״מרחוק״, סקירה לקראת הקרנות במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה 2016

״מרחוק״ (Desde allá) הוא סרטו הארוך הראשון של הבמאי הוונצואלי לורנצו ויגאס, אשר מגיע לארץ כאורח פסטיבל הקולנוע הגאה. כבר על סרט זה זכה ויגאס באחד מן הפרסים הכי יוקרתיים בעולם הקולנוע – פרס "אריה הזהב", כלומר הפרס הכי יוקרתי בפסטיבל ונציה שנערך לפני פחות משנה, אשר בין לילה הפך את ויגאס לאחד מן השמות המדוברים בקולנוע העולמי. הפרס ניתן לו על סרט אשר מראה על סגנון מעודן ומדויק ובנייה אטית של דרמה, שדומה כי מאפיינת כמה מן היוצרים הבולטים בקולנוע הלטיני של ימינו. מדובר בקולנוע אשר אינו מבקש לשבור גבולות חדשים בכל הקשור לסגנון, אך גם לא לרצות את הקהל, אלא להציע מסע אל עבר הנפשות המסובכות של גיבורי הסרט.

הסרט מתחיל בהצגת הגיבור הראשי בשיא עליבותו. זהו גבר מבוגר בשם ארמנדו (אלפרדו קסטרו הצ'יליאני, שחקן קבוע בסרטי פבלו לארין) אשר מציע לגברים צעירים ועניים כסף על מנת שיעלו לדירתו ויתפשטו מולו. הוא אינו נוגע בנערים/גברים הצעירים, רק מביט בגופם העירום ומאונן. אנו רואים את הדמות בסיטואציה מינית ישירה מאוד ולא מקובלת (הוא משלם תמורת סקס) בטרם אנחנו לומדים עליו פרטים אחרים, הסרט ישר מכניס אותנו להיכרות אינטימית עם הדמות, אשר נכנסת ללב הצופים בשלבים, כאשר הפרטים על בדידותה ועל עולמה נגלים באופן הדרגתי מאוד. הטראומה העיקרית ממנה סובל ארמנדו, אשר גורמת לכך כי הוא מעדיף כי אקט אהבה יתבצע "מרחוק", מעולם לא נראית במלואה בסרט, אף כי טבעה ברור כבר מדקות הפתיחה.

הנער השני אשר אנו רואים עולה לדירתו של הגיבור הוא בעל מזג חם יותר מהנער הראשון. הוא אינו מוכן להתפשט בקלות והוא שודד את ארמנדו. כאשר הוא מתאושש מן הפציעה, ארמנדו מבקש לייצר קשר עם התוקף שלו – לא מתוך דחף נקם, אלא מתוך רצון להכיר אותו, לנסות ולעזור לו. למרות שהוא עובד במפעל מצליח לייצור שיניים תותבות, ארמנדו לא מעריך את עצמו ודומה כי הוא סובל מחוסר רצון ליהנות, יותר מכל דבר אחר. הוא חש אשמה תמידית כלפי המיניות שלו, כלפי הכסף שלו, ודומה כי גם כלפי כל הקיום שלו בעולם. הוא לעולם אינו אומר את אשר הוא חש, רק רומז בנימוס אם הוא נשאל לכך בצורה אגרסיבית. דומה כי הוא גזר על עצמו פסק דין של סבל.

לעומתו, הנער אשר הוא אוסף, ששמו אלדר (לואיס סילבה), הוא כולו פעילות נמרצת ויצרית. הגוף שלו לא רק מגרה ופעיל מינית (גם עם אישה, לפחות בחלקו הראשון של הסרט), אלא אף מעורב בקטטות וקורס בשלב די מוקדם. הוא חי דרך גופו בראש ובראשונה, בעוד ארמנדו מנסה באופן תמידי לברוח מגופו שלו. הקשר אשר נוצר בין השניים הוא קשר בין ניגודים רבים – למשל הפער בין המעמד הבורגני-גבוה ובין שכונות העוני של קארקס, העיר בה מתרחש הסרט. הפער הוא בין העולם המסוגר של המעמד הגבוה לבין התחושה החיה והפתוחה של המעמד הנמוך, כולל אלימות ופגיעה לצד אהבה בצדדים הפחות זוהרים של החברה. אך בכל מקום מתגלה כי יש סודות, והקשר בין הגברים המאוד שונים מוביל באופן טבעי ללא מעט תמיהות בעולמו של אלדר.

