הפינה האסייתית: סקירה על הסרט הדרום-קוריאני ״החלילן״

הקדמת רון פוגל: בפינה האסייתית אסקור סרטים חדשים שנעשו באסיה ובדרך כלל, לצערי הרב, לא זוכים להפצה מסחרית בארצנו. מדובר בתעשיות קולנוע מפוארות שמוציאות תחת ידן הן שוברי קופות מסחריים והן סרטי ארט-האוס מינימליסטיים. כששוק הקולנו הסיני הופך לגדול בעולם, מופנה הזרקור באופן טבעי לסרטים האסייתים ומטרתי היא לחשוף את הקורא לחלק מאותן יצירות יוצאות דופן.

לאחרונה צפיתי פחות בסרטים קוריאניים, אך בנובמבר שוב יפציע שבוע הקולנוע הקוריאני בסינמטקים וכעת אני שוקד על בחירת הסרטים שיוצגו בו. הצפייה בסרט "החלילן" (The Piper / Sonnim), הודות לספריית האוזן השלישית, רק הזכירה לי עד כמה הקולנוע הקוריאני הוא שונה ומיוחד. כשהסרט הסתיים חשתי צורך עז לצאת מהבית ולצעוק בקולי קולות "הללויה", אחרי צפייה בעוד יצירת מופת נבונה ועוצמתית מבית היוצר של התעשייה המכונה "הוליווד של המזרח".

הסרט שואב את השראתו מסיפור החלילן מהמלין, וממשיך מגמה בקולנוע הקוריאני של עיבוד אגדות מערביות לקולנוע המקומי, בתוספת טוויסט אסייתי (כמו למשל בסרט האימה הנהדר "Hansel and Gretel" מ-2007). העלילה עוסקת בגבר צולע, שהוא גם ליצן ונגן בחליל לעת מצוא, המשוטט בטבע של קוריאה בשנות החמישים של המאה הקודמת, סמוך לסיום מלחמת קוריאה שחתכה את האומה לשתיים (להלן "הסכסוך" בגרסת המזרח הרחוק). הגבר, מלווה בבנו הצעיר, מגיע לכפר מיסתורי בלב הישימון. תושבי הכפר נראים כאילו הם חיים בתקופה אחרת – בגדיהם בלויים ואוזני חלק מילדי הכפר חתוכות. בכך הסרט מזכיר ומתכתב עם יצירת מופת קוריאנית אחרת, "Welcome to Dongmakgol״, גם בה מככב כפר מנותק מן העולם במלחמת קוריאה. אלא ש"החלילן" הוא הגרסא המדממת של "ברוכים הבאים לדונקמגול".

החלילן מבין כי מגפת חולדות פשטה על הכפר ומציע את שירותיו כמסלק חולדות ידוע בתמורה לכך שהמקומיים ישלמו לו כסף שבו יוכל לטפל בבנו החולה בסיאול. הוא אף מחזיק פתק שבו רשום באנגלית ככל הנראה "ד"ר מקארתור", שהוא הרופא שאמור לעזור לבנו, וגם רמז עבה לגנרל מקארתור שכבש את סיאול במלחמת קוריאה. חולדות כמסמלות מגפה ורוע, וגם את האחר והשונה, הופיעו בתרבות לא מעט (כמו בספר "הדבר" של אלבר קאמי), מעבר לעלילת החלילן מהמלין .בסרט האימה ״ווילארד״ (Willard), על שתי גרסאותיו, הופיע בחור שהוא אאוטסיידר חברתי מובהק המשתמש בחולדות כדי לבצע את שאיפותיו הכוללות בין היתר נקמה ברוטאלית במעבידו (החולדות אוכלות את המעביד חי).

אבל "החלילן" לא מתמקד בחולדות, לפחות עד סצינת הסיום האולטרה גראפית, אלא משתמש בהן כדי להדגיש את הרוע האמיתי הרובץ על הכפר – אנשים מפוקפקים שליבם ולשונם אינם שווים. לחלילן מתברר כי ראש הכפר מסתיר, מסיבותיו שלו, את דבר סיום המלחמה מתושביו. כך הופך הכפר המבודד למעין אקס-טריטוריה החיה לה בניתוק מוחלט מן העולם החיצון, טריטוריה שמאפשרת לבמאי הצעיר והמוכשר קים גוואנג טה ליצור אלגוריות מתוחכמות לגבי דרום קוריאה בימינו ולומר כמה דברים על פוליטיקה ,על היחס לאחר על סובלנות ועל ניצול מצב חירום למטרות נלוזות.

