"ספר הג'ונגל", סקירה

זאת לא הפעם הראשונה.
אולפני דיסני עיבדו לראשונה את סיפוריו של רודיאר קיפלינג בשנת 1967 לסרט האנימציה "ספר הג'ונגל", שנחשב כיום לאחד משיאיהם. הם חזרו אליו עוד בשנת 1994, בגרסת לייב-אקשן, עם חיות אמיתיות, סטיבן סומרס בתפקיד הבמאי (לפני הצלחת "המומיה" שלו) וג'ייסון סקוט לי בתפקיד מוגלי המבוגר. הגרסה הזו הייתה כישלון.
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1996, דיסני עשו את אותו הטיפול לסרט האנימציה הפופולרי שלהם משנת 1961, "על כלבים וגנבים" (או "101 דלמטים"), בכיכובה של גלן קלוז על פי תסריט של ג'ון יוז. זה דווקא התברר כרעיון טוב, כשהסרט הרוויח יפה מאוד בקופות, והיה לזה שיסמן את טרנד גרסאות הלייב-אקשן שלהם באלף החדש. הבום הבא היה עם "אליס בארץ הפלאות" בשנת 2010 מאת טים ברטון, שזכה לבוז קולני אבל זה לא מנע ממנו להיות אחד הסרטים הכי מרוויחים אי פעם (התלת-מימד עזר) ולזכות בשני פרסי אוסקר על עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות. משם כבר היה ברור שזה לא עומד להפסק.
זוהי השנה השלישית ברציפות בה דיסני משחזרים את הצלחות העבר המונפשות שלהם, אחרי "מליפיסנט" המבוסס על "היפייפיה הנרדמת" ו"סינדרלה" הפושר. הפעם האולפן החליט ללכת על אתגר קיצוני הרבה יותר – "ספר הג'ונגל" (The Jungle Book). לא רק שמדובר באחד מסרטי הילדים האהובים ביותר אי פעם, אלא גם כזה שכמעט כל הדמויות בו הן חיות מדברות.
אתוודה שכשמעתי על הקונספט הייתי כולי ספקטי מהתחלה ועד הסוף. למרות סרטים כמו "בייב", "אוואטר" ו"כוכב הקופים: השחר", לא הצלחתי להבין איך יהיה אפשר לצאת טוב מיצירת עולם שלם של חיות באפקטים ממוחשבים. עם זאת, לפני כמה חודשים יצא הטריילר הראשון לסרט, ואם להשתמש בעברות גרוע לביטוי לועזי, העיף לי את הגרביים. בין רגע הציפיות גאו, וכל הפקפוק שלי נעלם כלא היה.

שרביט הבימוי ניתנה לג'ון פאברו, השחקן שהפך לבמאי. למעשה, לפאברו יש חלק לא מבוטל במראה העכשווי של עולם הקולנוע האמריקאי, לאחר שהיה זה שהפתיע ב-2008 עם הגרסה הקולנועית המצוינת של "איירון מן", שהזניקה את העולם המשותף של מארוול-דיסני, ממנו את נהנים/סובלים (מחקו את המיותר) עד היום. העיבוד לספריו הקלאסיים של רודיאר קיפלינג, שנעשו לקולנוע מספר רב של פעמים מאז סרט האנימציה של דיסני, הוענק לתסריטאי ג'סטין מארקס, שרוב תהילתו נודעה לו בזכות התסריט לאחד מסרטי ההמשך ל"סטריט פייטר". לא בדיוק הצ'ארלי קאופמן החדש, נאמר זאת בעדינות.
צוות המדובבים גם הוא נראה מבטיח. אדריס אלבה הוא שיר-חאן, הנמר תאב-הנקם ששם לו למטרה למצוא את מוגלי, גור האדם, שמסתובב בג'ונגל, ובעצם מתניע את כל הסיפור; בן קינגסלי הגדול כפנתר טוב הלב בגירה שעוזר לילדון לשרוד; לופיטה ניונגו כאמו הזאבית של מוגלי; סקרלט ג'והנסן כנחש הענק קא; כריסטופר ווקן הוא לואי, האורנג גוטנג ששואף לדעת את סוד האש; וכמובן, המתנה הכי גדולה, ביל מוראי בתפקיד באלו, הדוב חסר הדאגות, שנדמה שזה שידוך כל כך טבעי, שהעולם מרגיש קצת יותר שלם עכשיו כשזה סוף סוף קרה.
אפילו גארי שנדלינג עליו השלום קיבל תפקיד קטן פה.

נתחיל מהקטע ה"טכני", כי בסופו של דבר, זה היה האתגר המשמעותי ביותר. כאן אני שמח לבשר – "ספר הג'ונגל" הוא הישג מדהים. וכשאני כותב "מדהים" אני בעצם מתכוון ל"וואט דה פאק, איך הם עשו את זה?", או אפילו אם תרצו "בואו ניתן לאנשי האפקטים אוסקר כבר עכשיו ונחסוך את ההפסד לארבעה סרטים אחרים".
עבודת יצירת הסטים והחיות ב"ספר הג'ונגל" היא לא הגיונית. אלו לא רק הפרוות והציפורניים שאפשר ממש לחוש, אלא ההבעות הקטנות של העיניים שבוראות דמויות אמינות. זו לא רק התנועה הספציפית של כל זן, זו התנועה האישית של כל דמות בפני עצמה. באמת, אני יכול לכתוב עכשיו שבע פסקאות על מה שקורה ויזואלית ב"ספר הג'ונגל", אבל אני מניח שהבנתם.

