ספטמבר 2015 בסינמטקים: רטרוספקטיבה לפייר פאולו פאזוליני

חודש ספטמבר הולך להיות עמוס למדי בסינמטקים הגדולים, בלי קשר לפסטיבל חיפה אשר יתרחש בסיומו. שבוע הקולנוע התאילנדי יציע מבחר סרטים מן העשור האחרון, כולל הזדמנות נוספת לצפות ב״בית קברות מפואר״ של אפיצ׳טפונג ווירסתקול על גבי מסך גדול. בנוסף, סינמטק תל אביב יקדיש את ראש השנה להקרנה של כמות נכבדת למדי של סרטי מופת, לעתים במקביל בשני אולמות שונים. אולם, השיא הוא כנראה רטרוספקטיבה מלאה לבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני, אחד מן היוצרים הנועזים והמרתקים בתולדות הקולנוע, הן מבחינת האישיות החוץ הקולנועית הסוערת שלו והן מבחינת סרטיו. לא רק שהם מגוונים כמכלול, אלא שלרוב גם בתוך הסרט עצמו יש שילוב של כמה יסודות סותרים.

בגליון החדש של כתב העת סינמטק, אשר מוקדש כולו לאירוע (אני ממליץ בחום לקרוא בגליון), מצויין כי זוהי רטרוספקיבה מלאה ראשונה מאז שנת 1991. נכתב שם כי מאז הוצגו סרטים שלו ״בבודדים או קבוצות״, דרך יפה לצאת מן העובדה כי רטרוספקטיבה חלקית אך די מקיפה נערכה לפני שנים ספורות והציגה מבחר נאה ועשיר. אבל תמיד טוב לצפות שוב, או לספק פעם נוספת חשיפה ראשונה, לבמאי שכמעט כל סרט שלו זקוק ליותר ממבט אחד על מנת שניתן היה למצות את חווית הצפייה בו. פאזוליני תמיד מציע מספר פתחים אפשריים לפרשנות, תמיד מנסה לתקשר עם כמה סוגים שונים של קהל.

המשיכה של כמעט כל סרט של פאזוליני לכמה כיוונים שונים נובעת מאופי החשיבה שלו ומן הסתירות הרבות בתוך אישיותו: איש שמאל מובהק, הומוסקסואל מוצהר בתקופה בה זה היה רחוק מלהיות מקובל, אינטלקטואל ומודרניסט – אבם גם בז לאינטלקטואלים ולמודרניסטים, מנסה להתחבר לאדם הפשוט ולאדם הפשוט יותר שחי בעבר. יוצר בעל הבנה מלאה בתרבות וידע עצום, אשר מנסה להתחבר דווקא לבני המעמד שידע נגזל מהם. כסופר ומשורר, ניסה לכתוב דווקא בדיאלקט של שכונות העוני, בהן אהב לחיות ולהסתובב, גם כשהיה אחד מן האמנים המוערכים ביותר באירופה בכל התחומים. פרובוקטור בנשמתו, אבל גם אמן ששאף לראות את האנושי והיפה בכל אדם. יוצר אשר הילל את האמונה ואת מקומו של ישו, אבל ברוב סרטיו התסיס את הכנסייה, שכן ישו שלו הוא כלי על מנת להבין את האדם הפשוט ולא קדוש מורם מעם. כך, ישו יכול להיות גם סרסור או זונה.

לפחות בתחילת דרכו, אחד מן הדברים אשר הקולנוע איפשר לפאזוליני הוא היעדר שליטה מוחלטת בתחום. אחרי שכבר הגיע לדרגות של בקיאות גדולה במדיום הספרותי, הוא עדיין היה זר לאפשרויות שיש בקולנוע. אם כי היעדר הידיעה הזה נמשך פחות או יותר רק בסרט הראשון שלו ״אקטונה״ (Accattone) ואולי גם מעט בסרטו השני ״מאמא רומא״ (Mamma Roma) – שניהם מפסגות היצירה שלו. זאת בשל השילוב של חספוס קולנועי הנובע גם מהתמקדות בבני המעמד הנמוך וגם מקולנוע מעט ראשוני, לצד כמה פריימים מעוצבים היטב בהשראת ציור ושימוש מודע מאוד במוזיקה. בסרטים אלו, משלב הבמאי בין סיפורים נוצריים מאוד לחברה הנמוכה ביותר.

בסרטו הארוך השלישי ״הבשורה על פי מתי״ (Il Vangelo Secondo Matteo) הוא מספר את סיפור חייו של ישו בצורה ישירה, באורח יפהפה שריצה גם את הכנסייה – זהו ישו מלא באהבת אדם, בסרט אשר מוצא נופים בני ימינו אשר מתקשרים עם הסביבה התנ"כית. אם מישהו רוצה לראות מדוע הסרט לא צולם על אדמת ישראל, הרטרוספקטיבה מציעה גם מבט על הסרט התיעודי שיצר פאזוליני על חיפוש הלוקיישנים בישראל ובירדן, שנקרא ״חיפוש אתרי צילום בפלסטינה״ (Sopralluoghi in Palestina). כמו כל סרטי הבמאי, גם הסרט הזה מציע המבט הבוחן בעניין את הסביבה האנושית, אף כי הבמאי חש שהארץ התרחקה יותר מדי מן המורשת שלה.

