"מכסחות השדים", סקירה

דבר אחד שאפשר לשער שכולם יסכימו עליו לגבי "מכסחות השדים" (Ghostbusters), הוא שהבאז סביבו היה חתיכת באזקיל. גם ככה הרימייק/ריבוט/סרט המשך בבימוי פול פיג ("מסיבת רווקות", גם הוא עם קריסטן וויג ומליסה מקארת'י) שגם כתב את התסריט יחד עם קייטי דיפולד (מ"מחלקת גנים ונוף") עורר יותר חשש מהתלהבות בגלל השנים שחלפו, ובהן כל הזמן דובר על סרט ההמשך השלישי שלא קורה בגלל ביל מארי. זה, והעובדה המצערת שאנחנו מוצפים גם ככה בסרטי המשך ואתחולים לקלאסיקות של ילדותנו (שנות ה-80 במקרה הזה). לפעמים נראה שלתעשיית קולנוע המיינסטרים אין שום רצון להפיק סרטים שנשענים על רעיון ותסריט מקוריים.
חלקם, כלומר – דיסני, עושים את זה טוב, אפילו מצוין, עיין ערך "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" והתגובות החמות שקיבל "ספר הג'ונגל". אבל בתוך ים השעתוקים של הצלחות העבר, מה הסיכוי של גרסה נשית ל"מכסחי השדים" להתעלות מעל קיטונות המיזוגניה ששטפו אותה עוד בשלב הטריילר?

קשה להפריד את הסלידה מאותו טריילר בגלל ש"מה זה אלו בנות עושות את מכסחי השדים איכסה בנות!" לבין "המממ זה נראה כמו סרט עם עלילה משוחזרת ובדיחות נמוכות ועצובות". אווירת הסלידה ממשיכה ללכת עם הסרט כולו, כשנשמעו אפילו טענות שבגלל השיח הפמיניסטי מבקרים גברים שמדברים נגדו אוטומטית נתפסים כשונאי נשים.
ובכל זאת, אני אנסה להפריד במידת מה את הערך שלו כסרט שמייצג נשים, לבין הערך הפחות מרשים שלו כקומדיית רוחות לכל המשפחה. העובדה שהעבירו את הפוקוס מארבעה גברים לארבע נשים, בייצוגים מגוונים של מבנה גוף ואופי הוא מבורך בעיניי. היחסים ביניהן, אגב, הם הדבר העיקרי בסרט שעובד כמו שצריך ומציל אותו מלהיות סתם עוד עיבוד זניח.

יש לי בעיה עם העובדה שהאישה השחורה היחידה בחבורה – פאטי (לסלי ג'ונס המעולה), היא גם היחידה שאיננה משכילה אלא מתקבלת בזכות חוכמת הרחוב שלה. היה יכול להיות כל כך פשוט לא ליפול לבור הסטריאוטיפי הזה, אבל זה קרה בכל זאת. בשאר ההקשרים בין הנשים בסרט הן מציגות ערכים, כן, ערכים, של חברות, נאמנות, שכל, גיקיות (אוקיי אולי זה לא בדיוק ערך, אבל זה ייצוג שכיף לראות על המסך אצל נשים לשם שינוי), הומור, אומץ ותושייה לצד מגושמות, פחד וכישלונות קטנים שנבנים לקראת הצלחה גדולה.
אלו אולי לא מועברים בצורה מתוחכמת או מסעירה במיוחד, ויש בהחלט הרבה יותר מדי בדיחות שמערבות ג'יפה שמשפריצה על קריסטן וויג. בכלל, מצער אותי להודות באופן אישי שתצוגת המשחק שלה הפעם, בניגוד ל"מסיבת רווקות" הייתה שטחית ומונוטונית להחריד. אני יודעת שמדובר בקומיקאית אהובה, אבל משהו פשוט לא עובד, ובכל סצנה היא מחווירה לעומת השחקניות האחרות שלצדה, רובן מ"סטארדי נייט לייב", כמובן.
מבין הארבע היא מרגישה הכי פחות כמו דמות, למרות סיפור הרקע קורע הלב שהוסיפו לה. היא אמורה לרגש אותנו כי כשהייתה קטנה המפגש האישי שלה עם רוחות רפאים לא עלה יפה, כי, ובכן, תייגו אותה כמוזרה ואף אחד לא האמין לה. אבל שם נגמר הניסיון לפיתוח הדמות שלה. בכך שאר הזמן היא מתנהלת כמו קטע ממערכון שנתקע בעולם בלי יכולת להפסיק לעשות את אותו הדבר, אותן המחוות המצחיקות לכאורה, אותן הטרדות חמודות (אבל לא ממש) ופתטיות (יאפ) את המזכיר החתיך והטיפש קווין (כריס המסוורת'), אותה פאה בלתי נסלחת (ואם זו לא פאה, סליחה) שרק הופכת את ההופעה שלה ללא אמינה אפילו יותר.

