אוסקר 2015/16: על זוכי פרסי מפעל חיים – ספייק לי וג׳ינה רולנדס

לא צריך לחכות עד פברואר: ביום שבת הקרוב (ה-14 בנובמבר) יחולקו פרסי האוסקר. אמנם מדובר רק בפרסי מפעל החיים, אשר מחולקים בשנים האחרונות בטקס נפרד ומוקדם יותר ואשר מאפשר להאריך יותר בדברי השבח עם פועלם, אבל עדיין – טקס ואוסקרים. באופן אישי, אני מוצא את פרסי מפעל החיים מרתקים לא פחות מן הטקס התחרותי והמתוקשר, או לכל הפחות מוצדקים יותר, גם אם אני לא תמיד מסכים עם הבחירות. השנה, שניים ממקבלי הפרס מרתקים ומצביעים על תהליך שעובר על מעניקי הפרס וגם על התעשייה ההוליוודית אשר מעניקה כבוד ליוצרים שהחלקים המרשימים יותר בפילמוגרפיה שלהם נעשו כאלטרנטיבה לקולנוע המסחרי. לצורך פוסט זה, אשים בצד את השחקנית דבי ריינולדס (״שיר אשיר בגשם״), אשר מקבלת את הפרס נוכח פעילותה ההומניטרית, ואתמקד בשני יוצרים אשר מקבלים את הפרס על הישגים אמנותיים: הבמאי ספייק לי והשחקנית ג'ינה רולנדס.

ספיייק לי
Spike Lee

גיל 58 הוא גיל מוקדם מדי לקבלת פרס על מפעל חיים, בטח כאשר מקבל הפרס עדיין פעיל מאוד ויוצר מספר פרוייקטים מדי שנה: סרטים עלילתיים ותיעודיים כאחד, לצד בימוי הצד הקולנועי במשחקי מחשב, והבעת הדעה שלו על סרטים מדוברים בהוליווד. אבל במקרה של ספייק לי, התחושה היא כי הפרס לא הגיע מוקדם מדי, אלא אולי מאוחר מדי. גם מפני שהישגיו האמנותיים באמת יוצאי דופן וראויים להכרה, וגם מפני שהוא כבר רחוק שנים רבות משיאיו. ייתכן כי הוא כבר לא יכול להיות רלוונטי כפי שהיה בעבר, פשוט מפני שהממסד כבר חיבק אותו ואת יצירותיו. ברגע שספייק לי הפך לבמאי מן המניין בהוליווד, שיכול לביים סרטי ז'אנר נטולי מסר פוליטי, החספוס שלו נעלם. המבט שלו הוא כבר לא מבט מחתרתי על התרבות הפופולארית האמריקאית, אלא של כל יוצר שבע ומכובד. רחוק מאוד מן היוצר שבשנות ה-80 היווה יריקה בפרצוף לאופן שבו ארה"ב רואה את עצמה.

זה לא שספייק לי הפסיק להיות פוליטי בהשקפתו או הפך לפחות מחובר למחאה של האפרו-אמריקאים אשר עדיין סובלים מאפליה במדינתם, אלא שהוא כבר פשוט לא המייצג האותנטי של התרבות הזו. לא רק בגלל שזכה להצלחה גדולה, המתוגמלת בכסף גדול, אלא גם בגלל שמרדנות לא תמיד מזדקנת היטב. ספייק לי הוא יוצר שעיקר כוחו בהתרסה ובתעוזה שלו, ויוצרים מסוג זה מגיעים לשיאים מוקדם מאוד. במהלך שנות ה-20 וה-30 לחייו היה ספייק לי מן הבמאים היותר מרדניים שפעלו בארה"ב, מבחינת עיסוק בתכנים פוליטיים וגם מבחינת בניית סגנון אישי אשר משלב בין תרבות רחוב של הקהילה ממנה צמח לבקיאות תרבותית ענפה. בהמשך הקריירה שלו, הוא הפך לבמאי יעיל, אשר לא תמיד מוצא את הסגנון המתאים לסיפורים שהוא רוצה לספר. חמור מכך, הוא כבר לא תמיד מוצא סיפורים שמעניין לספר.

ועדיין, פרס מפעל חיים הולם את פועלו של איש.

