פסטיבל חיפה 2015: "באק טראק", "איילים", "אנטוניה"

יומו השני של הפסטיבל עבר מהר יותר אפילו מהיום הראשון. אמנם בגלל ענייני לוגיסטיקה התחלתי את הצפיות רק בצהריים, אבל בכל זאת הספקתי ארבעה מסרטי התכנייה. על שלושה מהם, שונים באופן מוחלט זה מזה שאיכשהו יצרו באופן תמוה למדי אפקט מתגבר, אכתוב בסקירה הזו.
הרביעי הוא הסרט שפתח את התחרות הישראלית אתמול, "התעוררות", סרט הביכורים של גיא מאירסון.
אני חושב שהדבר הנכון לעשות יהיה לחכות קצת ולדבר על הסרט בשלב מאוחר יותר, אולי לקראת יציאתו להקרנות מסחריות אם וכאשר, או בהזדמנות אחרת, אחרי שאוכל לתת לו מחשבה נוספת. דבר אחד שרציתי לציין לטובה כבר עכשיו הוא המוזיקה היפה שמלווה אותו. כאשר חיכיתי לקרדיטים כדי לבדוק מי אחראי עליו, הייתה לי הפתעה משמחת מאוד. מלחין הסרט הוא אלון פרץ, אותו אני מכיר כבר לא מעט זמן, ולא היה לי מושג שהוא עובד על הלחנת פיצ'ר (התברר לי שזו באמת הפעם הראשונה שהוא מנסה זאת). זה היה בהחלט שווה את זה.

"באק-טראק" – Backtrack

בהקשר למה שכתבתי על אולם הסינמטק בסקירה של אתמול, לשאר האולמות גם יש תפקיד מכריע בדרך בה חווים את הסרט. "באק-טראק", לדוגמא, הוא סרט שהיה מושלם לסינמטק בשעת לילה מאוחרת, ושיבוצו באולם האודיטוריום היפה בשעת צהריים היה מעט מוזר. זהו סרט אימה מז'אנר העל-טבעי, עוד צאצא רחוק של "החוש השישי" וסרטי הפסיכולוג הרדוף שבאו בעקבותיו כמו "גותיקה" או "הישאר" עם יואן מקרגור וריאן גוסלינג. אלו סרטי PG-13, כלומר שאינם כוללים סצנות קיצוניות במיוחד, רק כמה ״בואים״ שמנסים את מזלם בהקפצת הקהל פה ושם, פסיכולוגיה בגרוש ומנה לא מבוטלת של קיטש לקראת הסוף.
אלו סרטים שלא נתקלים בהם הרבה בפסטיבלי קולנוע (שלא מתעסקים באופן בלעדי בסרטי ז'אנר), וכמישהו שאוהב את התחום, כיף ומשמח להיתקל בהם במקרה.

בסרט האוסטרלי הזה שביים מייקל פטרוני, מגלם זוכה האוסקר אדריאן ברודי פסיכולוג אשר לא מצליח להתמודד היטב עם מות בתו בתאונה. כאשר הוא מגלה אמת די מטרידה על מטופליו, הוא יוצא לחקור סוד אפל מעברו, שהוא למעשה אפל הרבה יותר ממה שנראה.
כסרט מתת-הז'אנר הזה, של רוחות והקפצות, "באק-טראק" עושה עבודה טובה למדי. הוא נראה טוב, כמה מההפחדות עובדות היטב, והמשחק לא רע. כמו בשאר הסרטים מהמילייה הזה, גם הפעם צריך לבקש מהמוח יפה מאוד שלא ישאל שאלות ויקבל בהבנה מנה הגונה של חוסר סבירות והתנהלות די מטופשת של הדמויות. זה הכל חלק מהחבילה. "באק-טראק" הוא שעה וחצי של סיפור רוחות שאת כל הטוויסטים העלילתיים בו אפשר לראות דקות ארוכות לפני שהן נחשפות, אין בו טיפת תחכום או חדשנות, אבל לי בכל זאת היה כיף לצלול אליו בצהרי היום.

