״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״, ניתוח

כמעט שנה לא פרסמתי טקסט על קולנוע. יצאתי לסוג של פרישה זמנית כדי לבלות יותר זמן עם המשפחה. התחושה הייתה שכל רגע שאני יושב מול המקלדת הוא רגע שאני לא מרוויח כסף, או שאני לא בן זוג, או אבא. אז הטקסט הזה ממש לא מובן מאליו. אחרי שראיתי את "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (Batman v Superman: Dawn of Justice), הבנתי שאני צריך לחזור מהפרישה. שאני חייב לכתוב את הטקסט הזה שאתם קוראים עכשיו, כי אני חוויתי את "באטמן נגד סופרמן" כאחד מסרטי גיבורי העל הטובים בכל הזמנים. ואני באמת לא מבין את כל העליהום על הסרט. עבורי מדובר במתנה שהבמאי זאק סניידר נתן לעולם, אבל העולם מסרב לקבל. וזה כואב לראות איך סרט כה יפה, מורכב וחכם אובד בגלל גודל הפיצוצים שלו וההגזמות הקולנועיות שלו, או הבנתו רק מזווית מאוד מסוימת. אז אני מקווה שתרצו לקרוא את הטקסט אפילו אם לא אהבתם את הסרט. אני לא יכול לשכנע אתכם שזה סרט טוב, זה משהו שרק חוויה חיובית בצפייה חוזרת יכולה להעניק לכם. אני מקווה שהמחשבות והניתוחים שאני מעלה על הסרט כן יגרמו לכם לחשוב בצורה חדשה על מה שיש לסרט להציע מבחינה פילוסופית. על איך הוא חושב מחדש על מושגים כמו גבורה, אהבה ועוד, בעולמינו היום, דרך שתי דמויות איקוניות של התרבות בת זמננו, ודרך הז'אנר הקולנועי הנוכח והמשפיע ביותר על השיח התרבותי-חברתי כיום – סרטי גיבורי העל. "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" מרענן ומסתכל על הז׳אנר הזה בצורה מפוקחת וחכמה כמו שאף סרט מארוול הצליח לעשות עד כה, אולי רק הבאטמנים של נולאן וסרטיו הקודמים של סניידר ("השומרים", "איש הפלדה").

לדעתי, אחד הדברים שגורמים לתגובות לא טובות לסרט זה שלאורך שני-שליש ממנו סניידר מקשה עלינו לאהוב את הגיבורים שלנו. הוא מראה אותם פגומים ופרוורטים, ולא פגומים במובן שהפגמים שלהם עוזרים לנו לראות אותם כאנושיים ומעוררי הזדהות. באטמן יורה, מענה והורג אנשים, הוא ממורמר, זועם ולא נראה לחלוטין בשליטה, כלומר, לא נראה כמישהו שפועל מתוך שיקול דעת ורציונאליות. סופרמן מוצג כיהיר, אפל, כוחני, ומריר אף הוא. דוגמה לכך אפשר לראות כבר בפתיחה הוירטואוזית והמופלאה של הסרט, שבה ברוס וויין רץ ברחובות מטרופוליס בזמן שהוא מגלה את סופרמן מנקודת המבט של בן אנוש. זה משהו שהיה כבר בסרט הקודם, ״איש הפלדה״, אבל הזווית הזאת על סופרמן דרך מבטו של באטמן מחזקת את הנקודה – סופרמן נתפס כאיום על ידי מי שמסתכל עליו מלמטה, על ידי אדם רגיל ואמיץ שאין לו כוח-על. וסופרמן באמת התנהל בחוסר אחראיות, חוסר ניסיון וחוסר שליטה במצב. וכאן החוצפה – הם הגיבורים האהובים עלינו, וסניידר לוקח לנו אותם ולא נותן לנו להתפעם מהם. הוא רוצה שנרגיש רגשות מעורבים, שנפחד מהם, שנירא מפניהם, אבל לא ממש שנרצה להיות במחיצתם. הם מעוררים בנו תחושה לא נעימה – איזו אי-נוחות מוסרית.

לכן, עם כל הכבוד ל-"דדפול" החמוד ול"חתרנות" שלו, יש ב"באטמן נגד סופרמן" משהו הרבה יותר מעניין. הסרט ההוא היה פארודיה, אבל בסופו של דבר סיפר בדיוק את כל הסיפור השבלוני של גיבורי-העל. דדפול אולי לא רוצה להיות גיבור, אבל מושג הגבורה נותר כמו שהוא – דדפול פשוט צוחק עליו ומאמץ אותו לפי נוחיותו. ואנחנו אוהבים אותו כי הוא מסתכל על זה בציניות, וציניות אופנתית כרגע. לעומת זאת, בגישה של סניידר אין טיפה של ציניות. גיבורי-על חשובים מאוד לתרבות הפופולארית בת זמננו, והם משדרים ערכים של אינדיבידואליזם, התגברות על המגבלות האנושיות שלנו, ניצחון על הרעים, פנטזיות של עצמה ועוד. יתכן שגיבורי-על, ככלל, אומרים לנו להשתמש בכוח שלנו לפי אמות המידה הערכיים שלנו כי הם נכונים יותר וטובים יותר, וכי אם יש לך כוח זה אוטומטית אומר שיש לך כנראה גם את שיקול הדעת הנכון לכיצד להשתמש בו. אבל סניידר חושף את השקר והסכנות שבכך. המשפט "עם כוח גדול באה אחריות גדולה" הוא נכון, אבל מדובר באחריות גם לגבי אי השימוש בכוח. האחראיות היא לא לקביעת אמות מידה מוסריים משלך, אלא לשימת סימני שאלה מתמידים על הפעולות שלנו.

