״אחותנו הקטנה״, סקירה

הדבר הכי חשוב שיש לי לומר על ״אחותנו הקטנה״ (Our Little Sister / Umimachi Diary) סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה הוא שמומלץ לצפות בסרט, בטח לחובבי הבמאי החביב. הדבר השני בחשיבותו הוא שלא מומלץ לצפות בסרט על בטן ריקה, שכן אף על פי שהסרט לא עוסק באוכל, הרי הוא מציג גלריה רחבה ומפתה למדי של מטעמי המטבח האסיאתי לכל אורכו. האוכל מתפקד בסרט כמוטיב חוזר חשוב מבלי להשתלט על הדרמה והוא מוסיף לסרט חן רב, אבל גם עלול לעורר יותר מדי תאבון בקרב מי שלא אכלו טרם הצפייה. פופקורן של בתי קולנוע לא יוכל להשביע רעב מסוג זה.

ולאחר שהזכרנו את נושא האוכל, נעבור למנה המרכזית, כלומר לסרט עצמו. בראשית הסרט מוצגות לנו שלוש אחיות בשנות ה-20 לחייהן, אשר עדיין חיות תחת קורת גג אחת, אם כי ללא נוכחות של הדור הבוגר יותר. הגדולה מביניהן עובדת כאחות בבית חולים ובמהלך הסרט היא שוקלת קידום שמוצע לה – מעבר לניהול אחיות המחלקה לחולים סופניים. היא גם מאוהבת באחד מן הקולגות שלה, אבל זה נשוי. האחות השנייה עובדת בבנק ופחות מחויבת למקצוע שלה או לפרטנרים המיניים שלה. האחות השלישית צעירה יותר ופחות מגובשת באופיה, עובדת במחלקת הנעליים בחנות ספורט, בעבודה שנראית זמנית אך כוללת גם חיבה לגבר שאולי יהפוך לבן זוג.

כבר בראשית הסרט, האחיות לומדת כי אביהן נפטר. המוות לא ממש מזעזע את עולמן, שכן האב נטש את המשפחה כאשר הנשים עוד היו ילדות ובמשך שנים רבות לא יצר כל קשר. בדרכן להלוויה הן לומדות כי לאב נולדה בת מן האישה אשר עבורה הוא נטש את אמן, אבל אישה זו מתה ומאז הוא התחתן עם אישה שלישית. הלוויה מתקיימת באי מרוחק בצפון יפן ובה הנשים פוגשת את אחותן הקטנה, המתגלה כנערה צייתנית ואדיבה. הן גם פוגשים את האם החורגת, אשר מותירה רושם פחות חיובי. רגע לפני סוף הביקור, האחות הגדולה מציעה לאחות הקטנה לבוא לחיות עימן בעיר.

מנקודת מוצא עלילת זו, הסרט יוצא לתאר שנה בחיי ארבע הגיבורות שלו. שנה עתירה בדרמות אשר נבנות לאט, אבל בעיקר ברגעים קטנים של קיום אנושי משותף, רגעים בהם האחיות לומדת להכיר זו את זו, להבין כיצד הן יכולות להתמודד יחד עם אתגרי החיים. יש לעלילה עוד מספר סודות הנחשפים בהדרגה ועוד כמה דמויות משנה שחלקן מקבלות חשיבות גדולה, אבל עיקר הקסם בסרט זה, כמו ברוב סרטיו של קורה-אדה, טמון ברגעים קטנים. בהתענגויות על יופי ופיוט שמוצא הבמאי באירועים שגרתיים ובמחוות פשוטות של חיבה או חמלה.

