״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני״, סקירה

קטניס אברדין עומדת לצד יחידה של צבא המורדים שכרגע השיגה ניצחון טקטי חשוב מול הדיקטטור ששולט בארצו באכזריות. היא עומדת לשאת נאום אשר יועבר בטלוויזיה במטרה לספק עוד תמיכה ציבורית בעליונות המוסרית של הצד שלה. מולם מגיעה רכבת מלאה באזרחים, פליטים מן האזור שהמורדים זה עתה הכניעו. כל אחד מהם יכול להיות נאמן לנשיא ולפעול באלימות נגד הכוח בכלל ונגד קטניס בפרט. כל אחד מהם גם איבד את ביתו וזקוק לסיוע וייתכן כי הוא רוצה להצטרף לצד של המורדים. החיילים לצדה את קטניס מאיימים בירי לעבר אדם אשר ייתכן ומסכן אותה ואותם וייתכן כי הוא אינו מודע למצב. לשאלה כיצד נכון לנהוג במצב זה אין תשובה נכונה.

סצנה זו, המגיעה זמן קצר אחרי פתיחת הסרט ״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק שני״ (The Hunger Games: Mockingjay – Part 2) הפרק המסכם בעלילותיה של קטניס, חבריה ומדינת פאנם, מאפיינת את התהליך שעברה בהדרגה הסדרה מסרט לסרט. הדגש עובר מביקורת אנטי-קפיטליסטית עם דגש ספציפי על התקשורת ותעשיית הבידור (ביקורת אשר ממשיכה להיות נוכחת בסדרה) לדיון על מוסר בשדה קרב, מול טרור ושל טרור, מוסר בזמן מהפכה אשר פורצת בשם עקרונות צודקים. דיון המשקף אירועים היסטוריים רבים ולמעשה נוגע לסוגיות על-זמניות לגבי שימוש בכוח והרג למען אידאולוגיה באשר היא אידאולוגיה. ככל שהסדרה נמשכת, נדמה כי הצד שלמענו קטניס לוחמת הופך לפחות ופחות מוסרי, למושחת כמו כל צד אחר בעימות אלים או כמו כל אדם המתקרב לעמדת כוח. הרג הוא תמיד אישי. כוח תמיד מוליד ניצול של האחר. תמיד יש מי שמנוצל ומי שמושך בחוטים. כל דימוי של המציאות הוא חלקי בלבד.

הסרטים, המבוססים על סדרת ספרים (אותם לא קראתי) מאת הסופרת סוזן קולינס, דנים בסוגיות אשר נותרו לא פתורות לאורך כל ההיסטוריה האנושית. כוחה של הסדרה הוא בכך שהיא מרגישה אקטואלית מאוד לזמן בו היא יוצאת, כאשר הסצנה שתיארתי בפתיחה יכולה בקלות להיות אירוע חדשותי בארץ או באירופה בימינו אנו. דומה כי כל צופה עכשווי יכול לראות בקטניס כמייצגת הן את הצד שהוא תומך בו בסכסוכים בהם העולם שרוי כעת, והן את הצד מולו הוא נלחם. הסרט מאפשר הבנה של כל פעילות צבאית, של צבא מאורגן, של מורדים,של תאי טרור. בדרכו, הסרט גם מצביע על דברים אשר יכולים להסביר ביצוע של פשעי מלחמה, אך מבלי להצדיק פשעים אלו. זוהי חלק מן הדואליות אשר ממנה סובלים סרטים אנטי-מלחמתיים – הם מטיפים נגד אלימות והרג, אך בו בזמן מראים הרג המוני מרהיב להנאת קהל הצופים.

הדואלית באמירה היא חלק מובהק מחווית הצפייה והדיון בסרטים, דבר שבלט בסרטים הראשונים אשר יצאו נגד החברה הקפיטליסטית ותרבות תוכניות הריאליטי, בשעה שהסרט עצמו הוא תוצר מובהק של אותו קפיטליזם וההנאה ממנו נובעת ממקום דומה להנאה מצפייה בריאליטי. אלא שמסרט לסרט, הסדרה מודעת יותר יותר לבעייתיות הזו ומציגה כל עמדה פוליטית כפגומה וצבועה, גם עם היא באה עם כוונות טובות. אף מהפכה לא תוכל להציל את האדם הקטן מהיותו בורג במערכת גדולה ממנו, מערכת שגם העומד בראשה או הסמל שלה אינו מסוגל להבין עד הסוף.

לזכותו של במאי הסרט פרנסיס לורנס, ייאמר שהוא טוען את הסרט בהרבה מאוד שכול וכאב. הכאב הזה מקהה את ההנאה מן הספקטקל שבמלחמה, ייתכן שגם במחיר איבוד חלק מקהל היעד הצעיר של הסדרה. מחיר המלחמה, ללא קשר לצדדים או להשקפת עולם של הצדדים, נוכח בכמעט בכל סצנה בסרט. לכן, התוצאה היא סרט אפל מאוד ביחס לסרט נעורים, בטח כאשר רגעים רבים בו מעוררים בזכרון אירועים חדשותיים אשר יוצרי הסרט לא יכלו לנבא. ובסרט הזה, יותר מבסרטים הקודמים, האבל והכאב תופסים מקום מרכזי יותר מן העלילה הרומנטית.