אחד הרגעים המשמעותיים והיפים ביותר בסרט, מגיע כאשר קלארק קנט חוזר ממשימה שבה הציל הרבה אנשים במקסיקו. הוא יושב מול הטלוויזיה ושומע ביקורת חריפה עליו, ואז נושף באפו בתסכול. הוא לא יכול לנצח. גיבור-העל שיושב לבד ואוכל את ארוחת הערב שלו מול הטלוויזיה כמו אחרון הבטלנים, צריך להתמודד עם זה שאחרי שהוא עשה את הדבר הכי מרשים בעולם, אנשים עדיין מקטרים, ומביעים ביקורת, ואומרים שהוא מסוכן. והוא מתוסכל, כי עמוק בפנים הוא יודע שהם צודקים. האופן שבו סניידר מביים את היהירות של סופרמן בכל רגע ורגע גורמת לנו להירתע ממנו.

הפתיחה של הסרט היא כמו סרט אימה שבו סופרמן הוא המפלצת. מפלצת שעושה דברים טובים כביכול, אבל סופרמן עדיין מצולם כדבר מאיים ולא כמושיע – והסתירה הקוגניטיבית הזאת מאוד משמעותית לחוויית הסרט. לאורכו אנו רואים שוטים חוזרים של סופרמן עף, עומד באוויר עם תאורה אפלה ונוחת באיטיות בין אנשים, מצולם מלמטה. הנרי קאביל אינו מסביר פנים כמו סופרמן של כריסטופר ריב, אלא רציני, קשוח, מעורר יראה. לא ברור אם הוא בא להציל, או לפגוע – לרוב, שניהם יחד. סניידר לא עושה גלוריפיקציה תמימה של ההצלות של סופרמן או של הניצחונות שלו. הוא מתאר אותו ככוח מפחיד, כעצמה אדירה של אל מעורר יראה ובהלה. סיבובי הניצחון של סופרמן כמעט לא מתוארים בסרט, ואם הם כן, כמו במקסיקו, זה בצורה סוריאליסטית, לא חגיגית. בסצנה המדוברת זהו ״יום המתים״, ולכן סופרמן מוקף באנשים מחופשים לשלדים ושדים שבאים לגעת בו, סוגרים עליו באיטיות. הסרט לא בא לתת לנו פורקן. אין תרועה בפס-הקול שמאפשרת לנו לשמוח בכוחו ובניצחונו של גיבורינו – הוא לא מספק את היצר הצדקני שלנו, אלא בא לערער עליו.

הסרט בנוי על סוג של עריכה צולבת בין באטמן לבין סופרמן, שגם מכינה לאורך כשעה ומשהו את העימות ביניהם. עימות של סוגי כוחות מנוגדים שאמורים להתנגש מתישהו (האדם מול האל, האפור מול הכחול, הלמטה מול הלמעלה, הלילה מול היום ובהמשך נראה עוד ניגוד מעניין). יחד עם זאת, הוא גם עושה כל הזמן הקבלות בין באטמן וסופרמן כדי להראות שהם גם מאוד דומים – שניהם "מקולקלים", אובססיביים, פסיכוטיים, פוסט-טראומטיים. בקשר לבאטמן, אפילו יד ימינו אלפרד מודע לכך, ורומז לו את זה בצורה די בולטת. הוא מבקש ממנו לא לעטות על עצמו את מסכת העטלף, שכן הוא יכול להשיג תוצאות בתור ברוס וויין ובדרכים יותר מעודנות, ושדרכו של העטלף ממלאת אותו בזעם ואלימות וגורמת לו לאבדן אנושיותו. אלפרד טוען שבאטמן לא באמת מביא לברוס וויין תוצאות. כלומר, במובן מסוים אומר אלפרד לברוס ש"באטמן" זה תירוץ שברוס מספר לעצמו כדי לאפשר לעצמו להוציא קיטור, לתת ביטוי לאובססיה ולזעם ולכאב שלו – אבל לא באמת מביא תוצאות בשטח (יותר מכך, מביא מוות והרס – שכן נרמז בסרט על מותו של רובין על ידי הג'וקר).

אם לא היה די בכך, באטמן גם לא מביא שיפור במצב הנפשי של ברוס. בתור וויין הוא יכול להשיג יותר ולהרגיע באמת את כאבו גם יחד. אלפרד מבין שבאטמן מסוכן, לא רק לגותהאם, אלא בעיקר לעצמו. סניידר מזכיר לנו שגיבורי-על הם מסוכנים, לא צפויים, ומלאים בעצמם. בגלל שהם לא נשמעים לשום ממסד, שום מערכת ושום חוק חוץ מזה שהם ייקבעו לעצמם, אין מי שישגיח עליהם. אי אפשר לצפות את הדבר הבא שהם יעשו – וסניידר יודע את זה מכבר כי בדיוק מהמקום הזה הוא ביים את "השומרים" (Watchmen). "באטמן נגד סופרמן" נעשה ברוח של וואטצ'מן. וזו החתרנות הגדולה של הסרט הזה – לעשות סרט על שני גיבורי-העל הגדולים והחשובים בעולם (לא, לא ספיידרמן. סופרמן ובאטמן. כל היתר אחריהם) ולעשות אותו בטון המפוקח והמריר הזה שבו וואטצ'מן מסתכל על גיבורי-העל.

