סקירות פרו-פמיניסטיות על סרטי השבוע: ״המתמחה״, ״חובשת קרבית״, ״סוף עידן התמימות״ (וקצת ״סיקאריו״)

בעוד אור ועופר כתבו במרץ מהפסטיבל החיפאי, אני רק ביקרתי בו השנה. שני הסרטים שהכי חיבבתי הם ״אילים״ האיסלנדי ו״לילותיו הלבנים של הדוור״ הרוסי, וגם עליהם, כמו על השאר, לא הרגשתי שיש לי הרבה מאוד מה להוסיף מעבר למה שכתבו עמיתיי. בצירוף מקרים שכזה, יצא שגם ראיתי כמעט את כל הסרטים שעלו בסופש זה לאקרנים. על חלקם כתבתי לעכבר העיר, ואל האחרים ארצה להתייחס עכשיו, בתוספת הקשרים נוספים. ספק בשל הפורמט הפסטיבלי שאחז בסערה את הבלוג, גם אני מצטרף לסקירות מקוצרות וניסיון לחבר את הסרטים בתימה אחת משותפת. רצה הגורל ומצאתי כמה מסרטי השבוע כפמיניסטיים באופן מובהק, או לפחות ככאלה המעלים לדיון סוגיות על מעמד ומקומה של האישה בחברה העכשווית. אז ברוח פרו-פמיניסטית, אנסה להבין למה כל אחד מהם התכוון ומה חשבתי על שניבט אליי מן המסך, מתוך ניסיון לשוב לשגרה שאחרי הפסטיבל ולהתייחס אל הסרטים הללו רגע לפני שמחרתיים כבר יגיעו חדשים מהם.

המתמחה
The Intern

לפני שאתחיל לדבר על הרעיונות העולים מסרטה של ננסי מאיירס, מומחית לדרמות-קומיות על יחסים כפי שיעיד הרזומה שלה (״באהבה אין חוקים״, ״החופשה״, ״זה מסובך״), אהיה לרגע מבקר קולנוע מהסוג שמנסה לסווג. אז בעיניי, ״המתמחה״ הוא המקבילה הקולנועית לנר ריחני – אופף אותך בניחוח שהוא איפשהו בין נעים מדי למטריד למדי, אבל כשהוא נגמר משאיר אחריו אווירה לא נעימה של שרוף. כלומר, הסרט הזה כל-כך נינוח שזה על גבול המזעזע, לפחות אותי. במיוחד אם לוקחים בחשבון את התרחשות העלילה או אפילו את העובדה שהוא מתרחש בסביבה לחוצה – חברת סטארט-אפ הקטית של אתר אינטרנט להזמנת בגדים, בהנהלת ג׳ולס אוסטין (אן הת׳אוויי), יזמית צעירה שמספיקה ב-24 שעות יותר ממה שיש ליממה להציע לרובנו. אל הסביבה הצעירה והדינמית, כפי שאוהבים לציין במודעות דרושים למיניהן, מגיע חבר מזמן אחר – בן וויטאקר (רוברט דה נירו), פנסיונר שזכה בכבוד להיות ״מתמחה מבוגר״, כלומר להשתלב בשוק העבודה מחדש כחלק מתוכנית מיוחדת. הוא מגיע למשרד בחליפה בזמן שעמיתיו לבושים בקצת יותר מפיג׳מה, בעל מוסר עבודה מהאסכולה הישנה ועוד כהנה וכהנה הרגלים שיובילו את הסובבים לתהות על קנקנו.

לאורך כל הסרט בן נשאר רגוע כמו תמצית פרחי באך, והרוגע הזה שלו הולך ומשתלט בהדרגה על הסרט. הוא תמיד צודק, תמיד בשליטה, תמיד אומר את הדבר הנכון, לעולם אינו טועה, אבל גם אף פעם לא יזרוק את צדקתו בפרצוף של מי שחשבו אחרת ממנו. קשה להסביר עד כמה זה בלתי נסבל בעיניי כאפיון לדמות קולנועית, אבל שאר הצעירים הפגומים שסביבו פשוט מעריצים את בן, וגם הבוסית הנוירוטית נופלת שדודה לרגליו ופותחת בפניו את ליבה ואת דלת ביתה. זה לא הולך לכיוון רומנטי, אל דאגה (למרות שהחשש נוכח שם לאורך הסרט), אלא יותר משרטט מעין יחסי אב-בת, או אפילו מורה-תלמידה בעל כורחה. בנקודה זו הסרט הופך להיות הצדעה מעריצה לערכים של פעם ולאנשים שזמנם לכאורה חלף, כלומר לפטריארכיה הישנה, וזונח את הקו של אישה צעירה ומצליחה. כזו שבעלה נשאר בשבילה בבית לגדל את הילדה כדי שלה תהיה קריירה משגשגת.