אולם, הרומנטיקה לא נזנחה כלל. למעשה, היא סוערת מאי פעם. קטניס מצורפת ליחידה קטנה בה מצויים גם שני הגברים הנלחמים על ליבה – גייל החייל החסון והנאמן, ופיטה הרגיש. מי שצפה בסרט הקודם בסדרה יודע כי פיטה עבר אירועים מסוימים אשר גורמים לכך שנוכחותו בסביבת קטניס יוצרת גם סוגים חדשים של סכנות. תפקידה של היחידה הזו הוא לייצר תעמולה, אבל קטניס שואפת לסיים את הלחימה בכוחות עצמה ולנקום אישית בנשיא סנואו. אי שם בעורף, דומה כי מנהיגת המורדים קוין מנסה להגביל את כוחה של קטניס, ואולי גם תוהה בינה לבין עצמה האם קדושה מעונה הוא לא סמל מהפכה יעיל יותר מלוחמת צדק.

הצדק, כאמור, הופך למעורפל. כוחות המורדים "צועדים לעבר הבירה" ובאנגלית זה בדיוק המונח בו מתייחסים לצעדה בו תפס מוסוליני את השלטון. יש בסרט פריימים אשר לקוחים באופן ישיר מסרטי תעמולה נאציים, כאשר המורדים תופסים את מקום הנאצים במפגן כוח. למי שרוצה הקבלה למשטרים אפלים נוספים, בחלק מן התככים הפוליטיים בסרט יש גם רמיזות לברית המועצות שהפכה לדיקטטורה במסווה של שלטון העם, ולמהפכה הצרפתית שהתוצאה הראשונית שלה הייתה גל הוצאות להורג ורציחות פוליטיות, ולא חירות שיוון ואחווה. זה לא שקטניס הופכת לגיבורה שלילית – היא נותרת חזקה ומוסרית. אבל היא גם תמימה, לוקח לה זמן להבין כי אין אפשרות למהפכה שאינה מהפכה כוזבת. לגלות כי מאחורי הקלעים, אותם כוחות יוסיפו לשלוט וכי ההמונים יוותרו מדוכאים ולא ידעו. השאלה היא האם יש מקום להשקפת העולם שלה, בדרך זו או אחרת. או אולי, האם היא תנסה להתקרב לשלטון בעצמה ולנסות לשנות את המערכת בפנים.

הפאן הפוליטי של הסרט פחות רדוד מזה של סדרות אחרות המיועדות לבני הנעורים. מן הבחינה הקולנועית, הסדרה מצליחה להיות מהנה הודות לעיצוב סטים ובגדים מרהיב. קטעי האקשן החלו להיות מבוימים היטב בסרטים שביים פרנסיס לורנס, כלומר פרקים 2 עד 4, ובסרט הזה ההישג שלו הוא ביצירת קטעים המשלבים אלמנטים מובהקים של פנטזיה עם דימויים אשר יכולים להשתלב במהדורות החדשות של ימינו. בעלילת הסרט, השלטון הקיים משתמש במכשולים שפותחו ב"משחקי הרעב" (תוכנית הטלוויזיה) כנשק צבאי, כך שהלוחמים בסרט נתקלים לא רק בצבא, אלא גם בנוזל שחור מיסתורי ובסוג של מפלצות בשם טציה. כל הגורמים הללו נוכחים גם בסרט שמסיים את הסאגה, המספק בידור הוליוודי במיטבו, למרות מספר לא קטן של פגמים עליהם ארחיב עוד מעט.

אבל ראשית כמה מילים על היתרון הכי גדול של הסרט. בסופו של דבר, למרות המורכבות ורמת העשייה, הנכס מספר אחד של הסדרה, זה שמציב אותה נכון לרגע זה במספר דרגות מעל כל החיקויים שקמו לה (וסדרת "דמדומים" אשר באה לפניה) – הנכס הזה הוא ג'ניפר לורנס בתור שחקנית ראשית.

מכיוון שזהו הסרט האחרון בסדרה, לו הייתי צריך לבחור דימוי אחד מתוכה זהו דווקא דימוי בסיומו של הסרט השני – קלוז-אפ על פניה של הגיבורה/שחקנית, הדמות שכל הסרטים נחווים מבעד לתודעה שלה. זהו קלוז-אפ אשר מציג לא רק את קטניס כגיבורה שרק הנוכחות שלה יכולה לגרום להצלחת המהפכה, אלא גם את לורנס ככוכבת הקולנוע הגדולה של דורה. הסוגיות הפוליטיות של הסדרה מורכבות, אבל קטניס עצמה היא דמות די חד-מימדית – חזקה, מוסרית וצודקת. המשחק של לורנס הוא שהופך אותה לאמינה ומרשימה. להפוך את קטניס לדמות לא צפויה ומרגשת זה הישג לא פחות גדול לדעתי מגילום דמויות בעלי גוון של פרסי אוסקר בסרטים של דיויד או ראסל (״אופטימיות היא שם המשחק״, ״חלום אמריקאי״).