העיקר בסרט היא הדינמיקה בין שני הגיבורים השונים – זה שכולו יצר ופעילות וזה אשר דומה כי הוא שואף להימנע מכל מגע, פיזי או רוחני. בעוד אלדר מצוי בעולם של שינוי תמידי, ארמנדו מתקשה להתנתק מן הפאסביות, מן השגרה. הסיפור הנרקם ביניהם הוא סיפור חניכה, אשר נראה במתכוון כסיפור של אב חלופי מול בן צעיר. אלמנט זה מדגיש את הכאב אצל הגבר המבוגר יותר, אשר יחסיו עם אביו שלו הם מקור בולט לבעיות השונות אותן הוא חווה. לכן, המחשבה כי הוא יכול להיות אב באופן מסוים מפתה ומטרידה אותו בו זמנית, כמו גם המחשבה כי הוא יכול להיות מאהב, או נאהב.

הדיון של הסרט במיניות, גבריות ואבהות הזכיר לי לא מעט את סרטה של הדר מורג, "למה עזבתני", אף כי בניגוד לסרט זה, סרטו של ויגאס לא מכיל סצנות קשות לצפייה או מבט ארוך ואיטי במיוחד על המציאות. הוא מכניס את המיניות כבר בפתיחה אבל אז מרפה ממנה, מראה את המיניות ואת היחסים הסבוכים בין הגיבורים דרך פעולות פשוטות ודימויים עדינים, אשר הופכים לטעונים רק בעקבות הידע המצטבר של הצופים לגבי עלילת הסרט. כמו בלא מעט סרטים מהעת האחרונה, למשל "זרים על שפת האגם" של אלן גירודי, המיניות הבוטה רק משמשת כרקע למהלך אשר נוגע באינטימיות עמוקה יותר. במקרה של סרט זה ישנם חסמים רגשים קשים יותר ומסע ייסורים פנימי, שהמימד המיני הוא רק צד אחד בו. מדובר בסיפור של גבריות שבורה ורצון למציאת קשר וכפרה עצמית, גם כאשר דומה כי ארמנדו באף שלב אינו שלם עם מעשיו. דומה גם כי הצד התוקפני שמפגין אלדר בפתיחה הוא הדבר היחיד שארמנדו יכול להעריך, גם אם הוא עצמו לא מסוגל לבצע מהלך דומה. ובעיקר, הוא לא היה רוצה לבצע מהלך זה או אחר למען תועלתו האישית.

אם הקהל חש בחוסר נחת מול הבחירות באורח החיים של ארמנדו, דומה כי הגיבור חש חוסר נחת גדול אף יותר, כאילו הוא מצוי במסע עינויים תמידי. מעניין להשוות דמות זו לדמות שגילם קסטרו בסרטו של פבלו לארין "המועדון", גם שם הדמות התמודדה מול דחף מיני אשר אינו מקובל בחברה בה היא חיה, ועומד בסתירה לאמנות שלו. בסרט זה לא ידוע מה טבע האמונה של ארמנדו או מה סולם הערכים שלו, רק ברור כי הוא חש אשמה תמידית וצורך לכפר. לעומת זאת, דומה כי דמותו של אלדר מנסה להיות חפה מכל אמביוולנטיות או מסע ייסורים פנימי – אלדר מעניק את עצמו באופן טוטאלי בכל רגע בסרט, בין עם זה נגד ארמנדו או למענו. הטוטאליות הזו, ההחלטיות, היא בדיוק מה שהגבר המבוגר לא מסוגל להבין או לקבל. גם בתכונות הללו יש משמעות לפערים החברתיים – בעוד הבורגנות עסוקה בלהגדיר את עצמה ואת יחסה אל העולם, המעמד הנמוך פשוט שורד, פשוט פועל, פוגע ואוהב, בלי לחשוב על כך שייתכן ויש דרכי ביניים, או פתרונות ארוכי טווח לבעיות ולרגשות.

"מרחוק" הוא סיפור של שני עולמות משיקים הרוצים לגעת לעזור, אך הם מופרדים בגלל כוחות גדולים. שני הגברים, כל אחד מסיבותיו, אינם חושפים את אשר על ליבם עד לסוף – אחד הופך להיות יותר מסוגל והשני פשוט פועל. זהו סרט שמטריד לא דרך הדימויים שהוא מציג או באמצעות סיפור העלילה, אלא בעזרת השאלות שהוא מעורר לגבי הטבע הקשה של החיים, גם ברגעים של גאולה ואהבה.

הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה במוצאי שבת ה-4.6 בשעה 20:30, וביום שני ה-6.6 בשעה 18:00 בנוכחות הבמאי.