ועדיין, לא מדובר רק בהישג טכני. כי אם שמים בצד את הדידקטיות והחינוכיות של סרט דיסני שאותם, אין מה לעשות, אנחנו חייבים לקבל יחד עם כל החבילה, התסריט של הסרט בונה סיפור שממש מחזיק. אמנם כיום אנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו סיפורי הרפתקאות אפיזודליים בהם דמות צריכה להגיע ממקום אחד למקום אחר, לעבור סכנה אחת בכל פעם ולהתמודד עם בוס-פייט בסוף. מצד שני, "ההוביט: מסע בלתי צפוי". בדיוק אותו סיפור, רק ששם שום דבר לא עובד. רוצה לומר, ממש לא מובן מאליו לשמור על אותה רמת עניין מההתחלה ועד הסוף בסרט מסוג כזה. הגרסה החדשה עושה את זה בגדול.
ב"ספר הג'ונגל" לא רק שהדמות של מוגלי הקטן מתפתחת עם כל אתגר שהיא חוצה בדרכה לצאת מתחומו של שיר-חאן, גם הדמויות מסביבה משתנות בהתאם, וכל דמות "בהופעת אורח" שהיא פוגשת בדרך יש לה עולם משלה. הסיפור של לואי מלך הקופים, הוא החזק ביותר בעיני. מדובר בשליט שסובל מרגשי נחיתות ושאיפתו לכוח ממוטטת עליו את כל הממלכה שלו. זה רק עלילת משנה בסרט, והיא גובלת בשייקספירי. כמובן שהקרדיט חייב ללכת בראש ובראשונה לקיפלינג, אבל בסרט החדש זה משתלב מעולה בסיפור הכללי.

יש אינספור רגעים בלתי נשכחים בסרט. למעשה רובו רגעים בלתי נשכחים, וככזה בטח לכל צופה יהיה את המועדף עליו. אם אתם שואלים אותי, אני בוחר בקא הנחש. לא רק כי סקרלט ג'והנסן היא פלא בפני עצמה והברקת ליהוק משוגעת, אלא גם הסיקוונס הזה הוא סרט אימה לכל דבר ועניין. באמת, זה מפחיד וקריפי ומצמרר. ועל אף זאת, זה מביא אותי דווקא למקומות הבעייתיים יותר של הסרט.

על אף שהסרט מגיע גם בגרסה מדובבת, אני רוצה להזהיר מפניו. אני לא חזק בפסיכולוגיה של ילדים, אבל נראה לי שצופים בגיל חד-ספרתי לא צריכים לראות אותו. גם לא בני 10. מעבר לשיר-חאן וקא המפחידים, ישנה מתישהו במערכתו הראשונה סצנת הרג מפתיעה, ששומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה ומייצרת רמת חרדה מאוד משמעותית לכל אורכו.
לי, כצופה בוגר, אין שום בעיה עם זה, אפילו להפך. הבעיה מתחילה כשהסרט מנסה להיות גם ולמבוגרים וגם לילדים, ועושה זאת בדרך מאוד מסורבלת. כך יש בו רגעים לא פשוטים בכלל, לצד שתי סצנות של שירה שיושבות לא נכון ולא אורגני בסרט (אגב "ההוביט" הראשון). זה נראה כמו תוצאה של מאבק בין במאי שרצה להתנתק מהחומר המקורי, לבין אולפן שדרש ממנו לעשות ההפך. בהקשר הזה "ספר הג'ונגל" הוא ייצור כלאיים מוזר, שפוגע בעצמו לפרקים.

החולשה השנייה של הסרט היא בן האנוש היחיד בו, ניל סת'י הצעיר בתפקיד מוגלי. סת'י שחקן לא נורא טוב, ובאופן אירוני למדי עובר כפחות אמין מהחיות. מצד שני, זה קצת דושי ליפול עליו. בכל זאת, מדובר בילד בן 12, בלי הרבה ניסיון, שהיה צריך לשחק סרט שלם בלי שחקנים לצדו, לרוב כנראה גם ללא רקע. זו משימה כמעט בלתי אפשרית לכל שחקן באשר הוא, בטח למישהו כל כך צעיר.
מה שכן, בימים בהם ג'ואל אדג'רטון וניקולאי קוסטר-וואלדאו מלוהקים כמצרים, צריך לתת קרדיט לכך שלוהק שחקן אוריינטלי לתפקיד הראשי, ולא איזה ג'ייקוב טרמבליי לבנבן כדי שיהיה יותר קל למכור כרטיסים.

"ספר הג'ונגל" גרסת 2016 הוא רכבת הרים נהדרת, וכנראה אחד הסרטים הכי סוחפים ומסעירים של השנה. הוא מצליח להתחמק מכל הבעיות שלו על ידי דינמיות שלא מפסיקה, וגם אם יש בו רגעים חלשים, הם במהרה מוסתים הצידה לטובת רגע מצוין אחר. על אף שכן מדובר בתוצר קפיטליסטי וציני למדי, לדיסני מגיע הרבה קרדיט על כך שהצליחו להרים משהו כל כך מרשים, ולג'ון פאברו שהנהיג את זה בצורה מעוררת השתאות.