מעניין שלאורך כל אחד מסרטי הסדרה, שחקן אחר מן השחקנים שלצידה של לורנס גנב את ההצגה. בסרט זה גונב ההצגה הוא דונלד סאתרלנד בתפקיד הנשיא סנואו, אשר הופך לדמות חזקה ומרשימה דווקא כאשר כוחו מוטל בספק. חלק מן השחקנים בסרט עושים עבודה פחות מרשימה, כאשר הדבר מפריע בעיקר לגבי הגברים בחייה של קטניס, בייחוד ליאם המסוורת׳ – הוא אמנם נראה כגבר מאוד נאה, אבל לא כבן זוג פוטנציאלי לגיבורה.

לגבי החולשות הנוספות של הסרט – יש לא מעט כאלו. מאחת מהם אתם יכולים להימנע בקלות: אל תלכו לסרט בתלת מימד. בארה"ב זו בכלל לא אופציה (לבקשת הבמאי) ואולם בארץ ובשאר העולם ניתן לחזות באחד מהעיבודים המיותרים בכל הזמנים לתלת-מימד, בסרט שלא צולם כך במקור.

הבעיה השנייה היא קושי לא מתוכנן בו נתקלה ההפקה. פיליפ סימור הופמן מגלם את אחד מן התפקידים בסרט. להבנתי, ומבלי שקראתי את הספרים, התפקיד שלו אמור להיות מהותי במיוחד בדיוק בחלקו האחרון של הסרט האחרון. זה בדיוק הקטע אותו הוא לא הספיק לצלם עקב מותו ממנת יתר. היו שמועות על כך שדמותו תשוחזר דיגיטלית, אבל לבסוף הוחלט על שכתוב התסריט. למי שתוהה איך יוצרי הסרט התמודדו עם המכשול: הם לא. הפתרונות שנמצאו לנוכחות של דמותו בסצנות מסיומות ברקע (כאשר הוא אמור להוביל) ולהיעדרות של דמותו מרגעים אחרים גובלים בגיחוך, וסביר כי יולידו גל של פארודיות. כאשר הדבר בא לקראת סיום הסרט, זוהי החלשה משמעותית של מה להיות השיא של סדרה בת ארבעה סרטים עתירי שיאים. גם בסצנות הקצרות בהם הוא מופיע, פיליפ סימור הופמן רחוק מן ההופעה הנהדרת שלו בסרט השני בסדרה.

סוף הסרט בעייתי גם מבחינה נוספת, אשר אני מניח כי היא נובעת מן הספר ומן הרצון להיות נאמנים אליו על מנת שלא לאכזב מעריצים. בספרות, סגירת כל קצוות העלילה הוא דבר שעובד טוב יותר מאשר בקולנוע. ובכל זאת, עיבודים קולנועיים לסדרות ספרים פופולריות שבות ונופלת באותה מלכודת בסרטים המסיימים – הצורך לספר את הסוף כמו בספר. התוצאה היא שגם ל״עורבני חקיין 2״ יש מספר רב של נקודות בהן הוא יכול היה להסתיים מבלי לפגוע ממש ביצירה, ריבוי סופים שחלקם טובים בפני עצמם אבל ביחד יוצרים עומס יתר וירידת מתח. הסוף האחד-לפני-האחרון הוא סוף נהדר ולו הסרט היה מסתיים בנקודה זו, קהל הצופים לא היה מפסיד דבר.

ריבוי סצנות הוא בעיה חוזרת בסרט לא רק בסיום, אלא גם לכל אורכו. היו לא מעט רגעים בהם היה לי מעט קשה לעקוב אחר ריבוי הדמויות בסרט והרבה מאוד רגעים בהם הסרט פשוט הרגיש ארוך מדי. רוב הסצנות בו יכולות היו להיות רגעי שיא, אבל הרבה מהן משחקות על אותם טונים ברגש ובהתפתחות, דבר המייצר חזרתיות אשר אינה מועילה לסרט בסופו של דבר. ייתכן והדבר נובע גם מן ההחלטה לפצל את הסרט האחרון לשני חלקים. ייתכן ולו היינו מקבלים סרט אחד באורך קצת פחות משלוש שעות במקום שני סרטים בני יותר משעתיים, התוצאה הייתה אקורד סיום מפואר באמת לסדרה, משהו שהיה מציב אותה כיצירה קולונעית מרשימה באמת. אולם גם כעת, מדובר כנראה בסדרת העיבודים הקולנועיים הטובה ביותר לספרות נוער מאז סרטי ״הארי פוטר״. ויהיו לא מעט עיבודים מסוג זה בעשור האחרון.