטש. קטעי האינמציה הללו פשוטים באופן מכוון, אך בכל זאת יש בהם משהו מעט מאכזב – בתור מה שאמור להיות הערך המוסף של הסרט, הם בעיקר מורידים את הרמה שלו.

אבל בקטעים המצולמים יש לא מעט חן, גם אם דומה כאילו הסרט מסמן וי על כל קלישאה של סרט התבגרות או מבנה חברתי בבית ספר. הדבר הכי בולט היא חלוקה ברורה למדי לדמויות חיוביות ושליליות: המחנך בכיתה של רייף הוא המורה הטוב, המנהל (אנדרו דיילי) וסגנית המנהל הם השטן. החבר של אמא של רייף הוא סוג של אויב אחר, שגם דורש מאמץ משותף מצד רייף ואחותו הקטנה. האם (לורן גראהם) היא כמובן דמות חיובית, פשוט אין לה מספיק זמן על מנת להבין כיצד לעזור לבן שלה. ובכלל המשפחה עברה בעבר אירוע קשה אשר עדיין מעצב את דפוסי ההתנהגות של כולם, גם אם לא מדברים על זה. מדובר בסוג של עיצוב דמויות שהיה מרתיח אותי בסרט לקהל בוגר, אבל הוא עובר משום שמדובר בסרט ילדים.

ובכלל, הכל בסרט הזה עובר, בסופו של דבר. אמנם התחושה היא שהכותבים מרסנים את ההומר שלהם עקב קהל היעד, אך הסרט עדיין מעלה חיוך מדי פעם. הדרמה לא מעמיקה במיוחד, אבל דווקא בגלל השימוש בנושאים מוכרים היא מצליחה לרגש. העניין הוא שקהל היעד שעשוי להנות מן הסרט הוא מאוד מצומצם: הסרט לא מתאים לילדי הגיל הרך ויש בו משהו תמים מדי עבור מבוגרים, או אפילו עבור מתבגרים. כך שהוא נותר יצירה לא מבריקה ולא רעה עבור שכבת גיל קטנה למדי של על הסף שבין ילדים למתבגרים צעירים.