המכחולים של סניידר

זאק סניידר הוא האיש שכולם אוהבים לשנוא היום. מקטלגים אותו כבמאי של פירוטכניה בלי תוכן, או בלי נשמה, או בלי כלום. לא אסתיר את הערכתי לבמאי הזה, שהשחצנות והגודל הדיספרופורציונאלי שבהם הוא מביים גורמים להרבה אנשים להירתע ממנו. אני מסתכל על זה לא כבעיה בבימוי, אלא כסוגיה או בחירה סגנונית שמתאימה או לא מתאימה לחומר, ומרימה או לא מרימה את החומר לממדים נוספים של משמעות. ואני חייב להגיד שבמקרה הזה, בסרט הספציפי הזה, ההגזמות הסגנוניות של סניידר מתאימות מצוין לחומר, ממש כמו טייטס לגיבור-על. הרי לא מדובר בסרט מינורי – זהו סרט על אנשים עם כוחות-על, שרוצים להציל או להחריב את האנושות, על דמויות שהנוכחות שלהן בעולם גדולה מהחיים. אין כאן מקום לאיפוק – זו אופרה, זה גדול מהחיים. זו מלחמת טרויה, זו האיליאדה. זה אלים ובני אדם ואלים כנגד בני אדם. מיתולוגיה מודרנית. מלחמה בין שמיים וארץ. הכל באקורדים חזקים ורועשים, הכל מלווה בתופים וקולות רועמים.

הכישרון של סניידר שוכן במעברים (שלא תמיד מצליחים לו) בין השימוש במכחול הענק, לבין האחיזה במכחול הקטן או הבינוני שלו. לפעמים סצנה מתחילה מיד במכחול הגדול, בבום ובטראח, ומשם לא עוצרת. אבל לפעמים הוא לוקח את המכחול הקטן ובונה סצנות לאט לאט עד שהיא מתפוצצת, כמו למשל בסצנת בית המשפט. סצנה זו היא מופת לאופן שבו נקודת מבט בונה מתח, מייצרת שאלה, מובילה את הצופים לקריאת הסביבה והבנת הסיפור ובסוף נותנת פייאוף. כל הסצנה הזאת בנויה ומסופרת דרך נקודות מבט שהולכות ומצטלבות עד הסוף המרשים שבו הסצנה מדגישה לנו את הכאב הטראגי של האל הזה – סופרמן נועד שוב ותמיד להיות השורד האחרון, היחיד שנותר בחיים, זה שרואה כיצד כולם מתים סביבו. זה קרה לו בקריפטון וזה קורה לו שוב ושוב בכדור הארץ. לכן, הסרט הזה ייתן לו גם סוף סוף את ההזדמנות למות, כדי לאפשר לאחרים לחיות. מעשה שיוכל להשקיט מעט את מצפונו ורגשות האשם על היותו כה בלתי מנוצח, לאפשר לו, באופן אירוני, לנשום מעט. אבל על כך בהמשך.

לא בטוח אם באמת אפשר לקרוא לרגעים האלה "רגעי מכחול קטן", שכן הם קטנים רק באופן יחסי לגודל של אלמנטים אחרים בסרט. אבל הם כן מצביעים על גיוון בסגנון הסניידרי שלפעמים סובל מהתעלמות מצד המקטרגים. המכחול הקטן היחסי הזה משמש את סניידר בעיקר כדי לתאר ניואנסים התנהגותיים של הגיבורים שלו. אולי בגלל הרעמים הגדולים שהוא משמיע אפשר לפספס את הנעימות הקטנות שהוא מנסה לפרוט, כי כשהן משתלבות בגודל הן כבר לא נחוות כעדינות – אבל הן שם, כמו סצנת ארוחת הערב בטלוויזיה.

דוגמה נוספת יפה לסצנה כזאת, היא הרגע שבו פרי ווייט, עורך עיתון הדיילי פלאנט, כועס על קלארק שלא כתב את עמודת הספורט שביקש ממנו ועשה רק מה שעלה ברוחו (מאמר אנטי-באטמן). זה רגע קטן שמתאר את המורכבות של דמותו של סופרמן/קלארק קנט בחזון של סניידר. אנחנו כבר לא עומדים מול קלארק קנט הידוע מסרטי העבר שמעמיד פנים שהוא מנומס, חנון, צייתן ופחדן. מדובר בניתוח יותר מעמיק של הפסיכולוגיה של סופרמן, כאדם עם כוחות עצומים שבג'וב היומיומי שלו צריך להיענות לבוס וכשהם לא מסכימים על משהו, הוא אמור לוותר ולהיענות, אבל קשה לו עם זה. יש לו אגו. הוא רגיל לכך שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא רגיל לכך שהוא גם צודק, ושאף אחד לא יגיד לו מה נכון לעשות, או מה הוא צריך לעשות. ואז המתח באישיות שלו יוצא החוצה: הוא חושב שהוא צודק, והיהירות של סופרמן מתוארת במכחול הקטן או הבינוני בסצנה שכזאת, ובמכחולים גדולים יותר בסצנות אחרות.

סופרמן הנוכחי הוא דמות הרבה יותר אמיתית מזו הקרטונית מן העבר, שבדמיון שלנו עוברת בין הזהויות והתחפושות שלה בקלות, בקלילות, ובלי לשלם על כך מחיר. הזהויות האלה מעיקות, הן זהויות עם כל כובד המושג, הן מעורבבות, נלחמות אחת בשנייה, מזינות אחת את השנייה, מייצרות אדם עם סתירות פנימיות. כמו שהסרט אומר לנו בסיפור שאבא שלו מספר לו על המים שנופלים מההר ומציפים את החווה: כדי לעשות מעשה אחד טוב ולהרגיש כמו גיבור, בלי לשים לב, הוא הורס משהו אחר, פוגע במישהו אחר. או כמו שלקס לותור אומר: אי אפשר להיות כל כך בעל כוח ולחשוב שתישאר תמים, או רק טוב. אם אתה נשאר תמים, כנראה שאתה לא באמת כזה בעל עצמה, ואם אתה בעל כוח אדיר, אתה לא יכול להיות רק טוב/תמים. הדברים לא הולכים ביחד.