ברגע של שכרות וקלות דעת, מתמרמרת הגיבורה על כך שאין עוד גברים כמו בן וויטאקר. היא שואלת את חבורת הנחנחים המפוארת שקיבצה כעובדיה ״מה קרה לגברים של פעם?״. אבל הגבריות הישנה שהמנכ״לית החזקה מתגעגעת אליה בסתר ליבה לא באמת נעלמה מן העולם או מאפיינת את כל הדור קודם. זה יהיה מאוד כוללני להגיד שכל הגברים המבוגרים הם ג׳נטלמנים מנומסים שמתייחסים בכבוד אל נשים, בעוד הגברים הצעירים מפחדים מהצל של עצמם בכלל ומנשים חזקות בפרט. זו אולי התמונה שמצייר הסרט, אבל קשה להסכים איתה במאת האחוזים נוכח, ובכן, מה שאני יודע על המציאות. אבל אולי זה בכל זאת מעניין שאישה חזקה כמו ג׳ולס מתגעגעת לסוג גבריות שהיא לא באמת מכירה, גם אם אותי זה קצת קומם משום שזה הפך את הדמות שלה לכזו שאף פעם לא מרוצה, בהתחשב בהתנהגות שלה בשלבים אחרים של הסרט.

אולם, מה שחשוב כאן הוא שהסרט פותח פתח לדיון, ואפילו אומר כמה דברים על יחסי הכוחות בין גברים לנשים במאה הנוכחית. כיוון שזה קורה בסרט הכי מיינסטרים שניתן להעלות על הדעת, זה מבורך כפל כפליים. כי כפי שיעיד הקהל הכי קל בעולם עימו צפיתי בסרט אין בדיחה עבשה שלא גררה גל צחוק ועליצות. מכך אפשר להסיק שהסרט לא רק נוצר בשביל הקהל הזה ולא עבורי, אלא גם תיקשר איתו יופי. ואם בזמן שהוא מלטף ומתחנף הצליח הסרט להגניב קצת תוכן ומחשבות ״רדיקליות״ בדלת האחורית, אני האחרון שאתלונן.

חובשת קרבית
Fort Bliss

סרטה של קלאודיה מאיירס (שום קשר לננסי מהסרט הקודם, באנגלית זה גם כתוב אחרת) מתחיל בסצנת לוחמה ופעולה בסגנון ״בלאק הוק דאון״. אבל אל תצפו לסרט אקשן – ״חובשת קרבית״ הוא דרמה על ההתמודדות עם החזרה הביתה וההשלכות של השהות באיזור מלחמה. השלכות אלה נוגעות לגיבורה מגי סוואן (מישל מונאהן), שאת תפקידה הצבאי קל לנחש מהכותרת העברית, ובאות לידי ביטוי בשני אופנים מרכזיים. הראשון הוא האופן הישיר שבו המלחמה השפיעה עליה, בין אם באובדן היכולת לישון בשל סיוטים או הרצון לנהל את כולם בזמנים יעילים המזכירים שגרה מבצעית, גם אם מדובר בהליכה רגועה בפארק עם הילד. השני הוא עקיף יותר, ועוסק בהשלכות של היעדרות ממושכת של דמות אם מחייו של ילד בגיל המעצב של ראשית החיים, בין אם אימוץ דמות אם אחרת או כעס מודחק שבא לידי ביטוי במרד שקט ופסיבי מול האם הנוטשת.