-ספויילרים מינוריים בפסקה הבאה בלבד-

העלילה מסתבכת כשבפלאשבקים מקוטעים מבין הצופה כי תושבי הכפר הנוכחיים בעצם גירשו את תושבי הכפר המקורי, וככל הנראה גרמו למותם על ידי חולדות. כך שבעצם, הכפריים התמימים הם ככל הנראה אוסף של פושעים .המשפט "על מעשים רעים יש לשלם" חוזר מספר פעמים בסרט ומהווה אולי Wishful Thinking של הבמאי, המצביע לעבר מערכת פוליטית מושחתת שכבר הביאה יותר מנשיא קוריאני אחד לשבת בכלא. מי שמכיר את עלילת החלילן מהמלין יודע כי האווירה הפסטורלית תשתנה למאיימת וכי ההסכם בין החלילן לאנשי הכפר לא יכובד. ואכן, לאחר שהצליח לגרש את החולדות מתכחש ראש הכפר אל החלילן, מאשים אותו בריגול ובניאוף (מחשש כי יגלה לכפריים כי המלחמה הסתיימה). בסצנה שלא הייתה מבישה ציד מכשפות בסיילם, מגורשים החלילן ובנו מהכפר. גם בחורה צעירה שהחלילן התאהב בה ותכנן לצרף אותו למסעו בסיאול "מתוודה" לפתע כי החלילן הוא בעצם מרגל קומוניסטי שוחר רעה. מכיוון שבסרט קוריאני עסקינן, אנשי הכפר גם חותכים לחלילן שתי אצבעות וגם מכים אותו מכות נמרצות.

-סוף ספויילרים מינוריים-

כדרכו של הקולנוע הקוריאני החמקמק והמתעתע, קשה מאד להגדיר את הסרט "החלילן" מבחינה ז׳אנרית. האם מדובר בסרט אימה? האם זוהי אגדה למבוגרים? או שבכלל מדובר באלגוריה פוליטית המקוננת על תוצאות המלחמה העקובה מדם שפיצלה אומה גאה, ובעקבותיה נמשך הסכסוך בין הקוריאות עד לעצם היום הזה? ככל הנראה מדובר בשילוב מתוחכם בין כל הנושאים הנ"ל והתוצאה, שוב כדרכו של הקולנוע הקוריאני, עוצמתית ולא מפסיקה להפתיע עד לסופו האיום והנורא של הסרט.

ריו סונג יונג המצוין מגלם בצורה משכנעת את החלילן. ריו גילם בעברו בין היתר את היועץ לקיסר בסרט "Masquerade" שפתח את שבוע הקולנוע הקוריאני לפני שלוש שנים. לי סונג מין הותיק, שכיכב בסרט "Kundo: Age of the Rampant" (וריאציה קוריאנית למערבון ספגטי משולבת בסיפור רובין הוד), הוא ראש הכפר התחבולן, שמעדיף לחיות בבועה ולהפיץ שקרים על פני העולם האמיתי. צ'ון וו הי היא הבחורה שבה מתאהב החלילן, ותפקידה בכפר לפני שהגיע החלילן אינו שגרתי. ראש הכפר מבקש ממנה למלא את מקומו של כהו הדת המקומי שנפטר. לאחר שהיא מבהירה לו כי אין לה כל יכולות על טבעיות אומר ראש הכפר לבחורה כי אין לו בעייה שתציג מצג שווא ותופיע כשאמאנית בפני אנשי הכפר.

העיסוק של הסרט בשאמאניזם מצטרף לדיון מעניין שמתקיים לאחרונה בקולנוע הקוריאני בסוגיות של על טבעיות ואמונה. את הדוגמה הבולטת לכך ניתן לראות בסרט "The Wailing" שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון, שם כתב עליו אורון (וגם בו מככבת צ'ון וו הי). איסור העיסוק בדת, שנחשבת כטאבו בחברה הקוריאנית, החל להתפוגג, ותעשיית הקולנוע מרחיבה את המעטפת ומשלבת אלמנטים חדשים עבורה (דת ממוסדת) עם תתי-ז'אנרים המוכרים לה (על טבעי, רוחות רפאים). גם שמו המקורי של הסרט ״Sonnim״ הינו בעל כפל משמעות – גם מבקר וגם רוח רפאים. ואכן החלילן עובר כרוח רפאים בכפר שבו מצויים תושבים שכבולים בנקודת זמן שהייתה והלכה לה. בעיניי זהו סרט ראוי לצפייה על ידי כל מי שמעונין לחוות קולנוע אינטליגנטי, שמלטף את הצופה ואז בועט לו שוב ושוב בבטן עד שכבר אי אפשר עוד.

בפרקים הקודמים של הפינה האסייתית:
סקירה על ״Ryuzo and the Seven Henchmen״ של טקאשי קיטאנו
לקראת שבוע הקולנוע הקוריאני של 2015
סקירה יפנית כפולה על "Beyond Outrage" ו-"Rurouni Kenshin"