הכוח שלא ניתן לעצור פוגש את האובייקט שלא ניתן להזיז
-ספויילרים מכאן ועד הסיום-

יש לי זיכרון של סופרמן בגילומו של כריסטופר ריב מופיע בקונגרס או סוג של בית משפט ונותן נאום. הוא קורן, הוא מחייך, הוא נעים לעין, מדבר, נואם ומביע ערכים ברורים וטובים. לעומתו, סופרמן של סניידר נכנס לבית הדין צועד כמו מי שנכנס לקרב, משפיל את ראשו, הוא באפלה, אין מספיק פנסים עליו, קשה להתרשם ממנו כנוכחות חיובית. הוא מרגיש מאיים גם כשהוא סתם צועד. ואז הוא עומד ושותק. לא ניתנת לו הזדמנות לשאת נאום "סופרמני" כלשהו. גם מול באטמן זה קורה לו, הוא רוצה לשכנע אותו לשתף פעולה, להגיד "טעיתי" – אבל לא מספיק לסיים משפט. אחד הדברים שסופרמן אמור לעשות זה לתת השראה ולתת תקווה. היכולת שלו לשאת נאומים מאירים, תומכים, מעוררי רצון לעשות טוב, היא אחת מכוחות העל שלו. כאן זה נלקח ממנו. הוא רק כוח שאי אפשר לעצור. והתוצאה של מפגש עם כוח שכזה הוא לא בהכרח רק השראה, אלא גם אימה. הטרגדיה שמגלמת הדמות שיצרו דייויד אס. גוייר התסריטאי וזאק סניידר הבמאי היא של אדם שיודע שככל שהוא עוזר הוא במקביל גם הורס, ככל שהוא מציל חיים הוא גם גורם לעוד מוות. הוא לא רק מסוגל לתת השראה לאיש מן השורה, אלא גם לאלה שרוצים ברעתם. הוא לא יכול לצאת מהמעגל, כי הוא לא רק כוח שאי אפשר לעצור, אלא גם כוח שלא יכול לעצור.

האובססיה של סופרמן כלפי לוייס ליין בהקשר הזה היא אחת הנקודות החזקות ביותר בדמותו בסרט הזה. הוא אוהב אותה בכל קיומו, מחובר אליה בצורה בלתי אפשרית, איפה שהיא תהיה הוא יהיה שם בשבילה, נמשך אליה בצורה בלתי נשלטת. וכל הזמן מהדהד בסרט הזה דווקא הרגע האפל היחיד שיש בסופרמן הראשון עם כריסטופר ריב. כמו שכתבתי כבר בניתוח שלי על "איש הפלדה", הרגע ההוא בסופרמן של 1978 אינו "טעות", אלא הרגע הכן ביותר ביחס לדמות של סופרמן – הרגע שבו לוייס ליין מתה וסופרמן מחזיר את הזמן לאחור כדי להציל אותה. הוא חושף צד מתוסכל, מריר וכועס, צד שלא מוכן שדברים לא ילכו כפי שהוא רוצה. לא תמיד מה שהוא רוצה זו טובת הכלל, התחשבות באחרים ומניעת מוות. לכן, גם בסרט הזה האופן שבו סופרמן אובססיבי כלפי לוייס ושלומה, אינו מתואר בעיקר כמחווה רומנטית, אלא כמשהו שיכול להפוך אותו בקלות מבחינה פסיכולוגית. תחשבו מה האיש הזה, עם כל הכוחות המסוכנים שיש לו, מסוגל לעשות בעת זעם, בעת פגיעה, בעת רגע קט של חוסר שליטה.

החלומות של באטמן מציגים לנו תסריטים אלטרנטיביים, בהם סופרמן הופך לשליט העולם, הורג אנשים עם מבטו (באופן מילולי), מקים צבא משלו, ופשוט עושה מה שרק רוצה, ואז אומר לבאטמן – לקחת ממני את הדבר שאני אוהב הכי הרבה בעולם. אנחנו מבינים שהוא מסובב כי משהו קרה ללוייס ליין. זו גם אהבה, אלו תוצאות האהבה, הכאב של אובדן, וחוסר היכולת להשלים עם כך ולהרגיש חסר אונים לגבי זה. סופרמן לא יכול להרגיש חסר אונים, כי הוא הכוח שלא יכול לעצור, זה שלא פגש עדיין את האובייקט שלא ניתן להזיז. זאת אומרת, עד שהוא פוגש את באטמן. את העיקשות של באטמן, את האובססיה של באטמן.