בנוסף, הצפייה הזכירה לי את אחד הרגעים האהובים עלי שמתרחשים במהלך הקרנות של סרטים כאלה בנוכחות קהל. זה הרגע שבו האולם דומם לחלוטין מרוב מתח, ואז ממש מאית השנייה לאחר שההקפצה חולפת, כל יושבי האולם מתחילים לצחקק, כמין מנגנון של שחרור הלחץ שהיה לפני רגע. רק בחלקיק הדקה הזה פתאום שמים לב לשקט שהיה קודם, ואז אפשר להיות בטוח שהסרט אכן עובד. ל"באקט טראק" היה רגע אחד משמעותי שכזה, שכבר מוכיח שמשהו שם עבד כמו שצריך.

הקרנה נוספת:
30.9, 16:30, אודיטורים

"אילים" – Rams

הזוכה של מסגרת "מבט מסוים" של פסטיבל קאן האחרון ונציג איסלנד לאוסקר, לא יכול היה להיות שונה יותר מהסרט הקודם בסקירה הזו. הפעם מדובר בממש סרט פסטיבלים קלאסי, כזה עם סיפור משפחתי, מקום אקזוטי ומרוחק, צילום מרהיב, דרמה אנושית וקומדיה עדינה.
וגם פה, כמו ב"ביקור בית" עליו כתבתי אתמול, כל ניסיון לתקצר את העלילה יגרום לסרט להישמע מעט אחרת ממה שהוא.

"אילים" מתרחש בכפר איסלנדי צפוני המתקיים על גידול כבשים ואיילים. גיבור הסרט הוא זקן ערירי שגר בשכנות לאחיו, עימו הוא בנתק של שנים. כאשר יש חשד למגפה בחיות המשק, נאלצים כל בעלי העדרים להרוג את מקור ההכנסה שלהם כדי למנוע מהמחלה להתפשט. זאת נקודת הפתיחה, כאשר הסרט עצמו, או לפחות זה מה שהכי בלט לי, הוא למעשה סיפור על עקשנות והמחיר שהיא גובה, שהוא לעיתים גבוה מאוד.
את הנושא הזה הביא הבמאי גרימור האקונרסון למסך בסיפור הפשוט אבל הכל כך מקורי הזה עם כמויות אדירות של כישרון. מעבר ליופי הגדול של הסרט, הוא מתהדר במשחק מעולה, במיוחד של סיגורור סיגוריונסון בתפקיד הראשי, ובשזירת הומור שמאוד מקשה להתנגד אליו. אם כי, אני חייב לציין, היה לי מעט קושי בחלק מהסצנות שכוללות את הכבשים, כמו בדרך כלל ברגעים שכוללים בעלי חיים בסרטים (ב"התעוררות" הישראלי, אם אנחנו כבר בנושא, השימוש בתרנגולות הקשורות על כתפו של קייס נאשף ממש עורר בי זעם), אבל הפעם הצלחתי לעבור מעל זה.
מעבר לכך, יש בו רגעים מרגשים ממש, כאשר לרגע אין הרגשה של מניפולציה. הסרט כמעט ולא נחשף בצורך שלו לגרום לצופה להזדהות ולכאוב יחד עם הגיבור שלו.
וגם, שוט סיום פשוט נפלא.

הקרנה נוספת:
1.10, 11:00, רפפורט

"אנטוניה." – .Antonia

הצפייה בסרט הזה החזירה אותי לשיחה קצרה שהייתה לי עם יעל שוב, מבקרת הקולנוע של טיים אאוט, בנוגע לביוגרפיות על משוררים. זה קרה בעקבות הצפייה ב"יונה", ואת השיחה הזו גם הזכרתי בעבר בבלוג. שוב טענה שאין ביוגרפיות מוצלחות על משוררים. לי הייתה תשובה בשלוף לתהייה הזו, והיא "חדר וחצי", סרט רוסי בלתי נשכח שראיתי בפסטיבל חיפה של 2009, אבל הוא בהחלט עוף נדיר.
"אנטוניה.", גם הוא ביוגרפיה על משוררת, לא בהכרח יטה את הכף או יסתום את הגולל על הדיון ההוא, אבל הוא בכל זאת מראה שאפשר לעשות משהו מעניין ושונה, גם אם בטח לא ידבר אל כל הצופים באשר הם.