בשנים האחרונות הופך קורה-אדה לבמאי היפני המוכר ביותר הן בפסטיבלי קולנוע והן בהקרנות מסחריות בארץ. מי שכבר צפה בסרטיו (בהם: ״איש אינו יודע״, ״החיים שאחרי״, ״עדיין מהלכים״, ״המשאלה״, ״סיפור משפחתי״) מכיר את סגנון של הבמאי. קורה-אדה נוטה לסנטימנטליות בסרטיו, כאשר היא מופנת גם לאירועים דרמטhים אשר פוקדים את חיי הדמויות וגם למפגש עם בני משפחה או עם נופים ומאכלים אשר הדמויות אוהבות. לכן, במבט ראשון סרטיו יכולים להיראות מעט פשטניים, כאשר לא פעם האירועים המסעירים ביותר מתרחשים לא לקראת סיום העלילה, אלא זמן קצר אחרי הפתיחה. אבל ברוב סרטיו, מתחת לסנטימנטליות ולדרמה הלכאורה-מודגשת-מדי בפתיחה, הסרטים חושפים בהדרגה סיפור אחר, גדול ואוניברסלי יותר. סיפור שיש בו לא מעט מורכבות ובעיקר הרבה כנות אשר עוברת דרך סיפורן של הדמויות השונות.

נושא העיסוק המרכזי של קורה-אדה הוא התא המשפחתי היפני. לכן, לא מעט מבקרים משווים בינו לבין אחד מגדולי הבמאים בקולנוע היפני הקלאסי, יאסוז׳ירו אוזו. אני דווקא מוצא בין שני הבמאי לא מעט ניגודים עקרוניים – בעוד אוזו אימץ אסתטיקה ייחודית לו, השואבת השראה מן המסורת היפנית, סרטיו של קורה-אדה מאמצים שפה קולנועית גדושה בהשפעות מערביות. בעוד אוזו קידש את המסורת הנשמרת גם ביפן המודרנית, קורה-אדה מציג יפן מתחדשת, חברה אשר מגדירה את עצמה מחדש. ההבדל המהותי ביותר עוסק במוקד שונה בתוך התא המשפחתי – סרטי אוזו עוסקי כמעט תמיד במבוגרים, בזיקנה ודעיכה, כאשר ברקע דמויות המייצגות נעורים וזכות לקיום עצמאי. לעומת זאת, אצל קורה-אדה ההתבגרות היא האלמנט המרכזי, והתהליך לא מגובל רק למתבגרים או לצעירים בגיל. בסרטים של אוזו תמיד יש קינה על משהו שדועך לאיטו. בסרטי קורה-אדה, תמיד מתגלה עולם חדש, או דרך חדשה לחוות את החיים, להגיע להשלמה עם הסביבה ועם הקיום.

ב״אחותנו הקטנה״ קורה-אדה גם מגיש סרט נשי במופגן, כמעט גרסת יפן המודרנית ל״נשים קטנות״. בידי במאי פחות מיומן, הסרט יכול היה להתסכם בתיאור ההרפתקאות הרומנטיות של ארבע גיבורות צעירות בשלבים שונים של הגדרת הזהות שלהן בחיים. אבל הסרט נוצר על ידי במאי חכם יותר, במאי שאף כי לפרקים נדמה שהוא נוטה להדגשת יתר של הסגנון, בסופו של דבר מתאפיין דווקא כאמן מעודן וקשוב לנפש האנושית. הסרט הוא לא רק על אחווה נשית או על נשים בחברה, אלא גם על מציאת מרפא להיעדר בחיים. במקרה של האחיות הבוגרת, דווקא קבלת אחראיות הורית על נערה צעירה מהווה פתח להתמודדות שלהן עם היעדר דומיננטיות הורית בחייהן. האחות הקטנה מלמדת אותן הרבה לא רק בזכות אופיה החינני והבעיות עימן היא מתמודדת, אלא גם בכך שהיא מאירה להן בעיות אחרות בחיים.

העולם שמציג קורה-אדה הוא עולם יפה. יש בו חלקים אשר מתארים כמה יפה יכול להיראות העולם כאשר רואים נוף ייחודי בפעם הראשונה, או כאשר מבלים כמה דקות או שעות בקירבת אדם כלפיו מתפחת אהבה. אבל מדובר גם בסרט שלא מפנה עורף לקדרוּת של החיים, למצבים בהם אין מעשה נכון לעשות. כפי שכבר אמרתי, יש בסרט מחלקה לחולים סופניים. אבל דומה כי מה שאומר קורה-אדה כמעט בכל סרטיו היא שכולנו צריכים מישהו שיתמוך בנו. וחשוב לא פחות, כלונו זקוקים למישהו אשר נוכל לתמוך בו.