אפשר להגיד שבאטמן הוא האובייקט שלא ניתן להכניע, שלא ניתן להזיז. הוא נשאר איתן בתוך עמדתו, תקוע בטראומה שלו, מחופר באובססיה שלו. הוא הדבר הזה שלא נשבר, שלא מוכן לזוז מילימטר מהאופל שלו, מהצדקנות שלו, מהתחושה שהוא יכול לתקן הכל. הוא הסיזיפוס של גיבורי-העל. הוא אומר זאת בעצמו – פושעים נולדים מחדש כל הזמן, לא משנה מה הוא יעשה, זה לא באמת פותר כלום, הוא תקוע במעגל אינסופי. אבל באטמן לא מוותר. פרי ווייט אומר את זה ביחס לבאטמן בהומור ידוע, כשהוא טוען שבאטמן נלחם ונלחם בפשע וגותהאם אף פעם לא נקייה ובטוחה יותר, תמיד מטונפת, מושחתת ומלאת פושעים. כלומר, ההשפעה שלו על הפשע בגותהאם היא לא אפס, אלא מינוס. אבל הוא לא זז מהגישה שלו, מהשיטה שלו. ואז, הוא פוגש את סופרמן. וכך הכוח שלא ניתן לעצירה פוגש את האובייקט שלא ניתן להזזה. בקומיקס "אול סטאר סופרמן" של גראנט מוריסון, איש הפלדה נשאל את השאלה מה קורה כשכוח שלא ניתן לעצירה פוגש אובייקט שלא ניתן להזיז? והתשובה שלו – הם נכנעים. סופרמן ובאטמן נכנעים אחד לשני. הם מבינים שהם לא יכולים להביס אחד את השני, הם לא יכולים לנצח. פיזית, כן. בטח שכן. פסיכולוגית, לא. מה שמביא אותנו אל מרתה.

הרגע החלש האמיתי היחיד שיש בסרט הוא התהפכותו הפתאומית של באטמן, מאויבו המושבע של סופרמן לחברו ומעריצו. סניידר וגוייר השקיעו כל כך הרבה בבניית השנאה של באטמן והיריבות ביניהם (כאמור, הם השקיעו גם בהקבלות) עד כי ההתהפכות הפתאומית של באטמן, שאובססיבי ביחס לסופרמן כל כך הרבה זמן (שנתיים), מרגישה קצת מופרכת. האם הוא מבין כל כך מהר שהוא קרא לא נכון את החייזר הזה? מה גרם לו להבין שהוא לא הרס אלא ניסה להגן? מה גרם לו לראות אותו כשווה אליו ולא כאיום? זו לא רק ההקבלה בשמות האימהות שלהם – שהוא כשלעצמו שימוש די מבריק של התסריטאים בנתונים מקוריים של הקומיקס – כי זה לא מספיק. מרתה פותחת את הדלת לערעור הנפשי של ברוס, אבל לא לקבלה של סופרמן. מי שעושה את השינוי זו לוייס ליין. או כמו שהסרט אומר- זו לוייס ליין, המפתח היא לוייס ליין. משהו בהתחננות המאוד אנושית שלה נוגע בבאטמן. רואים את זה קורה מול עיניו. היא קוראת לסופרמן בשמו האנושי, קלארק. המבט שלה אוהב, מקבל ומנחם באמת. משהו באהבתה לסופרמן הופכת אותו לבן-אנוש. היא רואה אותו כבן-אדם, ולא כאל, והמבט הזה והרגש הזה כנראה עוזרים לבאטמן לראות גם הוא את סופרמן בתור אדם, כמוהו. וברגע שבאטמן רואה את האנושיות של סופרמן, חסר האונים, אהוב, בר מוות, מובס – הוא מגלה בחזרה גם את האנושיות שלו עצמו. אז כן, הקלישאה היא "גם לסופרמן יש אימא", אבל המבט בסרט הוא רחב יותר – הוא מאפשר לבאטמן לזהות שהאל הכל-יכול הזה שהוא ראה כמפלצת מסוכנת, הוא בעצם בן תמותה. והרצון של סופרמן להיות בן תמותה, ולהיתפס ככזה, כסתם בחור שרוצה לעזור – הוא אחד הנושאים המרכזיים של הסרט. וכאמור, אני לא סתם משתמש בביטוי "בן תמותה".

כדי להבין את הנקודה הזאת צריך ללכת אחורה לאחת מסצנות המפתח של הסרט שבה מוצג הכוח הבלתי אפשרי הזה שיש לסופרמן בצורה יפה: סצנת המרדף של הבאטמוביל אחר משלוח הקריפטונייט. הבאטמובייל עובר דרך קירות, מפרק כל מה שבדרכו, בנשק, או בחלקו הקדמי. עד שרגל קטנה שסופרמן מניח בדרכו מעיפה את הרכב לכל הרוחות ומפרקת אותו. כל הסצנה בונה ובונה את העוצמה של הבאטמובייל, ובשיא מגיעה רגל קטנה ואגבית של סופרמן שמספיקה כדי לשבור אותה לחתיכות. זה רגע אירוני, הומוריסטי למי שמצליח לעקוב אחר חוש ההומור של סניידר, אבל גם רגע מבריק, שבא לתאר את העוצמה האדירה הזאת של סופרמן, וכמה הוא מפחיד ומסוכן, וגם כמה הוא עצמתי לעומת כל בן אדם. לא היינו צריכים שיזכירו לנו, כמובן, אבל האופן שבו סניידר שוטח את זה כדי להפחיד את ברוס, כדי לגרום לו להרגיש את עצמת האימה מולה הוא מתמודד – ועצמת היהירות מולה הוא צריך לעמוד, הוא עוד אחד מהרגעים הקטנים הגדולים של הסרט.