ספייק לי כבר קיבל אוסקר – אוסקר לסרט סטודנטים, על סרט הגמר שלו ״Joe's Bed-Stuy Barbershop: We Cut Heads״, לא בדיוק סרט קצר (אורכו כשעה). לתודעה הרחבה הוא פרץ עם הפיצ'ר הראשון שלו ״לא יכולה בלי זה״ (She's Gotta Have It) סרט שעסק בקהילה האפרו-אמריקאית ממנה הגיע הבמאי והצליח להגיע גם לקהל לבן. קהל שצפה בעולם שרוב האמריקאים לא נתנו עליו את הדעת. הסרט התמקד ברצונות המיניים של אישה אפרו-אמריקאית בעלת מספר מאהבים ורצונות לשמור על עצמאותה ולא להתמסר לגבר אחד. הסרט תקף את היחס המזלזל של גברים לנשים אותן הם רואים כאובייקט מיני או כאובייקט שהם יכלו לשלוט בו, אך הוא גם ביטא את תשוקותיה של הגיבורה. יותר מכל, הסרט תיעד את ההומור הייחודי של שכונות העוני, כאשר לי, אשר גם שיחק בסרט, מצטיין במיוחד בתפקיד קומי בעל טון דיבור מיוחד.

כשחקן, לי הפך לדמות קומית מוכרת שגם הופיעה בפרסומות, מה שאפשר לו להשיג יותר מימון לסרטיו הבאים שהיו נועזים יותר מבחינה אמנותית וגם מבחינה פוליטית. סרטו השלישי, ״עשה את הדבר הנכון״ (Do The Right Thing) היה ונותר סרטו הטוב ביותר ואחד מן הסרטים הכי חתרניים מבחינה פוליטית שנוצרו בארה"ב. סרט שמנבא מהומות גזע אשר פרצו מספר שנים לאחר צאתו, ומראה כי למרות ההישגים של התנועה לזכויות האזרח בשנות הששים, ארה"ב נותרה מפולגת מבחינה גזעית ועימות אלים הוא רק שאלה של זמן. באופן שעדיין מעורר מחלוקת, היחס של לי לאלימות נגד הממסד הלבן נע בין האמביוולנטי לתומך.

הסרט מתרחש ביום חם מאוד בברוקלין וסובב סביב עימות הנוגע לפיצרייה בבעלות איטלקית, בשכונה אשר רוב תושביה הם אפרו-אמריקאים. בעל הפיצריה מסרב לבקשה לתלות תמונה של מנהיגים אפרו-אמריקאים במקום, מה שמוביל לעימות אשר מסתיים באופן אלים. תמונה של שני המנהיגים הידועים ביותר של האפרו-אמריקאים, מרטין לותר קינג ומלקולם X, היא גם אלמנט עלילתי וגם מייצגת את הסרט, אשר מתלבט בין שתי הגישות שאפיינו את המנהיגים – מחאה לא אלימה (קינג), מול מחאה אלימה כי המצב הקיים הוא אלימות כלפי המיעוט וההתנגדות היא הכרח. לי מסיים את הסרט עם ציטוט של שני המנהיגים ומניח לקהל להכריע בשאלה באיזה כיוון לבחור, כלומר מהו הדבר הנכון שיש לעשות. אולם, כותרת הסרט לקוחה מכתביו של מלקולם X, שהוא גם הדמות ההיסטורית לה הקדיש לי סרט ביוגרפי ארוך, שנים ספורות לאחר מכן. הסרט מראה הרס, קרע עמוק בין אוכלוסיות הצריכות לשוב ולחיות יחדיו, אבל לא ממש מפנה אצבע מאשימה כלפי הפורעים, אפילו לא כלפי האיטלקים. אולי רק כלפי החוֹם. הסרט טוען כי המצב הפוליטי בארה"ב חייב לעבור שינוי רדיקלי על מנת שייתכן שינוי מהותי – כי בניגוד למה שנוח לחלק מן הלבנים לחשוב, השגת הזכות להצבעה לא פתרה את הבעיות.