המסוורת' מצידו אמנם גם נמצא על הצד המתאמץ של הסרט, אבל עדיין יש בו משהו מרענן. רוב הזמן ההיפוך המגדרי לא מבדר כמו שהוא תוכנן להיות, כשהדמות של קווין היא בדיחת סלפסטיק אחת שחוזרת על עצמה. העניינים משתפרים כשהוא מתחיל להיות רדוף רוחות בעצמו ולזרוע כאוס בכל העיר. נחמד לראות את המסוורת' מדי פעם בתפקיד משעשע ולא בתור ת'ור. היכולת שלו לא לקחת את עצמו ברצינות מוסיפה משב רוח נעים לכל הסרט.
ורגע על החיפצון ההפוך – אני בעד שנשים יעריכו גברים שעושים להן את זה. גם בקולנוע, גם אם זה בהומור, גם אם הוא קצת נמוך. אבל מה שקורה בין וויג להמסוורת' שם אותה באור נלעג כאישה נואשת, ולכן גם לא משרת שום מטרה פמיניסטית, ותכלס, גם לא מצחיק.

עוד גורם שמזיע ממאמץ ומחוסר אמינות הוא התסריט. אני די בטוחה שאם אצפה עכשיו שוב ב"מכסחים" הראשון אמצא גם שם המון חורים וחוסר היגיון, אבל מה שהיה נסלח בקלות על ידי צופה בגיל חד ספרתי אז, לאו דווקא יזכה למחילה מהצופים האלו שבגרו היום.
בגדול יש לנו נבל פשטני (בגילום ניק קייסי, שמצליח להיות לא מצחיק בשום צורה שהיא) ששונא את העולם כי אף אחד לא נחמד אליו. הוא מוזר וחכם ולכן גם דחוי, וככזה הוא רוצה לאכלס את העולם בשדים ורוחות, ולהוביל את האפוקליפסה. מה שמזכיר, אגב, שהקו בין שדים לרוחות לחלוטין לא ברור בסרט. הנבל אמור לעורר קצת הזדהות, ולו כי הוא למעשה די דומה לגיבורות שלנו, אבל הוא נשאר סתמי ומעורר כלום למעט סלידה קלה מהיומרנות שלו.

המכסחות מתהוות במהלך הסרט לידי רביעייה אמיצה וחכמה+מזכיר אמיץ וטיפש. שתיים מהן, אבי (מליסה מקארת'י) וארין (וויג) הן חברות עבר שהתרחקו כי ארין מנסה להיות מרצה מכובדת בזמן שאבי עדיין מנסה לצוד רוחות. השתיים האחרות הן, ובכן, ג'יליאן (קייט מקינון המופלאה כאן, לא פחות) גאונת מכניקה קצת משוגעת ופאטי (ג'ונס) המומחית מספר 1 להיסטוריה והגיאוגרפיה של ניו יורק, מעל ומתחת לאדמה.
בדרכן לגיבוש זהות ואיתור הסיבה למסיבת הרוחות הן פוגשות המון הופעות אורח, מאליס קופר דרך כל הקאסט המקורי שעדיין בחיים (ופסל לכבוד מי שכבר לא) ברמה די מוגזמת. בשלב מסוים כל המפגשים מעקרים קצת גם את ההתרגשות מהם, וגם את הסיפור ואת הדמויות החדשות שנראות לפעמים מתאמצות, מתעקשות לנסות ולהוכיח שהן שוות סרט משלהן. היחיד שלא מעיק הוא סליימר, כי פשוט אי אפשר לקבל יותר מדי מהגוש הירוק והגרגרן הזה.
מכל הבלגן הזה יוצא סרט סביר פלוס, משעשע פה ושם, והעיקר, לא מזיק.

לגבי הקהל הצעיר יותר, יכול להיות שהסרט יעבוד יותר בשבילם – כי הוא רווי הומור והתרחשויות שמותאמות בול לתלת ממד (מי שלא ראה מכסחות שדים מרוחות, פשוטו כמשמעו על המסך בגלל איש המרשמלו, לא ראה תלת ממד מימיו), וגם בגלל אותו סט ערכים וקודים של התנהגות שמציגות המכסחות. הסיפור מבולגן, שטותי ורווי נפילות, אבל החברות ביניהן משכנעת לאורך כל הדרך, וכמוה הבקיאות והפסינציה שלהן ממכשירים מסובכים ומדע. הנה מודל נשי ראוי לצפות בו.
המודל, יותר נכון המודלים, שימחו אותי גם כצופה מבוגרת. ג'יליאן ויצר ההרס שלה שהתרגלתי לראות בעיקר אצל גברים, אבי על הנחישות והאסרטיביות שלה, והיצירתיות והתפקוד במצבי חירום של פאטי.

אז כן, אני עושה ל"מכסחות השדים" קצת הנחות. וגם, מה שעוד הפך אותו לחוויה חביבה בסך הכול הוא דווקא הנמכת הציפיות המאסיבית שהטריילר והמרמור סביבו עוררו. כל כך חששתי להיקלע לבדיחה על חשבון הצופים כמו "באטמן ורובין" או "סאקר פאנץ'" שהעובדה שמדובר בסך הכול בעיבוד לא מאוד מקורי, אבל שכן מעלה חיוך פה ושם, שחררה אצלי אנחת רווחה. והיות וההבטחה לסרט המשך כבר נפלטה מפיו של פיג, נותר לקוות שסרט ההמשך יהיה טוב יותר מ"מכסחי השדים 2".