אופיר 2015: כל החוקים נשברו והכל נשאר אותו דבר

טקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-26, או פרסי אופיר 2015, התחיל, כמו הטקס שלפניו וזה שלפניו, במונטאז' של הסרטים הישראלים שמצאו תרופה לסרטן, כלומר היו מועמדים לאוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
שוב הטקס נפתח בשלמה בראבא וליאור אשכנזי יושבים זה לצד זה, אשרי כהן במדי צבא מביט בבעתה בחברו הפצוע הזועק לעזרה, ושוב אותו קול רדיופוני מאחורי הקלעים מבהיר לנו שעד סוף הערב נדע מי ייצג אותנו באמריקה.

האמת היא שמבחינת גופי השידור והפקת הטקס אני לגמרי יכול להבין את הבחירה הקבועה הזו. בשביל הקהל היושב בבית, זה אולי הדבר היחיד שיכול לעניין בטקס הארוך ורב המשתתפים הזה, בו מעניקים פרסים לסרטים שאיש מעבר לבאי סינמטק תל אביב לא מכיר. זוהי הרלוונטיות האחרונה שנותרה לו.
לעומת זאת, אני חושב שכל אלו שהקולנוע הישראלי יקר להם, כל המועמדים וכל אנשי התעשייה, צריכים להליט פניהם במבוכה ברגע הזה. הוא כל כך צורם, כל כך לא נעים, כל כך מבטל את כל ההישגים המרשימים של הקולנוע הישראלי בשנה נתונה, ואת פועלה המוטל בספק מלכתחילה של האקדמיה, שכל מה שבא אחריו פשוט בטל ומבוטל.

הקטגוריה האחרונה של הטקס היא "הסרט הטוב ביותר". אולי השקר הכי גדול של הערב, כי ברור שזה לא מה שעמד לנגד עיני מצביעי האקדמיה בבואם להטיל את קולם. מאז שגילינו שמועמדות לאוסקר היא דבר מה בר השגה למדינת ישראל (ארבעה מועמדויות בחמש שנים בין 2007 ל-2011), הבהלה לזהב הפכה להיות מעוורת לחלוטין.
בשנה שעברה זכה "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" שלקח עוד פרס אחד, לשחקן המשנה. השנה לקח את פרס "הסרט הטוב ביותר", כפי שדיווח אורון, סרטו של יובל דלשד "באבא ג'ון". סרט שלא היה אחד מחמשת המועמדים לתסריט הטוב ביותר, סרט שלא זכה בפרס הבימוי באותו ערב. אלו הן, לפי טקס פרסי הקולנוע הישראלי, האינדיקציות לכך שמדובר בסרט הטוב ביותר.

אני רוצה להבהיר ולהדגיש שאני לא מדבר פה על טעם אישי. "באבא ג'ון" הוא סרט שיקסום לקהל הרחב, יש בו רגעים נפלאים ומשחק נהדר, ואני באמת ובתמים מאמין שמחכה לו הצלחה בקופות, דבר שיהיה חייב לקרות ביום חמישי אחרת הוא בכלל לא יהיה כשיר לאותו טקס הוליוודי נחשק ונכסף. אבל "באבא ג'ון", שבוודאי ובוודאי היה הסרט האהוב בעיניהם של לא מעט חברי אקדמיה, לא זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" הוא זכה בפרס "הסרט שאנחנו חושבים שיצליח באוסקר".
לא שיש בעיה עקרונית עם השידוך בין הסרט הזה ובין האוסקר. אם להתוודות פה מולכם, אם הייתי צריך לבחור את הנציג הישראלי לאוסקר מתוך חמשת המועמדים, בלי קשר לטעם אישי, הייתי גם אני אומר "באבא ג'ון". אבל בבקשה אל תקראו לזה פרס הסרט הטוב ביותר. זה לא קשור למה שקורה כבר מי יודע כמה זמן בפרסי אופיר. זה מזלזל בכל אלו שזכו בפרס עד אותו הרגע בערב.

מעל 70 מדינות מגישות נציגות לאוסקר האמריקני כל שנה. ישראל היא היחידה – היחידה! – שבוחרת במסגרת של קדם-אירוויזיון. מאיטליה ועד בנגלדש, אין שום קשר בין טקס פרסי התעשייה המקומית והבחירה לאוסקר. אלו שני שיקולים אחרים.

והנה לכם נקודה למחשבה, לאלו שחושבים שהם יודעים לקלוע לטעמם של האוסקר. נכון לרגע פרסום הפוסט הזה, כבר 57 מדינות הכריזו על נציגיהם לאוסקר. האם אתם יודעים כמה מהם מספרים את סיפורו של ילד קטן בצל אביו השתלטן בסטינג של חיי דלות (אם לצמצם באופן מעט לא הוגן את עלילת "באבא ג'ון")?
התשובה היא: שבעה. שבעה סרטים, נכון לרגע זה בדיוק, חולקים את אותו סינופסיס. ובואו נכיר בעובדה שבעשרים הסרטים הבאים שיוכרזו מסביב לעולם עד הדד-ליין בראשון באוקטובר יהיו עוד כאלו. עכשיו, דמיינו את זה דרך עיניהם של האמריקאים. האם הם יצליחו להבדיל?