הגישה שנקט הבמאי פרדיננדו סיטו פילומארינו זהה יותר לזו שאיפיינה את "מר טרנר" של מייק לי (סרט שלא אהבתי בכלל), באופן שבו לא מדובר בסרט החודר לנבכי תודעתו של אמן כדי לחפש את ניצוצות היצירתיות, אלא יוצר רצף של סצנות מחיי הגיבורה שלו שמתואמים בצורתם והוויתם עם האומנות שיצרה. אני, אתוודה, לא מכיר את פועלה של אנטוניה פוצי המשוררת שבמרכז הסרט (אותה מגלמת לינדה קארידי בהופעת בכורה), ועל אף שחשבתי שזה יקשה עלי להתחבר אל הסרט בהתחלה, התברר לי שזה לא ישנה דבר.

תחילת הסרט, זוכה ציון לשבח בקארלובי-וארי, הייתה לי קשה למדי. לקח לי זמן להבין לאיזה עולם מנסה פילומארינו למשוך אותי, כמו אותן סירנות מ"האודיסיאה" שמוזכרות בסרט. ועל אף שהסרט איטלקי, החלקים הראשונים שלו הרגישו כמו משהו מהגל החדש של הקולנוע הצרפתי, או כמו של תלמידיהם. כריסטוף הונורה, למשל. יש בחלק הזה רגעים נפלאים, אבל אני נותרתי מחוצה לו. מסויג וחשדן. אבל כאשר הסרט המשיך, וגם יצירתה של פוצי השתנתה והפכה ממשוחררת יותר למובנית ומסודרת, הסרט התאים את עצמו לכך ונבנה באותו האופן, ופתאום הבנתי שאני נופל בקסמו, ורק שוקע בו יותר ויותר.
"אנטוניה." לפני הכל, הוא פשוט סרט מרהיב. אחד מעוצרי הנשימה שראיתי לאחרונה. יש בו סצנה של כמה שניות קצרות בה אנטוניה עוברת דרך סבך כדי להגיע לאהובה, בלי שנדע האם מדובר במציאות או הזיה, שהרגשתי שלופתת לי את הריאות. בסצנה אחרת, שכוללת טיפוס הרים, כבר הייתי כרוך אחריו בלי יכולת לברוח.
עיצוב הסאונד של הסרט כל כך עדין ומדויק שכל רגע בו נשמע כמו מזיגת יין לכוס זכוכית. אותה סצנה על ההר, לדוגמא, נטולת מוזיקה ומתעוררת לחיים על ידי שקשוקי לולאות המתכת והרוח הגבוהה שמקיפה את הפסגה. זה הילך עלי קסם מהפנט כמעט.

זה לא סרט שקל להמליץ עליו, כי באותה מידה שהוא השתלט עלי, הוא גם יכול לנכר ולהרחיק צופים רבים, בגלל שהוא הולך כנגד מה שאנחנו מכירים מסרטים על דמויות שהיו. יכול להיות שהזמן שיחלוף מהרגע שסיימתי את הצפייה יטשטש את החוויה והזיכרון יבליט דברים אחרים. לכן אני כותב יחסית בסמוך לתום הסרט, כדי לפחות לשמר את הרגשת החלום הזו שהסרט הביא אותי אליו, בידיעה שאולי אאלץ להתמודד עם היקיצה הבלתי נמנעת.

הקרנה נוספת:
2.10, 12:00, קריגר