למעלה מ-25 שנה לאחר שנוצר, ״עשה את הדבר הנכון״ נותר מטריד. האלימות שבו מאוד קונקרטית לארה"ב, אבל יש במאבק גם מימד אוניברסלי. יחד עם זאת, מדובר בסרט עתיר עריכה יצירתית ודמויות בלתי נשכחות, של איטלקים ואפרו-אמריקאים כאחד. הוא גם נותר סרט מצחיק מאוד. בזמן אמת, הסרט קיבל רק שתי מועמדויות לאוסקר: לי כתסריטאי ודני איילו כשחקן משנה, דווקא אחד מן השחקנים הלבנים בקאסט עתיר הופעות נהדרות שזוכה להכרה ממסדית (אם כי מדובר בהחלט בתפקיד חייו של איילו). פרס הסרט הטוב ביותר הוענק באותה שנה לסרט ״הנהג של מיס דייזי״ (Driving Miss Daisy), סרט שדן ביחסים הבין-גזעיים בארה"ב בדרך קלה לעיכול בהרבה. סרט שמותיר תחושה כי הדברים נעים לקראת פתרון. לעומתו, הסרטים של לי רק מציבים שאלות, מביאים את הקהל למקומות של ייאוש, גם אם בדרך מבדרת. הדבר נכון גם לרוב הסרטים אשר ביים לי במהלך שנות ה-90, בתקציבים גדולים יותר – לי הציג את הדילמות בפני האפרו-אמריקאי בחברה שלא ממש מבצעת אינטגרציה, כפי שבא לשיא בסרט ״קדחת הג'ונגל״ (Jungle Fever) המציג רומן בין-גזעי.

בראשית דרכו, ספייק לי כונה ״וודי אלן השחור״, כיוון שהוא כיכב בסרטיו בתור אנט-גיבור שמרבה לדבר. אולם, מדובר בשני יוצרים שונים מאוד: בעוד וודי אלן הציג ניו-יורק של מעמד גבוה אשר בנויה כמו יקום מתוך הסרטים שלו, לי הציג את אותה עיר כמקום מלוכלך בכל מבחינה אפשרית. מקום של זעם, עוני ודברים רבים שמועלמים מתחת לשטיח. לכן, ייתכן והסרט האחרון המעניין באמת של לי לא עסק בצורה ישירה בקהילה האפרו-אמריקאית, אלא בעיר ניו יורק כמכלול. מדובר בסרט ״השעה ה-25״ (25th Hour) אשר מציג דמות של סוחר סמים לבן בניו-יורק נואשת, גם מבחינה כלכלית. הסרט הוא תגובה לאירועי ה-11 בספטמבר שהתרחשו זמן קצר לפני עשייתו, אבל בדרכו הוא גם דן בקריסה הכלכלית אשר תגיע מספר שנים מאוחר יותר. הוא גם מהווה דוגמא ליכולות הפיוטיות של לי בתור במאי, אבל גם למגבלות שלו. לי הוא במאי שתמיד זעם, אבל לא תמיד היה מעמיק. דומה כי בעשור האחרון הוא לא מצליח לתעל את הזעם שלו לאמנות פורצת דרך באמת. אבל בשנות ה-80 ו-90, לי פתח דלת ליוצרים אחרים בני-מיעוטים ובמקביל טילטל את השקפת העולם של צופי הקולנוע בארה"ב, כפי שמעט מאוד יוצרי קולנוע עשו.

ג'ינה רולנדס
Gena Rowlands

אם ספייק לי ערך לקהל המיינסטרים היכרות עם תרבות שהוא לא הכיר, ג'ינה רולנדס הגישה לקהל סוג חדש של נשיות – אישה חזקה מאוד, מינית, אשר טורפת כל רגע מן החיים ולרוב מצויה על הגבול בין השפיות לטירוף, מחפשת אחיזה במשהו מוצק בחיים, מרתקת בכל הבעה אשר פניה היפות מביעות.

היא מקבלת את פרס האוסקר בגיל 85, אבל המקרה שלה מראה גם כי לפעמים גיל 58 הוא לא מוקדם מדי לפרס על מפעל חיים. בעלה, היוצר ג'ון קסאווטס, הלך לעולמו בגיל 59.  אין לי ספק כי הפרס לרולנדס הוא גם הכרה בתרומה של בן-זוגה לאמנות הקולנוע. הכרה של המיינסטרים האמריקאי בקולנוע של קסאווטס שניסיון שלו להשתלב בתעשיה ההוליוודית בראשית שנות הששים נחל כישלון. הוא חזר לניו-יורק, שם צמח כשחקן ומורה תיאטרון, שב ופיתח סגנון עשייה ייחודי. הסרטים של קסאווטס לא הכילו הרבה עלילה, אבל כן הרבה אנושיות, הרבה בני אדם בנקודה בה הם מתנהגים בצורה השוברת את המקובל בחברה, בין אם כתוצאה ממחלת נפש או כמות גדולה של אלכוהול. הסרטים של קסאווטס חשפו דמויות אמינות ולא שגרתיות כאחד, דמויות אשר לא יכולות להישאר במערכת היחסים בה הן מצויות ולא יכולות להתנתק מן האדם אותו הן אוהבות, האדם אשר הופך את חייהן לגיהנום.