באבא ג'ון

שלא כמו זכיית האוסקר של "גט" בשנה שעברה, "באבא ג'ון" זכה גם בארבעה פרסים אחרים במהלך הטקס, מה שמעט דילל את התסכול של הבחירה הסופית. קטגוריות העיצוב האומנותי, המוזיקה, הליהוק והצילום נפלו בחלקו. את פרס הבימוי הפסיד לארז תדמור עם "ארץ פצועה" ואת פרס התסריט והעריכה הפסיד כי לא היה מועמד להם בכלל.
אתוודה – בחלק מהקטגוריות האלו גם אני הצבעתי לסרטו של יובל דלשד, ושמחתי כאשר הם קרו. יותר מזה, אני התומך הכי נלהב בפיזור הפרסים, בללכת נגד הצבעה אוטומטית שלוחצת על אותו הסרט בכל הקטגוריות. בעיני זה מצביע על בגרות של האקדמיה, וחלוקת הפרסים של הערב, במיוחד התמיכה המשמחת ב"היורד למעלה" שזכה בשלושה פרסים מתוך ארבע מועמדויות, נראה לי שמוכיחה את זה. אני לא חושב שפרסי הבימוי, התסריט והסרט חייבים ללכת יד ביד. אבל השורה התחתונה, סגירת מעגל מדהימה לאותה פתיחה מעוררת אי נוחות של הטקס, מבהירה ששיקול מאוד לא נכון מכוון את ידם של חברי האקדמיה.

מבחינת סטטיסטיקת אופיר, השנה הזו שברה את כל הכללים. לראשונה אי פעם פוצלו קטגוריות הבימוי, התסריט והסרט בין שלושה סרטים שונים. לראשונה זכה תסריט לסרט שאין לו מועמדות לבימוי. אבל ההימורים והסטטיסטיקות האלו נטולות משמעות.

מנקודת מבט אישית רוב אופיר 2015 דווקא היה משמח. לא מעט מההצבעות שלי אכן לקחו בסופו של דבר, ובכל מקרה היה כיף ומרגש לראות חברים ואהובים, כמו קרן אייל-מלמד, כמו יונתן דקל, נותנים נאומי זכייה נפלאים על הבמה.
וכמובן, מכיוון שנכחתי באולם אין לי מושג איך נראה השידור הטלוויזיוני. הבנתי שלא מדהים, אבל מתוך האולם, תתפלאו, הטקס הזה היה טוב עשרות מונים מהשנה הקודמת. הוויתור על מנחה התברר כבחירה נבונה שמתקתקת את הטקס, הדיאלוג של אורנה בנאי וליטל שוורץ היה נהדר בעיני רוב הזמן, והחלק של דודו ארז היה מעולה. שלא נדבר על זה שקטעי הוידיאו עבדו בזמן, שזה בהחלט לא משהו שהיה בשנה שעברה.
מהצד השני של העניין, תצוגות הפרסים היו לא טובות. עם כל האהבה הגדולה לעודד תאומי ומרים זוהר, שני ענקים עם נוכחות שאפשר לראות דרך לוויין, הם לא תפסו את הקהל ודיברו יותר מדי זמן. שני הכוכבים היפים במיוחד של "איביזה" שהציגו את פרס הליהוק ממש לא הצליחו להציל את כבודו של הסרט הנקטל ביותר של השנה. ובנוסף, ההחלטה לתת לאנשי החוץ-קולנוע של הערב, ראש עיריית אשדוד ושרת התרבות מירי רגב, זמן דיבור לקראת תום הטקס אולי נשמעת הגיונית, כי הרי הסוף הוא החשוב יותר, אבל בשלב הזה רוב האנשים פשוט רצו ללכת הביתה (והרבה אכן עשו זאת). בשנים הבאות כדאי לחשוב לתת להם זמן לפני שכולם עייפים.
בעיני החלק החלש ביותר היה המחווה לג'ורג' עובדיה. לא שלא ראוי לעשות אחת כזאת, פשוט שהרגע הזה הרגיש יותר כמו פארודיה מאשר מחווה. וגם הוא הגיע בשלב מאוחר מדי.

אנחנו, כתבי הקולנוע ומסקרי האופיר (סריטה הצטרף לפני ארבע שנים לדרך שסללו לפנינו יאיר רוה ואבנר שביט), מנסים כל שנה בדבקות שלא תבייש צלבן ספרדי להכניס עניין לפרס הקולנוע הישראלי, להפוך אותו לרלוונטי לקהל, לקרב בין אותם סרטים שאיש לא מכיר לצופי הקולנוע שלא מכירים אף אחד מהמועמדים. אבל האמת שהיא שהשנה, יותר מתמיד, זה נראה כמו מלחמה אבודה. האקדמיה רוצה אוסקר, וזורקת את כל השאר לים. אולי בשנה הבאה, עם שינוי מבנה האקדמיה ויושב הראש החדש, הדברים ישתנו.
גמר חתימה טובה לכולם, וברכות לכל הזוכים.