זהו גם המפגש הראשון בין שני גיבורי-העל, כלומר לא בין שתי הזהויות האנושיות שלהם. באטמן, כנוע, מובס, אין לו עם מה להילחם חזרה, אין לו שום דבר לעשות חוץ מלרעוד מפחד ולהתחנן לחמלה, אבל הוא לא. הוא מתרומם, נעמד על רגליו ושותק. הוא מקשיב ל"נו נו נו" של סופרמן ואז משיב בחוצפה: "תגיד לי, אתה מדמם?". סופרמן מסתובב ומחייך חצי חיוך, די בזלזול, אבל גם בסוג של הנאה, כאילו הציעו לו עכשיו הצעה ספק מגוחכת ספק מפתה. אתה תדמם, מבטיח באטמן במלמול. כן, הוא מבטיח לפצוע אותו, להרוג אותו, אבל במילים אחרות, בלי להבין זאת ובאופן סאבטקסטואלי, הוא גם מבטיח לו להפוך אותו לאנושי. כאן נחשפת המורכבות של הכפילות הזאת הנושמת לאורך כל הסרט. זו הבטחה הרבה יותר נכונה ממה שבאטמן מבין. הוא יפצע אותו, באמת, הוא יגרום לו לדמם, באמת. הוא יעניק לסופרמן תבוסה, הוא יכניע אותו ובו זמנית ייכנע בעצמו, ובכך יהפוך אותו לאנושי יותר, לצנוע יותר, וגם את עצמו – כי יתחבר בחזרה לאנושיות שאבדה לו כשעטה לאורך השנים את מסכת העטלף.

שניים רבים, שלישי צודק

בסופו של דבר, עם כל הביקורת והמורכבות, אנו כן מצפים שגיבורי-על יהיו גיבורי-על וימצאו את הדרך לעשות את מעשי הגבורה שאנו כה כמהים להם. וזה מה שהם עושים בסוף. מי שמצליח להוציא את זה מהם הוא לקס לותור, דמות מבריקה ומרתקת בעצמה. האיש שמוביל את סופרמן להילחם בבאטמן ואת באטמן להילחם בסופרמן. כשהם נפגשים לראשונה בתור קלארק וברוס בביתו של לותור, לותור כבר יודע מיהם. הוא יודע על הזהות הכפולה שלהם. התוכנית שלו כבר בתנועה. לותור הוא האיש שרוצה לראות פרדוקסים מתקיימים מול עיניו. הוא מתנהג לא מעט כמו הג'וקר בסרט הזה. הוא גם מוכן להרוג כל מי שסותר אותו ולא עושה כמבוקשו.

האופן שבו לקס לותור הורג את מרסי העוזרת שלו, בלי להניד עפעף, מרתקת. זה חושף את האופן שבו האיש הרשע הזה רואה את העולם כמשחק שח, כזירת המשחקים האישית שלו – לחיי האנשים אין משמעות אלא כדי לרתק אותו. והכול מסקרן אותו. מסקרן אותו איך הוא יכול לשחק באנשים. איך הוא יכול לגרום להם לפעול על פי רצונו. איך הוא יכול לייצר מפלצות, לגרום לאנשים לריב אחד עם השני, לפתור תעלומות שאף אחד אחר לא יכול. האיש הזה משועמם בגלל האינטלקט הגדול שלו ומחפש לעצמו אתגרים חדשים. סופרמן הוא אתגרו הגדול. בהקשר הזה, זהו הלותור הכי לותורי שהיה עד כה בעולם הקולנועי. הכי נכון. המשחקיות, המניפולציות, התוכנית שלו. הכול כתוב נפלא, מנוהל מצוין מבחינת המהלכים התסריטאים.

אפילו כשהוא מפסיד, ודברים לא יוצאים לו כמתוכנן, לותור מחפש את הדרך להשתלב במציאות החדשה ולעקם אותה לטובתו. הוא רואה בכאוס אתגר ומשתמש בו לטובתו. הוא לא איש שהתוכנית שלו ידועה מראש ואז מתנהלת לפי רצונו, אלא איש שמשתלב בתוצאות המפתיעות של הדברים שהוא מניע, ומגיב אליהן במהירות וביכולת מבריקה. אם וויין גנב לו את המידע, הוא ישתמש בזה כדי לעשות לו מניפולציה. אם וויין גנב לו את הקריפטונייט אז הוא יודע שוויין מחפש להביס את סופרמן, כמוהו, אז הוא רק ידחוף אותו יותר לקראת העניין. הוא קורא את מסלול הפעולה של בני האדם ומתלבש עליו, משנה טיפה את המסלול כדי שילך לטובתו. כך הוא מבטיח שהדברים יעבדו כפי שהוא רוצה שיעבדו, שכן אתה חושב שאתה פועל עבור עצמך, כי אתה מאמין במה שאתה עושה, אך למעשה משרת את האינטרסים שלו. המונולוגים של לקס לותור הם מהדברים החכמים ביותר בסרט ביחס לגבורה, עצמה, כוח ואלוהות. הם מבט פיקח על שלטון, מדינה, פוליטיקה, קפיטליזם וממסד הטייקוניות, אבל גם על גיבורי היומיום שלנו ועל עצמנו. הוא מבין משהו אפל בהקשר, ומבקש לחשוף אותו. להביא את החושך אל האור. כן, הוא הנבל, אבל הוא מעלה נקודה ומאתגר את החשיבה שלנו.

