בולבוסים מפורסמים: מצעד תפוחי האדמה הלוהטים של הקולנוע

בימים כתיקונם אנו עוסקים בסריטה בזוטות, אבל היום הגיע הזמן לתקן עוול היסטורי. במשך עשורים רבים לא הוענק הכבוד הראוי לכמה מעמודי התווך של האמנות השביעית, שצועדים איתה יד ביד ממש מיום היווסדה. החל בקטע הסיום של הסרטון הראשון בתולדות מיקי מאוס, ״Steamboat Willy״, ועוד לפני כן, בגאג ידוע של הארי לנגדון שייתכן ושימש השראה לעכבר המצוייר. הכוונה היא, כמובן, לכמה מהגיבורים הקולנועיים האהובים ביותר, בין אם הם רק תוספת לעלילה, או מוגשים כמנה עיקרית – תפוחי אדמה. סולנום הקנים, כך בשמו המדעי, הוא לעיתים סיבה לאהוב או לשנוא סרט, וכל-כך הרבה רגעים קולנועיים גדולים מהחיים בכיכובם של תפודים זהרו על המסכים במרוצת הזמן. קיבצנו לפחות עשרה שאנחנו לא יכולים להגדיר את עצמנו כאוהבי קולנוע בלעדיהם, ויצרנו את המצעד הזה. כמובן שהיינו יכולים לחכות ל״מסיבת נקניקיות״ של סת׳ רוגן וחבורתו, שמאיים לשנות את כל מה שחשבנו וידענו על הירק המופלא (זה ירק, נכון?). ייתכן ונאלץ לשנות את הדירוג בעתיד. כרגיל, התגובות פתוחות לתהיות של איך שכחנו את זה ואת ההוא, אבל בואו נשתדל להימנע מאמוציות ככל הניתן, מדובר בנושא רגיש. ופריך.

-10-
כל הצ׳יפס הזה
(״משפחת סימפסון: הסרט״, ״לאכול בגדול״, ״דג ושמו וונדה״, ״אקווה טין האנגר פורס קולון מובי״)

התלבטנו רבות כיצד לפתוח את מצעד תפוחי האדמה של הקולנוע, והדברים זלגו למקומות קשים ואישיים די מהר. ככה זה כשלפעמים אנחנו כותבים על דברים שנוגעים לליבנו באופן שכזה. בסופו של דבר, הסכמנו כולנו לתת מקום לאחד הדברים הטובים שנתן לנו התפו"א מחוץ לגטאות – הצ'יפס.
עולם הקולנוע מלא בשימושים מרובים במאכל האהוב, והתפשרנו על לקבץ את כולם למקום העשירי. בין אם זה ההתקפה חסרת הפשר של הבמאי התיעודי מורגן ספרלוק וסרטו "לאכול בגדול"; בין אם הפיכתו של החטיף המטוגן והמשביע לכוכב העל פריילוק, כפי שמגיע לו, ב"אקווה טין האנגר פורס קולון מובי"; ובין אם בשימושים מרתקים הרבה יותר. החביבים עלינו היו אותו צ'יפס חביב שעזר לבארט סימפסון לשמור את צניעותו (אך לא להרבה זמן) בסרט הקולנוע של ״משפחת סימפסון״, וזה ששימש ככלי עינוי בידיו של אוטו (קווין קליין בתפקיד שהעניק לו את האוסקר) אל מול קן (מייקל פלין בתפקיד שהעניק לו את הבאפט"א) ב"דג ושמו וונדה". העיקר אמרו לנו שהוא אוכל חסר ערך. נו, באמת.

-9-
ציפורי חול
(הפציינטים של גילה אלמגור)

דבורה קידר אמנם זכתה בפרס אופיר מוצדק מאין כמוהו על הופעתה בסרטו של אמיר י. וולף, אבל כולנו יודעים מי באמת גנבו את ההצגה. לו רק היה לתפוחי האדמה איגוד מקצועי חזק כמו זה של השחקנים, ודאי היו כמה מהם זוכים, או לפחות מועמדים לפרס אופיר לאורך השנים. הופעתם הבלתי נשכחת בסרט זה, בתור חולים מדומים המסייעים לדמות אותה מגלמת גילה אלמגור לשמור על יכולות הניתוח שלה גם בפנסיה, הינה שוות ערך רק לתלבושות המלבבות (ולא מלשון לביבות) המעטרות את החמודים הקטנים. אגב, זהו אמנם הראשון אבל ממש לא האחרון שבסרטי הרשימה העוסקים בשואה וזיכרה המשתמשים בתפוד כסמל המתבקש לתקופת הזוועות ההיא.

