״יציאה מלכותית״, סקירה

בית המלוכה הבריטי על גלגוליו השונים תמיד ריתק את הקולנוע, אפילו יותר מכל מסורת מלוכה אחרת. השילוב בין השפה האנגלית, הדימוי של רהיטות, יוקרה, וגם המידה המשתנה של ההשפעה האמיתית על היסטוריה במדינה אשר בין היתר הייתה הראשונה לצמצם את זכויות המלוכה. הסרט החדש ״יציאה מלכותית״ (A Royal Night Out) עולה לאקרנים בארץ בעיתוי אשר ודאי אינו מקרי: יום אחרי שהמלכה הנוכחית, אליזבת' השנייה, שברה את שיא הכהונה של המלכה ויקטוריה. המלכה אליזבת' עומדת בראש האימפריה הבריטית יותר מכל מלך אחר שאי פעם מלך, במשך 63 שנים, שזה יותר מחיים שלמים של לא מעט מלכים מפוארים.

הסרט החדש עוסק במלכה אליזבת' בטרם הייתה מלכה. וכמו לא מעט סרטים העוסקים בבית המלוכה, הוא מנסה להראות את הצד של מאוחרי הקלעים, את האישה שמאוחרי הדמות הציבורית, את הכמיהה לחיים פשוטים יותר אל מול המחויבות הציבורית להיות ייצוגית בכל רגע נתון. הסרט מנסה להאדיר את דמותה של המלכה הנוכחית על ידי כך שהוא מראה אותה מתנהגת בכובד ראש גם כאשר היא רוצה להיות חלק מן ההמון, גם כאשר היא מפתחת רגשות כלפי גבר שאינו הנסיך פיליפ. על הדרך, הסרט די רומס את הדמות הציבורית של אחותה, הנסיכה המנוחה מרגרט.

״יציאה מלכותית״ מתבסס באופן חופשי, על סף תביעת דיבה, על אירוע אמיתי: ביום הניצחון על גרמניה הנאצית במאי 1945, התחוללו בלונדון הרבה מאוד מסיבות המוניות, כמו גם נאום של המלך ג'ורג' השישי (המגמגם והאבא של המלכה הנוכחית). באופן לא שגרתי, בנותיו של המלך, אליזבת' ומרגרט, יצאו מהארמון לכמה שעות על מנת לחגוג עם העם. היציאה הייתה בליווי צבאי, כללה בעיקר מפגש עם אצולה, והסתיימה עם חזרה לארמון בשעה המתוכננת.

אולם, הסרט של ג׳וליאן ג׳רולד על פי תסריט של קווין הוד וטרבור דב סילבה, בונה היסטוריה מעט שונה, אשר לכאורה נשמרה בגדר סוד. על פי הסרט, הנסיכה מרגרט ברחה מן המסיבה הרשמית לעבר כל הצדדים הפרועים שיש ללונדון להציע. הנסיכה אליזבת', והמלכה לעתיד, ניסתה במשך לילה שלם לאתר את צעדיה של אחותה ברחובות העמוסים בחוגגים.

אחד מן הצעדים העיקרים אשר מבצע הסרט הוא טשטוש הגיל של מרגרט בשעת האירוע: היא הייתה בפועל בת 14 בלבד, אבל בסרט מרגרט בגילומה של בל פאולי, שכבר חצתה את גיל ה-20, נראית כמתבגרת בשלב מאוחר יותר של החיים ובעיקר כנערת מסיבות מודחקת, אשר מתכוונת לנצל את הלילה על מנת לחוות את החיים של מועדוני היוקרה והריקודים החדשים אודותיהם היא מרבה לקרוא בכתבי עת. דומה כי בסרט היא כל כך מסונוורת מן הזוהר עד כי אינה מודעת למתרחש סביבה, ובין היתר לכך שהיא הופכת להיות ממישהי שחוגגת את הניצחון גם במין לחלק מקבוצה של זונות, כאשר היא שומרת על תמימות. מרגרט נראית כמו דמות של נערה טיפשה בקומדיית קולג', ובאף שלב בסרט החינוך המלכותי לא ניכר באופן שבו פואלי מגלמת אותה.

