פסטיבל חיפה 2015: "ביקור בית", "נוודים", "נערת התא לשמירת חפצים"

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-31 בחיפה נפתח אתמול בקול תרועה, כמו גם לקולותיהם של מאות אנשים שפקדו את מתחם הסינמטק, ושל להקת מחול אחת שמצאה לנכון לרקוד באמצע הרחבה הכי צפופה בחיפה באותו רגע נתון.
עכשיו אנחנו מתחילים בהתרגשות את סיקור פסטיבל 2015. אני אכתוב כל יום על הסרטים שראיתי ביום שלפני, כאשר עופר גם הוא יוסיף סיקורים, רשמים וכתבים משלו במהלך השבוע, אז יש הרבה במה להתעדכן.

בערבו הראשון של הפסטיבל החלטתי ללכת על פי צו לבי, ונטשתי את אולם האודיטוריום רגע לפני הטקס וסרט הפתיחה, "התכנית", והלכתי אל הסינמטק לצפות באחד מסרטי מסגרת חצות. אאלץ לחכות להמשך היום לדעת האם עשיתי בתבונה, כאשר אשמע תגובות מהסרט על לאנס ארמסטרונג, אבל אני מאמין שבחרתי היטב.
בנוסף, ראיתי היום סרט דרום קוריאני נוסף בשם "במקומה" שהותיר אותי מרוחק ורוטן, זאת למרות שהתגובות מסביבי היו חיוביות יותר. הוא לא יופיע בסקירה הזו, ואולי בהמשך אחזור אליו, או שאולי עופר ימלא את החלל הזה במקומי.

וכהרגלי, אזהיר מראש שהפוסטים האלו לרוב נכתבים בשעת לילה מאוחרת, ולכן סליחתכם מראש על שגיאות הקלדה כאלו ואחרות.

"ביקור בית" – Home Care

הסרט הצ'כי הזה לא הוקרן אתמול, אלא נצפה על ידי בתקופה שבין פוסט ההמלצות והאזהרות לסיכום היומי, ומכיוון שכל כך נהנתי והופתעתי ממנו, אני לא יכול להתאפק מלספר לכם עליו על אף שהוא יוקרן רק בשבוע הבא.
הסרט, שייצג את צ'כיה באוסקר הקרוב כבר עוטר בפרס השחקנית הטובה ביותר של פסטיבל קארלובי-וארי בו נערכה בכורתו. זהו סרטו הראשון של סלאווק הוראק שגם מופיע בתפקיד קטן.
הבעיה היא שאני לא חושב שיש איזושהי דרך לתאר את עלילת הסרט, אפילו בקצרה, בלי לייצר מערך ציפיות שונה לחלוטין ממה שהסרט למעשה חוגג ומביא אל קדמת המסך. ובכל זאת: זהו סיפורה של מטפלת סיעודית בכפר קטן בצ'כיה שעושה ביקורי בית, ושגרת יומה היא לעבור בין בתי מטופליה, לעיתים בגשם, לעיתים ברגל, לנקות אותם ולטפל בהם. בעלה חביב אך אטום, ביתה המאורסת אובדנית ודי מגעילה באופן כללי, ואם כל זה לא מספיק היא מגלה שיש לה גם סרטן.

אז כל מה שאתם חושבים כרגע שהוא "ביקור בית"? אז הפוך. טוב, לא לגמרי, אבל כמעט בהכל. הדבר הראשון שמפתיע בו הוא כמה הסרט הזה מצחיק. מצחיק בקול רם מצחיק. הוא עמוס באהבה גדולה וגישה נפלאה לחיים ולקהל שצופה בו. אלנה מיהולובה מייצרת דמות שאי אפשר שלא לאהוב (בגלל אסוציאציות אישיות היא הזכירה לי את רמה מסינגר ואת מותה הפתאומי והעצוב, וזה בכלל טען את כל הצפייה בהרבה יותר) ועל אף שהוא מועד לכמה קלישאות במהלך הדרך, הוא סרט שבאמת מומלץ לכם לראות. הזמינו כרטיסים מראש.

הקרנות:
4.10, 20:00, קריגר
5.10, 20:15, קריגר

"נוודים" – Heavenly Nomadic / Sutak

מנציג אחד של מדינה לאוסקר, נעבור לאחר. זהו נציג קירגיסטן, לא פחות, שבויים על ידי מירלן אבדיקאלירוב, ונכתב על ידי קארים אקטין קובאט, שביים את "גנב האור", גם הוא הוקרן בחיפה לפני כמה שנים.
"נוודים" הוא סרט קטן עם דרמה קטנה, שזה המקום בו הוא מתרחש שגורם לו להרגיש כמו אפוס ענק. זהו סיפורה של משפחה קטנה, המורכבת מזוג מבוגר, ביתם האלמנה ונכדתם הקטנה (אינני יודע את שם השחקנית, אבל זוהי הופעה יוצאת דופן לילדה בגילה), שחיים בתוך עמק ענק ורחב ידיים בשיפולי ההרים. בזמן שהאח הבכור חוזר לביקור מלימודי האדריכלות בעיר הגדולה, ורומן אולי מתפתח בין האמא ואיש חיזוי אוויר שהקים תחנה בסמוך, נדמה שמהקידמה אי אפשר לברוח. ההתנגשות בין החדש והישן הופכת להיות מרכז הסרט, כמו גם היכולת להרפות מהעבר ולהביט קדימה באופטימיות אל העתיד, גם אם זה אומר לשקר לעצמך קצת.

