״מוצאים את דורי״, סקירה

קוראים ותיקים של סריטה אשר יקישו את המילה "פיקסאר" בחיפוש, או פשוט יכנסו לחלק מן הלינקים במשפט זה, יודעים כי לבלוג בכלל ולי בפרט יש חיבה גדולה, לעתים לא רציונלית, לאולפני האנימציה של פיקסאר, גם בתקופה הנוכחית בה לא כל סרט תוצרת החברה מתקבל כאירוע קולנועי גדול, כפי שהיה לפני עשור בערך. לכן, ייתכן וחלקכם ייקח אותי בערבון מוגבל כאשר אומר שגם ״מוצאים את דורי״ (Finding Dory) הסרט החדש של החברה, הוא סרט טוב מאוד. הסרט הצחיק אותי מאוד וכלל לפחות סצנה אחת שהציפה את פניי בדמעות. אם אתם רוצים בכל זאת לקבל קצת פרופורציה, אז אחרי הצפייה הראשונה אני מאוד אוהב את הסרט אבל לא מחשיב אותו לאחד מטובי הסרטים של החברה, שזו בערך גם העמדה שלי לגבי ״מוצאים את נמו״, הסרט מלפני 13 שנים שהסרט החדש הוא המשך שלו. אבל זה עדיין עולם קסום ומלא תובנות באופן שהוא לא הדבר הראשון שחושבים עליו בסרט על דגים מדברים (ושאר חיות הים והיבשה).

בדומה לרוב המקרים בהם מוכרז על סרט המשך לתוצר של פיקסאר, התגובה הראשונה שלי היא חשש או תהייה לגבי הצורך בפרוייקט. הרי לרוב האולפנים מצטיינים בבריאת עולמות חדשים (כל עוד אין בהם דינוזאורים) והסרטים שלהם סגורים בתור יחידה עלילתית אחת. הסוף של ״מוצאים את נמו״ היה בנוי טוב מאוד ואין צורך ממשי לשוב אל הדמויות הללו, כפי שמדגים הזמן הרב שחלף בין הסרטים. תמיד קיים החשש שהצורך במכירת צעצועים עם הדמויות לקח חלק לא קטן בהחלטה להפיק את הסרט. בנוסף, הסרט מציב במרכז את דורי (שנקראת בעברית "דוגי" בסרט הראשון) הדמות הכי אהובה מן הסרט הקודם. לכאורה, החלטה מתבקשת. אבל זו גם החלטה בעייתית כי דורי, אשר סובלת מאיבוד זכרון לטווח קצר, עובדת נהדר בתור דמות שמלווה את העלילה וייתכן וחלק מן הקסם שלה יאבד עם היא תדרש להיות זו שמובילה את הנראטיב. וגם קשה להאמין שהיוצרים יצילחו פעם נוספת לגרום למצב של איבוד הזיכרון לטווח קצר להחזיק לאורך תסריט שלם.

אכן, בדקות הפתיחה של הסרט חשתי מידה מסיומת של עייפות או דריכה במקום. סרט ההמשך מתחיל כפריקוול אשר מספר את סיפור ילדותה של דורי (אלן דג'נרס חוזרת לדבב אותה) עם הוריה האוהבים (דיאן קיטון ויוג'ין לוי). לאחר מכן אנו עוברים בקצרה על אירועי הסרט הראשון וקופצים לשנה לאחר מכן, כאשר דורי עדיין גרה בחברת הדגים מרלין (שנקרא בעברית ברדג בסרט הראשון, ובאנגלית שב לדבב אותו אלברט ברוקס) ובנו נמו (מדובב באנגלית על ידי היידן רולנס) ועדיין לא זוכרת משהו לטווח של יותר מכמה שניות. אלא שהחלום מתחיל בהדרגה לחשוף בפניה צדדים של ילדותה והזיכרון לטווח אורך שלה שב לתפקד ברמה מעט יותר גבוהה, עד למצב בו היא זוכרת את המיקום של האזור בו היא גדלה. לאחר מפגש עם כמה דמויות משנה את הסרט הקודם, דורי יוצאת בחברת מרלין ונמו לעבר הצד השני של האוקיינוס, הפעם לעבר קליפורניה. שם גם הקסם מתחיל.