לקס לותור הוא גם מייצג מובהק של קפיטליזם מאוחר. זה לא הכסף מה שמניע אותו, אלא השליטה בחייהם של אנשים, ובאופן שבו העולם עובד. לטייקונים כבר יש כסף, הם לא מחפשים רק "עוד כסף", אלא שליטה טוטאלית בגורלות של אנשים וממשלות. הכוח והסיפוק שנותנת החוויה שאתה שולט באנשים ובאנשים חזקים אחרים. אתה מניע את גלגלי החברה וגורם להם לנסוע לכיוונים שאתה רוצה. אתה מכתיר נשיאים וראשי ממשלה, מייצר משברים כלכליים, מקים בתי חולים ובו זמנית הורס את מערכת הבריאות והפנסיות. לקס לותור הוא כזה, אבל עם טוויסט של טירוף שגורם לו להתייחס לכל בתור משחק. קפיטליזם גורם לך להתנהג כנגד האינטרס של עצמך תוך כדי שאתה חושב שמה שאתה עושה הוא לטובתך. אתה מאמין שאתה פועל כי אתה רוצה בכך ולא כי מישהו אחר שולט בחייך. אתה חי בתחושה של חופש, אבל זהו חופש מדומה – וזה מה שלותור מנסה לעשות. הוא מנסה לשלוט בבאטמן, עושה לו מניפולציות כדי לעודד אותו לצאת נגד סופרמן, משהו שהוא במילא רוצה לעשות, מהסיבות שלו. ואז הוא גורם לסופרמן להיענות לדו-קרב מול באטמן. ואז לותור חוגג, לא כי הוא הצליח לעצור את איש הפלדה, אלא כי הצליח לקבוע לרגע את כיוון המסלול לכוח הזה שלא ניתן לעצור. הוא לא יודע מה תהיה התוצאה של המפגש הזה בין שני הענקים, אבל הוא בהחלט מסופק מזה שהוא זה שגרם לו לקרות.

וכן, במובן מסויים מי שירצה יוכל גם להשוות בין לותור לבין במאי קולנוע גדול. בסוף הסרט לותור גם מנבא: היה רעש גדול. סופרמן לא מת בשקט, היה סוער ורועש. כולם שמעו על כך. אלוהים מת, כולם שמעו על כך, עכשיו אין מגן לכדור הארץ, אז כל המאגניבים יבואו. לותור, שרוצה לשלוט בכל ולהבין הכל, לא מתעסק רק עם דברים שהוא מבין, אלא בעיקר עם דברים שהוא לא מבין בהם. כי הוא רוצה לשלוט או להיות חלק ממהלכים שלא אמורה להיות לו גישה אליהם. חיים ומוות, אלים ושדים, וכל מה שעל-אנושי.

פגמים ועברות קלות

לסרט יש מספר פגמים שקשה להתעלם מהם. כולם מתקבצים בעיקר סביב סצנת השיא של המפגש בין סופרמן ובאטמן ותוצאותיו – ולכן מדובר בפגמים בולטים יותר. אני רוצה לנתח גם אותם.

אחד הדברים שאותי אישית הכי הרתיעו זה שבאמצע השיא של הסרט, לקראת המפגש הגדול, וונדר-וומן יושבת ורואה סרטונים של גיבורי-העל הבאים. לא היה צורך להראות לנו מיהם. נרמז שהם אנשים עם כוחות על, ובסוף הסרט באטמן אומר שהוא ילך לחפש אותם. אז למה יש צורך להראות אותם לפני כן? זה לא קשור לכלום, וזה מתפקד כטריילר בתוך הסרט. הופעתם נעשית בטיימינג רע מאוד, חסר משמעות עלילתית לרגע זה. כן, הסרט הבא הוא מוצר שזקוק לקידום, אבל אפשר לעשות זאת בכותרות, לא באמצע השיא של הסרט כשבאטמן וסופרמן לקראת מאבק.

אחת הבעיות המרכזיות מבחינה תסריטאית בסצנת השיא הזאת היא לא רק ההתהפכות של באטמן בעקבות "מרתה", אלא גם עוד משהו לא הגיוני שבאטמן עושה – הוא משאיר את חנית הקריפטונייט שלו ככה זרוקה על הרצפה והולך. הוא עושה זאת רק בגלל שהתסריטאים צריכים אותה שם למערכה הבאה. אבל אין סיכוי שבאטמן משאיר משהו כזה ככה זרוק. זה גם מסוכן לסופרמן, וגם הוא פשוט לא משאיר את זה שם. באטמן היה צריך לקחת את החנית ולשים אותה בכלי הטייס שלו. האם צריך להיות סלחן כלפי תכסיס תסריטאי שכזה? או להיות קשוח ולא לאפשר לדבר כזה לעבור? הבעיה היא שהרגע ה"קטן" הזה פוגע בעקביות של הדמות של באטמן, הזהירה והמחושבת בדברים שכאלה. הוא זרק אותה תחילה כי רצה להרחיק אותה מסופרמן, כדי שזה יוכל להתאושש. אז אפשר להצדיק את השכחה בכך שהוא לא רצה שסופרמן יראה אותו אוסף את החנית בחזרה, כי זה עשוי לסמן שהוא עדיין לא סומך עליו. היה אפשר להצדיק בסרט את העובדה שהחנית נשארה שם כדי שלוייס תטפל בה, אבל בסוף קיבלנו רק את התוצאה, בלי ההיגיון התסריטאי. ובכן, לואיס מטפלת בה, אבל לא בצורה יסודית כל כך, יש להגיד.