הרגשות בסרט הם עוצמתיים אך קטנים מאוד, העלילה מדודה ומסודרת, ועדיין, בגלל הלוקיישן עוצר הנשימה הזה, כמעט כל רגע בו מרגיש עצום. אורכו של הסרט קצת פחות משעה ועשרים, וזה בדיוק מה שהוא צריך. הוא בעיקר הצצה מרגשת ויפהפיה לתרבות רחוקה ולמקומות בעולם שלא תמיד קל לצאת ולבקר. מעבר לחוויה האנתרופולוגית הסרט לא שואף להדהים ולטלטל אותנו, אבל זה לא לוקח ממנו את העובדה שמדובר כאן בעשייה קולנועית מרהיבה ומאוד מרגשת, כזו שאי אפשר לקחת כמובן מאליו.

הקרנות נוספות:
4.10, 16:00, קריגר

"נערת התא לשמירת חפצים" – The Coin Locker Girl

אולם הסינמטק של הפסטיבל הוא תמיד עניין בשבילי. מצד אחד זהו אולם קטן, צפוף, שאין בו מקום לרגליים וכל אחד שמגיע באיחור של שלוש דקות יפריע לכל יושבי המקום הקטנטן בלי יוצא מן הכלל. מצד שני, וזה אולי קשור לכמות הזמן שביליתי בו במהלך שירותי הצבאי בבסיס חיפה של חיל הים, הוא מקום כזה שמרגישים בו… קולנוע. באופן הכי קלישאתי וברומנטיזציה הכי מוגזמת, זה אולם שכשאני מתיישב בו אני מרגיש כאילו אני אחד מהצופים הראשונים שראו סרט של אנטוניוני בזמן אמת, כאילו אני הולך לגלות בו את יצירת המופת הבאה, כזו שמצדיקה את כל החיפושים הסיזיפיים שלנו אחרי קולנוע גדול.
לרוב מתברר שזה לא המצב, אבל התחושה עצמה מספיקה כדי להשכיח ממני כמה האולם הזה כל כך מקשה עליך לראות את הסרטים שבו בלי כאבי שרירים וזעם בלתי נשלט על היושבים מסביבך.

באולם הסינמטק הוקרן אתמול "נערת התא לשמירת החפצים", שהוא חלק ממסגרת טירוף חצות של הפסטיבל. אלו מכם שקוראים אותנו יודעים שאני אתייצב ראשון בכל מקום שקורא לעצמו "טירוף חצות", והסרט הזה היה מלכתחילה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם בפסטיבל. זהו סרט ביכורים של האן ג'ון-הי שהוקרן בפסטיבל קאן, ובמרכזו בחורה צעירה ויתומה שגדלה בחסות מאפיונרית אימתנית (משהו בין קריסטל של "רק אלוהים סולח" וסמרף של "ממלכת החיות"), והפכה להיות גובת חובות שלא רואה בעיניים.
מהמקום הזה העלילה הולכת לכמה מקומות מאוד צפויים, ולעיתים אפילו מסומנים, אבל למי אכפת כשמדובר בסרט כל כך סוחף, כואב, מגניב ונהדר כמו זה.
ג'ון-הי בנה עולם נוארי שלוקח מ"בלייד ראנר" ועד "שבעה צעדים", בצבעים חזקים שמציירים לנו מרזבים, מועדונים, ושלל מקומות עירוניים באופן שמקשה להסיר את העיניים מהמסך גם אל מול האלימות המתפרצת שבו. אלימות, שחייבים להגיד, שהיא קיצונית באופן יחסי, אבל למי שמורגל בסרטים כאלה הצפייה לא אמורה להיות קשה מדי.

קים גאו-און מגלמת את הגיבורה, ואני מאוד מקווה שמחכה לה קריירה בינלאומית בקרוב, כי היא חומר ממנו עשויים כוכבים. כל הקאסט סביבה נהדר, ועוזר עוד יותר להיכנס לתוך העולם המסואב והמלחיץ הזה, כזה שבו נאמנות היא הדבר הכי מרגש, אבל גם הכי נדיר.
ובהחלט, אולם הסינמטק היה לגמרי האולם המושלם לראות את הסרט הזה בו, כי סרטים מהסוג הזה צריכים להגיע את תחושה של התגלות, של סוד נפלא שקיים רק בינך ובין האולם שבו צפית בו. "נערת התא לשמירת חפצים" הוא לגמרי זה.

הקרנה נוספת:
5.10, 22:15, סינמטק