בניגוד ל״המתמחה״ שלחלוטין פותר את בעיית ההורות של גיבורתו על ידי כך שבעלה הוא שנשאר בבית ומגדל את הילדה, הנותרת נאמנה לאמה, ב״חובשת קרבית״ זהו קונפליקט מרכזי. כסרט על הבחירה ההורית הוא מציב מאזניים, מניח עליהם בצד אחד את טובת הילד וההגדרה של הדמות הראשית קודם כל כאמא, ואז מעמיס על כף המאזניים השנייה עוד ועוד אלמנטים שינסו להשתוות ואולי אף לגבור על שיקול זה – קריירה, לאומנות, געגועים לחברים ליחידה, תחושת אי-שייכות למקום החדש-ישן, ולבסוף גם מעין הקבלה של החיילים עליהם היא מפקדת לסוג של ילדים אבודים שלה, המבקשים את השגחתה באמצעים מניפולטיביים שלא היו מביישים עולל צווחני הדורש תשומת לב מהוריו. זהו משחק סכום אפס שבו מגי לא מצליחה לנצח, משום שבכל בחירה שלה המבטלת את האופציה השנייה היא מרגישה נפסדת ולכן מנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולאזן. את עצמה היא מזניחה כמעט לחלוטין בתהליך, מה שמתפרץ בהמשך לכיוונים לא חיוביים במיוחד.

מעניין להשוות לשני הסרטים האחרונים של קתרין ביגאלו, במאית נוספת שעסקה בנושאים שמעלה הסרט שאינם אמהות מול קריירה. ב״מטען הכאב״ (The Hurt Locker) זוכה האוסקר ישנה סצנה אחת שוברת לב שעושה בכמה דקות את כל מה ש״חובשת קרבית״ עושה בשעה וחצי – מראה עד כמה התרגל הגיבור למציאות המלחמה ועד כמה מאיימים עליו החיים האמריקאיים השלווים, המוצגים באמצעות סופרמרקט מאיים. מעניין שגם ב״חובשת״ הגיבורה חווה משבר רגשי נוכח הרוגע הסטרילי והמסודר של סופרמרקט אמריקאי קלאסי, בסצנה שמתחילה אצלה פקפוק לגבי הימצאותה ״בבית״. מעניין מה כל-כך מפחיד את האמריקאים במוצרים המסודרים על מדפים, אבל קל להבין מדוע דימוי זה מייצג שילוב בין תחושת ביתיות מזוייפת לבין סדר וארגון של המון דברים שאיש לא באמת צריך.

בהקשר של סרטה החדש יותר של ביגאלו, ״כוננות עם שחר״, שווה לציין את ההתעקשות של שני הסרטים להתעכב על התהליך הנפשי והמנטלי שעובר על הגיבורה על חשבון רגעי אקשן. בשני המקרים הם מזוקקים ונדחסים למינימום ההכרחי ונשתלים בנקודות אסטרטגיות – ב״חובשת״ זו הפתיחה וקצת פלאשבקים, ב״כוננות״ זה מטופטף לאורך המסע אבל מגיע לקליימקס ארוך בסיום. התחושה היא כי מה שהיה חשוב לבמאיות הוא הגיבורה ולא הסיטואציה, אבל שתיהן ידעו כי פלאשבקים בלבד לזוועות הלחימה לא יעוררו רגש כמו סצנות שלמות המוקדשות לכך. בשני הסרטים ישנה התייחסות מתמשכת להיותה של הגיבורה אישה בעולם מאצ׳ואיסטי של גברים, התייחסות לכאורה מובנית מאליה אבל שאפשר, כך הסתבר לי לא מזמן, להתעלם ממנה.