קאסווטס העמיד מספר שחקנים אשר הטיבו לעבוד עימו, מה שאומר לצלם שוב ושוב את אותם שוטים, עם הדיאלוגים שקסאווטס כתב בצורה מוקפדת על מנת שישמעו מאולתרים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, כמות האלתורים ברוב סרטיו הייתה קטנה מאוד ולא בסצנות שהקהל חשב שאולתרו. בן גזארה ופיטר פאלק הם שניים מן השמות הידועים שצמחו עם קסאווטס, שהיה בעצמו שחקן נהדר. אבל רולנדס הייתה השחקנית הטוטאלית ביותר, מושכת בכל תפקיד את קצה יכולת ההבעה. היא צועקת מבלי להיות צעקנית, רוקדת במחול של איבוד קשר עם המציאות מבלי לאבד קשר עם הקהל, מבלי לאבד את היכולת של הקהל להזדהות עם הסבל שלה, להבין את הכאב שהקיום היומיומי דורש ממי שלא מסוגלת לחיות בעולם כלשהו. היא מצליחה לגרום לקהל להתאהב בה, לרצות לחיות עימה, גם אם ברוב הסרטים שיצרה יחד עם בעלה היא גילמה דמויות שקשה עד בלתי אפשרי לחיות בקרבתן.

קשה לי לתאר את הסרטים של ג'ון קסאווטס, צריך פשוט לצפות בהם ולחוות אותם. אף כי יש יוצרים רבים אשר הושפעו מהם, אף אחד מהם אינו קרוב ממש לדבר עצמו. ואף שחקנית לא תהיה ג'ינה רולנדס. צפו ב״אישה תחת השפעה״ (A Woman Under the Influence), ״ליל בכורה״ (Opening Night) או ״נחשולי אהבה״ (Love Streams) וראו עד כמה רחוק משחק אנרגטי יכול לקחת סרט. צפו גם ב״פנים״ (Faces) סרט בו התפקיד של רולנדס קטן יותר, וראו איך גם דמות משנית יכולה להפוך לזכורה לנצח.

הילדים של ג׳ינה רולנדס ושל ג'ון קאסווטס פנו אף הם ליצירה קולנועית ושיתפו פעולה עם אמם, לרוב בתפקידי משנה. ניק קסאווטס עבד עימה במספר סרטים בהם גם סוחט הדמעות הפופולארי ״היומן״ (The Notebook). זואי קאסווטס ליהקה אותה לסרט ״אנגלית שבורה״ (Broken English). אף כי יש חן בסרטים הללו, הם לא מתקרבים לעוצמה הקולנועית שבסרטי האב. דומה כי ההופעה הכי טובה של רולנדס בסרט שלא נוצר על ידי בעלה הייתה בסרט ״אישה אחרת״ (Another Woman) של וודי אלן. זהו סרט דרמה מחושב ולא אופייני לאלן, שנסוב על הופעה מאופקת וכובשת של רולנדס כאישה אשר בוחנת את חייה מחדש.

בסרטים של במאים אחרים, דומה כי היוצרים לרוב לא ידעו כיצד לנתב את האופי הייחודי של השחקנית, את השילוב שלה בין אלגנטיות לעוצמה, בין מראה מכובד ליכולת להפנט בתנועה. יחד עם זאת, גם כאשר כשרונה אינו מנוצל היטב, רולנדס תמיד שומרת על הופעה מרשימה. וגם אם הפרס ניתן לה רק בזכות עשרת הסרטים שיצרה יחד עם בעלה, הרי זוהי זכייה שהיא כבוד לאקדמיה אשר בחרה להכיר בשחקנית ייחודית זו.