אבל אולי הבעיה הגדולה ביותר של הסרט ושל סניידר כבמאי היא שלעתים נראה שהוא מסביר את עצמו יתר על המידה, וזה נכון לגבי כוונות סימבוליות וגם לגבי כל מיני אלמנטים סיפוריים. דמויות אומרות בדיאלוג דברים שהם כבר ברורים מאליהם, אולי כדי שכל מי שנמצא בקהל יבין ולא יפספס חס וחלילה. לפעמים הדימויים הם דידקטיים מדי, מוסברים מדי. רגע לדוגמה הוא בהחלט רגע ה"מרתה" שכבר דיברתי על הבעיות שלו וגם על המעלות שלו קודם, אבל הקטע הבאמת בעייתי הזה כולל עוד שכבה של בעיות.

כשבאטמן מגלה את אנושיותו בחזרה, כי האובססיה שלו משתקפת לו בסופרמן ודרכה מכיר באנושיותו של סופרמן עצמו, סניידר מחליט להראות לנו את זה דרך מונטאז' של קטעים מתוך הסרט שכבר ראינו בשעתיים לפני כן בפתיחה. אין דבר מיותר יותר מאשר מונטאז' שכזה, אולי הוא עבד כרגע שיא ב"החשוד המיידי", אבל זה היה מסיבות אחרות. צריך עריכה מאוד מדויקת ודינמית, וסיבה ממש טובה שתגרום לנו "לראות את הקטעים עם משמעות חדשה" כדי להצדיק מונטאז' שכזה. באותו הרגע, סניידר לא מספר, אלא מסביר, ולא מסביר את הדבר הנכון. הוא מסביר משהו שאנחנו כבר יודעים, כדי שיהיה לנו ברור, ואין דבר מגוחך יותר שגורם לבמאי לצאת פאתטי יותר מאשר כשהוא מסביר לך בצורה רועשת ורועמת משהו שהסרט כבר הסביר לבדו. סניידר אוהב סימבוליקה גסה, הוא אוהב לייצר רגעים גדולים ומוגזמים. לי זה לא מפריע בחלק גדול מהזמן. העניין הוא ההבדל בין להסביר לבין לספר. כשהוא מספר באמצעות סגנון היפרבולי, הרגעים עובדים, אבל כשהוא מסביר, זה מרגיש מיותר, צעקני ומגוחך.

הבעיה היא שהגבולות בין לספר ולהסביר מתערבבים כל הזמן בקולנוע שלו, כך שלא תמיד אפשר להצביע על רגע שבו סניידר רק מספר באמצעות דימויים גדולים לעומת רגעים בהם הוא מסביר ברעש אירוע שכבר ברור לנו. התוצאה היא מלחמה פנימית מעניינת בסגנון של סניידר בין קאמפ לבין חספוס – סגנונות שבקולנוע שלו מתנגשים ולוחמים אחד בשני יותר מאשר סופרמן ובאטמן. זה מה שמייצר את הרגעים הגדולים של הקולנוע שלו (הקרבות, צעקות הקרב ועוד ב-"300") אבל גם את הרגעים המביכים ביותר בקולנוע שלו (ג'ור-אל רואה את בנו קאל-אל פורש את ידיו כמו ישו ב"איש הפלדה" והמון דוגמאות אחרות מ"סאקר פאנץ'", "איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן"). זה לא תמיד עובד, אבל השילוב הזה בין קאמפ וקיטש יחד עם חספוס וקשיחות אמיתיים הוא אולי התרומה המרכזית של סניידר לקולנוע הבידורי. אפשר לא לאהוב את זה, לא חייבים להעריך. אני יודע שיש סכנה בסגנון שכזה, אבל הוא יכול לייצר גם רגעים גדולים מהחיים שהם מרוממים ומורכבים בו זמנית – גם הדבר עצמו וגם הביקורת עליו.

בסופו של דבר אפשר להתווכח עם החזון של סניידר, ולהגיד שללכת לכיוון האפל והבומבסטי זו טעות בהקשר של סופרמן. אבל גם אם לא אוהבים את הכיוון, אני מאמין שיש בכל זאת מקום להשאיר את הרתיעה בצד ולבדוק מה יש לחזון הזה להציע. ואני מקווה שהטקסט הזה מכוון קצת לשם. אני מאוד אוהב את הכיוון של סניידר והפרשנות שלו לדמות של סופרמן ולמפגש שלה עם באטמן. אני גם אוהב את הכיוונים התמימים, העדינים והמרגשים המקובלים, ויש הרבה כאלה טובים שאפשר לקרוא בעולם הקומיקס. מומלצים למשל, ״superman for all seasons״ ו- ״All star superman״, וגם ״whatever happened to the man of tomorrow״ – סיפורים מרגשים ויפים בקומיקס של סופרמן שמציגים בצורה מורכבת את הדמות התמימה והלא אפלה ואולי מתישהו ראוי לעשות להם סוג של עיבוד קולנועי עם שחקנים ולא רק באנימציה. אבל מכיוון שקיימות גם הפרשנויות האלו, אין לי בעיה עם הפרשנות הזאת של סניידר, כי היא מעניינת ומציפה זוויות אחרות וכיווני חשיבה חדשים בהקשר של סופרמן, באטמן וגיבורי על באופן כללי. ועל זה עולם הקומיקס קם ונופל. כל סיפור גיבור-על הוא בעצם פרשנות של גיבור-העל. אין סיפור אחד ואחיד, או דמות אחת ואחידה. יש מגוון יקומים ומגוון עיצובים, וכל אחד מנתח זווית אחרת ומביא חומרים נוספים לחשוב עליהם. במובן הזה, סניידר הוא לא חקיין, לא בא לעשות עיבוד של משהו שכבר מוכר, אלא בא לפרש, בצורה מקורית, ולהציע את הסופרמן שלו. אפשר לאהוב אותו או לא, אבל חבל לזלזל בו ולפספס אותו.