-8-
חלב הצער
(הגנה יצירתית מפני תוקפים)

תפוח האדמה שימושים רבים לו, כפי שכבר נוכחתם. צורתו ומרקמו עוזרים לו לא רק להיות מאכל פופולרי וזול ברחבי העולם, כמו גם גאוות יחידה לאומה האירית, אלא גם מאפשרים לו שימושים מקוריים יותר. כאלה שלעולם לא תוכלו להוציא מהראש.
בדרמה זוכת פסטיבל ברלין והמועמדת לאוסקר של קלאודיה לוסה, המכונה במסדרונות הבלוג "תפוגינה" או "התפו"א שתקע אותי", מאפשר ירק השורש לגיבורתו הצעירה והרדופה לעבור את שגרת חייה בטוחה מפני תוקפים. אמנם יש לזה השלכות אחרות ופחות מוצלחות לטווח הרחוק, אבל העיקר שתפוח האדמה קיבל מקום של כבוד אפילו בקולנוע הפרואני.

-7-
תוף הפח
(איך פגשתי את סבא שלכם)

אוסקר, גיבור סרטו של פולקר שלנדורף מתחיל לספר את קורת חייו המוזרים הרבה טרם לידתו, ועושה זאת דרך סיפור המפגש בין סבתו לסבו. כפי שכתוב בספר של גינטר גראס, עליו מתבסס הסרט, סבתו הייתה נוהגת לשבת בסוף יום העבודה בחצאיותיה בשדה הבולבוסים (במילה זו השתמש המתרגם חיים איזק בגרסה העברית של הספר), ולהכין לעצמה חלק מהם במדורה קטנה. פושע נמלט מן החוק מוצא מחסה בשדה בחצאית שלה, שצבעה תואם את צבע הבולבוס. כל זאת בסצנה קומית המערבת מיניות, מפלט מן החוק, ובעיקר טעם עז של בולבוס טרי, מחומם באופן שרק מדורה יכולה לייצר. שלנדורף שמר על הקסם וההומור של הרומן, אבל הגביר את קצב ההתרחשות וסיפק רגע קולונעי בלתי נשכח.

-6-
הכל מואר
(מסע שורשים)

בסרטו הראשון של ליאב שרייבר כבמאי, על פי ספר הביכורים של ג׳ונתן ספרן פוייר, עומד הגיבור בפני בעיה לא פשוטה. ראשית מפני שמגלם אותו אלייז׳ה ווד, שעיניו העצומות הוגדלו עוד יותר בעזרת משקפיים אותן נאלץ להרכיב כדי להיכנס לדמות. שנית, מפני שהוא אמריקאי צמחוני במסע שורשים אחר עקבות סבו, המביא אותו אל מחוז שהיה פעם פולני וכעת נמצא בשליטה אוקראינית. הבקשה שלו לקבל מנת מזון שאינה כוללת בשר יוצרת אווירה מאוד מתוחה אצל מארחיו, ולבסוף נמצא המפשר האולטימטיבי – תפוח אדמה. אפשר לומר שיש בכוחותיו של הקרטושקה, כך בעגה המקומית, לא רק להשכין שלום ולהתיר מצב סבוך ומתוח בצחוק גואה, אלא גם להשביע את רוב מזרח אירופה ואפילו אמריקאי אחד קטן ומוזר, שהעניק משמעות חדשה לביטוי ״להתחבר לשורשים״.

-5-
מפגשים מהסוג השלישי
(פיסול בפירה)

דומה כי אף דירוג הנוגע לתפוחי אדמה לא היה שלם ללא הצורה המעוכה והטעימה שלהם, הלא היה הפירה. וכפי שגילה ריצ'ארד דרייפוס בסרטו של סטיבן ספילברג, הפירה הוא לא רק תוספת מועילה לכל ארוחה, אלא גם אמצעי פיסול נוח. הוא משתמש בו על מנת לייצר צורה אשר טורדת את מוחו בהשפעת מפגש עם חייזרים. טבעה של הצורה יתגלה רק בשלב מאוחר יותר בסרט, ובינתיים היא רק תורמת לכך שבני משפחתו הבינו כי הוא ירד סופית מן הפסים. אבל במקום אליו הוא הולך, לא צריכים פסים.