אולם ייתכן כי היכולת של פאזוליני לגעת היטב באנושיות של האדם העממי נעשתה דווקא בסרטים בהם הוא משלב הומור ושפה קולנועית ניסיונות יותר. אולי הדוגמא הטובה ביותר הינה ״ציפורי שיר, ציפורי טרף״ (Uccellacci e Uccellini) אשר משלב את המיתוס על פרנסיסקוס הקדוש שיכל לדבר עם ציפורים במסע באיטליה שהיא גם של ימינו וגם של העבר, יחד עם שיחות על המצב החברתי המנוהלות עם עורב. מדובר בסאטירה על מצב הפוליטי הקיים באיטליה ועל כל מערכת חברתית באשר היא, אבל עם גיבורים שובי לב. הסרט נעזר בשני כשרונות קומיים ייחודיים – טוטו, אחד מגדולי השחקנים הקומיים באיטליה, ונינטו דאבולי, אחד משחקניו הקבועים של פאזוליני, בעל מראה ייחודי וסגנון משחק יוצא דופן אף יותר. דאבולי נולד לגלם את אופי התפקידים החצי-ליצניים שהוא מגלם אצל פאזוליני, תפקידים אשר יש בהם משהו שנראה מעט מגוחך אבל גם אנושי וכובש, גם אם אין במשחק של דאבולי שום דמיון לכל סוג משחק אחר המקובל בקולנוע.

הסרט מוקרן ברטרוספקטיבה יחד עם הסרט הקצר ״כדור הארץ כפי שהוא נראה מן הירח״ (La Terra Vista Dalla Luna) שיתוף פעולה נוסף של הצוות טוטו-דאבולי-פאזוליני, וחלק מאנתולוגיה בשם ״המכשפות״. הפעם הסרט הולך לכיוון קומי מגובש יותר וכולל מחוות ישירות למקורת ההשראה מן הקולנוע האילם. באיטליה ובצרפת נהגו לעשות הרבה סרטי אנתולוגיות של במאים שונים, ולרוב התרומות של פאזוליני היו השיא של סרטים אלו. החודש הם מוקרנים בנפרד מן הסרטים השלמים, בסמוך לסרטים ארוכים של פאזוליני או כחלק מתוכנית אפיזודות אשר תוצג בסינמטקים בערב אפיזודות מיוחד. למרות שלרוב הקולנוע נוטה לפאר סרטים ארוכים, אצל פאזוליני לא פעם דווקא הסרטים הקצרים הם הטובים יותר, מפני שסרטיו דומים לעתים לטענות כלפי המצב האנושי, והפורמט הקצר מאפשר לו לפרוס את האמירה שלו בבהירות רבה יותר.

העיסוק בבני המעמד הנמוך והשאיפה לגעת בקהל העממי תמיד היוו מלכוד עבור הבמאי, שכן דומה כי רוב הקהל של הקולנוע שלו מגיע מן המעמד הבורגני. אם בעבר התמונה הייתה מורכבת יותר, אין ספק שזה המצב לגבי הקרנת סרטיו כיום. פאזוליני היה מודע למצב זה ולכן רבים מסרטיו כוונו לשיח עם המעמד המשכיל והעשיר, אותו הוא מרבה לבקר. על כן, אם עלי לבחור סרט אחד בלבד של פאזוליני, אבחר ב״תאורמה״ (Teorema).

מדובר בסרט בו פאזוליני מפרק את המשפחה הבורגנית לגורמים, ואשר בו הוא מתנסה בערבוב של טכניקות קולנועיות רבות על מנת לבטא את הגיחוך שבמצב האנושי ואת המדבר שבו נמצאת החברה הגבוהה, ואולי החברה האנושית בכלל. אורח זר מגיע לבית משפחה עשירה ומפתה את כל בני המשפחה, כולל המשרתת, המייצגת מעמד נמוך יותר. מדובר בסרט אשר הופך לחריף ואניגמטי ככל שהוא מתקדם, ויחד עם זאת האמירה שלו נותרת ברורה ולא דמגוגית. הסרט ממשיך להעסיק יוצרים ברחבי העולם גם כיום, ולאחרונה הבמאי הישראלי נדב לפיד, האהוד על הבלוג, הקדיש לסרט זה את סרטו הקצר ״למה?״, סרט אשר נוצר כחלק מפרוייקט מכתב אהבה לקולונע שיזם בית הספר סם שפיגל בשנה שעברה.

לפאזוליני יש גם סרטים פחות טובים, אבל אין סרטים פחות מעניינים. בפוסט זה לא ממש ירדתי לעומק של אף יצירה והוא יותר המלצה לקהל לטעום מן הסגנון המיוחד של הבמאי, אשר אין אף סרט אחד שלו שאינו מומלץ. אולם, יש בכל זאת סרט אחד שלו שאני מזהיר לפני הצפייה בו. סרט מרתק וחשוב, אך גם מרתיע ולא נוח לצפייה. זהו סרטו האחרון של פאזוליני ״סאלו – 120 ימים של סדום״ (Salò o le 120 Giornate di Sodoma) הוא ביקורת נוקבת נגד המשטר הפשיסטי בפרט וכל משטר בכלל, ועיבוד חופשי לספרו של המרקיז דה סאד. לכן, הסרט כולל הרבה מאוד תמונות אשר עבורי היו מן הקשות ביותר לצפייה בהן חזיתי בקולנוע. מדובר בסרט מרשים ומהפנט כשם שהוא מזעזע, אולם ממש לא סרט עבור כל קהל, עקב הדמויים המאוד לא נוחים שהוא מציג. צריך לבוא לצפייה בו מוכנים לדימויים קשים ואלימים, דימויים אשר לא ירפו לאחר הצפייה. וגם לפנות זמן למחשבה לאחר הסרט. למעשה, ההצעה האחרונה נכונה לגבי רוב סרטיו של פייר פאולו פאזוליני.