ב״סיקאריו״, הסרט הכי מחובק ביקורתית שמוקרן כרגע על המסכים (באופן שנשגב מבינתי לחלוטין), מגלמת אמילי בלאנט סוכנת FBI המגוייסת למשימה של מצוד וחיסול קרטל סמים הפועל בגבול מקסיקו-ארה״ב. היא נכנסת לחדר שמסתכל עליה מלמעלה למטה ומנודבת למשימה, ועובדת צמוד עם שני גברים חידתיים (ג׳וש ברולין ובניסיו דל טורו), ועוד עשרות חיילים וסוכנים שכולם ממין זכר. יכול להיות שהעולם התקדם עד כדי כך שאין יותר הבדל ביחס אל גברים ונשים ולא עדכנו אותי, אבל אם לשפוט על פי שאר הסרטים המוזכרים לעיל, אז ההתעלמות של ״סיקאריו״ מן המגדר של הגיבורה שלו פשוט תמוה. כמעט תמוה כמו יתר הבחירות התסריטאיות של טיילור שרידן, הבחירה של רוג׳ר דיקנס לצלם קטלוג וילונות במקום את הדמויות, או ההתעכבות של הבמאי דניס וילנב על נסיונות כושלים ״לייצר אווירה״ דווקא בזמן התרחשות עלילתית. אבל חבל לי לפרט על הדיסוננס בין הבינוניות המכעיסה של ״סיקאריו״ לבין כמה שהוא עף על עצמו, משתי סיבות – ראשית כי יש מי שעף עליו בחזרה, ושנית מפני שאור כיבד את הסרט בסקירה שהיא גם דיון פנימי על כל מה שלא עבד עבורי, שגם זכה להמשך באיזור התגובות. מסתבר שאני אקח דרמה שגרתית שעושה הכל נכון לפי הספר כמו ״חובשת קרבית״ על פני הניסיון להגיד יותר מדי אך מבלי להגיד שום דבר של ״סיקאריו״.

סוף עידן התמימות

על סרטה של וידי בילו (״קרוב לבית״) כתבתי בהרחבה לעכבר העיר, וגם הזכרנו פה בסריטה לא מעט פעמים מאז נגלה אלינו לראשונה בקיץ 2013. אבל מעניין לציין שהוא בחר לעלות לאקרנים דווקא בסופש פרו-פמיניסטי זה, יחד עם שני הסרטים שהזכרתי לעיל. זאת משום שהקונפליקט המרכזי בבית המשפחה שסביבה נסוב הסרט נוגע להגדרת הזהויות והתפקידים של פרטיה – ילדה (יעל בן דור) שגדלה ומתחילה להתבגר ולהתעניין בבני המין השני, אב (יחזקאל לזרוב) שגבריותו נפגעת כשמועלות ספקות בנוגע ליכולות שלו לפרנס את משפחתו, ואם (ריימונד אמסלם) שמואסת בחייה כעקרת בית ומבקשת לצאת לעבוד. לא דבר של מה בכך בירושלים של 1966, כך על פי הסרט.

לצופה של שנות האלפיים-עשרה יכול להיות שכל הוויכוח והדיון שבבסיס הסרט ייראה מיותר, שכן ברור שעל האישה לצאת ולעבוד – היא מרגישה כלואה בבית, המצב הכלכלי של המשפחה מצריך זאת, היא שרויה בדיכאון שבקושי מאפשר לה להיות אמא ורעיה, וייתכן כי בתה כבר די גדולה בשביל לדאוג לעצמה במובנים מסויימים. מה גם שנדמה כאילו הבניין הוא זה שמגדל אותה, בעודה נודדת בין השכנים והשכנים המהווים עולם בפני עצמו, מוגן מסכנות החוץ. אבל בהיותו של הסרט מייצג של תקופה, דיון זה סביב תפקידה ומקומה של האישה מעורר דעות שונות בקרב הדמויות, ואולי יעשה זאת גם אצל הקהל.

אחרי הכל, ובניגוד למה שקורה ב״סיקאריו״, אנחנו עדיין לא חיים בחברה שבה אין שום הבדל בין נשים וגברים בכל הקשור לאיך האחרים תופסים אותנו ואת מה שאנחנו אמורים או צריכים לעשות. אבל אולי עם עוד סרטים כמו שלושת אלה – ״המתמחה״ שמציג דוגמה הפוכה מן הנורמה המיושנת לחיי משפחה, ״חובשת קרבית״ שנמצא על התפר בין שמרנות וחדשנות בנושא, וגם ״סוף עידן התמימות״ שמראה את האבסורד במה שהיה פעם – אולי בעזרתם ובעזרת שכמותם יחלחלו האופציות השונות גם אל מי שלא חשב עליהן בעבר, והנושא יוצף באופן שיאפשר דיון בו.