לעומת זאת, אליזבת' נשארת שקולה וייצוגית, מודעת תמיד לכך שהיא אמנם בזהות בדויה על מנת לשמור על אלמוניות ולקבל יחס כן, אבל גם לכללי נימוס. היא מגולמת בידי שרה גדון הקנדית (שאליזבת' היא גם המלכה שלהם) בשילוב של איפוק וחן. אליזבת' אמנם יודעת הרבה מאוד דברים בתיאוריה, אבל חסר לה ידע בסיסי לגבי האופן שבו העולם פועל, מן הדרך לשלם על אוטובוס או מונית ועד התנהלות עם כסף בכלל. הדמות שלה נכנסת לקומדיית סקרובול כאשר היא מבלה את הלילה עם חייל ממעמד נמוך (ג'ק ריינור), אשר נפקד מבסיסו על מנת לבלות את הלילה. את מה שהוא רוצה להשיג מן האישה בלילה הנתון, הנסיכה לא מסוגלת לתת – אבל השניים יוצאים לסדרה של הרפתקאות ברחבי העיר, במהלכן כל מעמד לומד לכבד טוב יותר את המעמד האחר. אליזבת' אפילו חושקת בגורל אחר, קרוב יותר לעם אותו היא אוהבת, אבל הסרט לא משחק עם ההיסטוריה יותר מדי בסופו של דבר, והקומדיה מובילה לנקודה הדרמטית בה אליזבת' עוברת את החניכה הראויה אשר תאפשר לה להיות מלכה נבונה.

בגדול, ״יציאה מלכותית״ הוא סרט אשר מספק מעט זוהר של בית המלוכה, אבל בצורה קלילה מאוד. עיקר הקסם שלו הוא הסיפור הקומי-רומנטי של מפגש בין מעמדות המייצר סוג של סיפור אהבה בלילה אחד, אשר בו גבר ואישה בעלי אופי שונה מאוד נאלצים לפעול יחד למען מטרה. אין הרבה חדש בסוג כזה של סיפורים, אבל הסרט מבצע זאת רוב הזמן בחן. אך מכיוון שכן מדובר בדמויות מוכרות, היעדר אמינות בסיסית פוגע בסרט. או באופן ברור יותר: הדמות של מרגרט יותר מדי פונקציונאלית לעלילה ופחות מדי אנושית, והיא נוכחת בסרט די הרבה.

יש גם עוד דבר אחד, שקצת מפריע בסרט שהוא בעיקרון קומדיה: אין בו אף סיקוונס מצחיק באמת. יש הרבה בדיחות חביבות, כגון אצילה סקוטית שלא מסוגלת להפסיק לדבר, או סרסור בעל אובססיה למשפחת המלוכה, אבל הלילה המסויט לא ממש מגיע לכדי סיוט אמיתי או להומור משוחרר באמת. למרות שהסרט הולך יותר רחוק בהאנשת בני המלוכה מרוב הסרטים אודותיהם, בסופו של דבר הוא נותר זהיר מדי. מה שאומר שהוא בשום שלב לא הופך למשהו שהוא מעבר לחביב. ויש שלבים בהם סצנות נמשכות יותר מדי זמן, סצנות בהם הסרט מתקרב למעיק.

בכל זאת, יש לסרטים על משפחת המלוכה נכס נוסף. מדובר באיכות השחקנים שיש לקולנוע הבריטי להציע. אמנם אמילי ווטסון לא מקבלת יותר מקו אופי אחד בתפקיד המלכה האם (שהלנה בונאם קרטר גילמה ב״נאום המלך״) אבל היא מכניסה חן והומור לכל הבעת פנים קפוצה. רופרט אוורט בתור המלך ג'ורג' משלב גם הוא הומור עם הדר, חבל רק שאין לו יותר מדי עם מה לעבוד. לקראת הסוף השחקנית הנהדרת רות שין מגיעה לסצנה קרצרה שמצליחה לרגש ולרגע אפילו להיות אמינה, דבר די נדיר בסרט הזה.

כך שבסופו של דבר, חווית הצפייה בסרט היא חיובית, גם אם נשכחת ומפוספסת. לא ממש קיבלנו כאן מבט שישנה את האופן שבו אנו תופסים את בית המלוכה הבריטי, אבל ברגעיו הטובים הסרט הוא קומדיה רומנטית סבירה – וזה די הרבה בשוק הקומדיות הרומנטיות בימינו.