בדומה למבנה של הסרט הראשון, נוצרת הפרדה בקבוצה – דורי הולכת לאיבוד בעודה מנסה לחפש את הוריה בפארק מים אשר מתגאה בכך שהמטרה שלו היא לעזור למוצגים להחזיר אותם לים. עם זאת, באופן שלא ממש מוסבר בסרט אותו פארק משמר משום מה עומד להעביר חלק גדול מן המוצגים בנסיעה ארוכה לקליבלנד (אולי קליפורניה צריכה לתת מנחה למי שניצח אותה בגמר ה-NBA). בעוד דורי מחפשת את הוריה, מרלין ונמו מחפשים אותה, כאשר המבוגר מבין השניים חש רגשות אשם על כך שאמר לדורי כי כל מה שהיא טובה בו זה לשכוח. המסע הכפול מזכיר במבנה שלו את הסרט הקודם, רק שהוא כולל מעבר של הדמויות השונות בכמות גדולה יותר של אקווריומים ומפגש גם כמות גדולה אף יותר של דמויות משנה. בכל זאת, הקסם של הסרט עובד בגלל שההיזכרות ההדרגתית של דורי בעברה גם אמין מבחינת השימוש שלה בתת-מודע שטרם נפגע, וגם מרגש. וגם משום שהסרט מצחיק, לפרקים מצחיק מאוד, כמו מפגש עם צדפה בודדת שמתנהגת כמו אם פולנייה.

וחלק מדמויות המשנה פשוט נהדרות, גם כאשר הן מופיעות לפרק זמן של יותר מסצנה. למשל תמנון בשם האנק (אד אוניל בתפקיד קולי שעבור מבוגרים בקהל יתכתב עם התפקידים הטלוויזיונים שלו), אשר מונע על ידי אופורטוניזם ביזארי, כאשר הוא מתגלה דחף מוזר לעבור לקליבלנד. במהלך הסרט הוא מגלה שהקשר עם הזולת אשר מתבסס על עזרה הדדית יכול להיות מתגמל לא פחות מניצול, והוא מצחיק מאוד כל זמן שהוא עושה זאת. בצד הקומי אף יותר, יש שני אריות ים (אידריס אלבה ודומיניק ווסט, שנשמעים בריטים מתמיד), שאוהבים מאוד את הסלע שלהם ולא רוצים שאריה ים שלישי ישב עליו. דומני שאלו הדמויות אשר גררו את פרצי הצחוק הגדולים ביותר בהקרנה בה נכחתי. יש גם דמויות נוספות של דגים ויונקים ימיים עם חשיבות לעלילה ורגעי קסם. ויש גם את סיגורני וויבר בתפקיד נהדר שאני לא רוצה לכתוב על אופיו ועל הדרך בה מתכתב עם הקריירה שלה, אך אציין כי הליהוק שלה בנוי היטב.

״מוצאים את דורי״ מאפיין היטב את המניעים הפסיכולוגיים שלו עד לדרגה בה זה קצת מפריע שהעלילה שלו מאוד מופרכת, ומתבססת על הרבה צירופי מקרים. אלמנט זה אולי מונע מן הסרט להפוך להיות אחד מן הסרטים הגדולים שיצאו מן האולפני המוכרים, אך כאמור מדובר בחסרון שגם נובע מיתרון. כשפיקסאר עושים סרט על דגים מדברים שחוצים אוקיינוסים ויבשות, הם מתייחסים לזה ברצינות ובכבוד. מי שמוביל את יצירת הסרט הוא אנדרו סטנטון, שביים גם את הסרט הראשון והפעם היה אחראי לסיפור וכתב את התסריט בצוותא עם ויקטוריה סטראוס. סטנטון, שביים גם את  ״וול-אי״ הנהדר ונכווה שניסה לעבור לקולנוע המצולם עם ״ג'ון קרטר״, מדגים בסרט זה שהאיכות המרכזית שלו כיוצר היא בנייה מדוייקת של סיקוונסי מתח, בהם הדמויות גם מתפתחות מבחינה רגשית. לא מלאכה פשוטה, שמבוצעת היטב בסרט.

גם אם לא מדובר בסרט אחיד ברמתו, עבורי הטוב גובר. יש בסרט כמות גדולה למדי של סיקוונסים נהדרים, חלק גדול מהם נבנה היטב ובהדרגה לאורך כל היצירה. הסרט שומר על אלמנטים רבים מן הסרט הראשון, כולל בקצב האירועים והמבנה העלילתי אשר מחבר ביניהם. אבל הלב שלו הוא רגשי – הצורך שלנו לשוב לקשרים עם הזולת ולבנות מערכת משפחתית, בין אם מדובר במשפחה ביולוגית או לא. גם עבור ילדים אשר לא צפו בסרט הראשון, פיקסאר יצרו סרט קל להבנה, מחמם לב וחינוכי מבחינת המסרים שרוב ההורים ישמחו להקנות לילדים. עבור המבוגרים, הסרט מספיק שנון על מנת שגם הם יהנו במהלך הצפייה ואף ישימו לב לרבדים נוספים.