-4-
להציל את מארק וואטני
(בולבוסים על מאדים)

אחרי ישראל, פרו, ארה"ב ומזרח אירופה, בשנה החולפת כבש תפוח האדמה גם טריטוריה נוספת – זו שעל כוכב הלכת המרוחק מאדים. בסרטו המועמד לאוסקר של רידלי סקוט, שכתב דרו גאדרד על פי ספרו אנדי וויר, נתקע מארק וואטני (מאט דיימון, בתפקיד מעולה שגרם לכל ירקות השורש באשר הם גאווה רבה) בפלאנטה האדמדמה. חייו ניצלים בזכות תושיתו ויכולתו לגדל תפוחי אדמה בתנאים הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ולבשלם במספר דרכים מגוונות. ספר המתכונים ייצא בקרוב.
כה בודדים המקרים בהן דמות קולנועית זוכה לחיים חדשים בזכות אותו ירק מהולל, ואין ספק שדרמת המד"ב הזו הרוויחה את מקומה ביושר במצעד הזה.

-3-
צעצוע של סיפור
(מר וגברת ראש תפוד)

נדמה שאף דירוג קולנועי, ודאי לא של סריטה, אינו יכול להתגאות בעצמו ללא סרט אחד של אולפני האנימציה הקסומים של פיקסאר. ומה מתאים יותר לייצג את הגאונים המונפשים מאשר הטרילוגיה המכוננת שלהם, על הצעצועים שקמים לתחייה כשאדונם לא מסתכל. החל מהסרט הראשון אי פעם באורך מלא באנימציית מחשב לפני כעשרים שנה, ועד השלישי בתום העשור הקודם, ידעו גם בפיקסאר ששום יצירה גדולה באמת אינה שלמה ללא תפוח אדמה. למזלם, עוד משנות החמישים של המאה הקודמת היו מקובלים צעצועים בדמות תפוחי אדמה שנקראו בפשטות ״מר ראש תפוד״, אשר העניקו השראה לאחת הדמויות הקולנועיות הגדולות של פיקסאר (אם כי לא מספיק בשביל המצעד הקודם שלנו). מר ראש תפוד, המלווה בחצי השני והנשי שלו, הוא לא רק מטאפורה מושלמת להתבגרות, בהיותו מודולרי ומתפרק כדי ללבוש צורה חדשה, הוא גם ממש אחלה.

-2-
ז'אן דילמן
(פום דה-טר בסגנון צרפתי)

ז'אן דילמן מבשלת עוד דברים במהלך סרטה של שנטל אקרמן, אשר מתעכבת על מלאכת הבישול החשובה בפירוט, כמו גם על הסעודות השקטות של ז'אן ובנה. אבל דומה כי לבישול תפוחי האדמה שמור מקום מיוחד בסרט – הם מבושלים כתוספת בכל אחד משלושת ימי הסרט, ולמעשה הכנתם במים רותחים היא הפעולה הראשונה אשר נראית בסרט, מכניסה אותנו לשגרת יומה שם הגיבורה. אין ספק שהשחקנית דלפין סריג מעבירה היטב את דמותה של אישה שהכנת תפוחי האדמה מדגימה את הנקודה בה היא נמצאת בחייה.

-1-
הסוס מטורינו
(מעניין מה יש לאכול היום)

זהו הייצוג הפשוט ביותר, המצומצם ביותר, ולכן גם השלם ביותר של מהות התפוד. בסרטו של בלה טאר תפוח האדמה איננו תוספת לצד מנה אחרת, אלא הארוחה כולה ובמידה רבה – החיים כולם. תמצית המזון של אב ובתו המנהלים חיים פשוטים, בשבוע אשר בו דומה כי העולם הולך ונסגר עליהם. אבל גם ללא כל דבר אחר בעולמם, נותר המאמץ שלהם לאכול תפוח אדמה אחד ביום. וכל עוד יש תפוח אדמה, יש קיום, יש אהבה, יש במה לנסות לנגוס. רך לאחר בישול, או קשה כאבן. חתוך לצ'יפס או מעוך בחברת חמאה. הבולבוס מגיע בגדלים שונים, אבל הוא נותר פשוט ובר השגה, והקולנוע מציג לנו אותו כיסוד המהותי בחיינו. גם לאחר שדומה כי העולם כולו החשיך, הדימוי הקולנועי ימשיך להופיע.

הבהרה: לא, לא התחרפנו לגמרי, פשוט אחד באפריל היום. אז חשבנו לצאת קצת מעצמנו, ואולי גם להשתעשע בספק-פארודיה עצמית. אם מישהו או מישהי נפגעו, אנו באמת מתנצלים, אבל בהחלט יכולים להבטיח ששום תפוח אדמה לא נפגע במהלך הכנת הכתבה.