• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"סינדרלה בעיר הגדולה", סקירה

8 באוגוסט 2015 מאת עופר ליברגל

לא, זו לא טעות, סרט בשם "סינדרלה בעיר הגדולה" (After the Ball) מופץ בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ. זהו סרט שונה לחלוטין מ"סינדרלה" של דיסני שהוקרן מוקדם יותר השנה. מדובר בסרט קנדי צנוע בהרבה בתקציב שלו, הפונה לקהל מעט מבוגר יותר מן הקהל של אגדות ילדים. כלומר, יותר למתבגרים בגיל חטיבת הביניים-תיכון. ייתכן שבקרב קבוצת הגיל הזו, הוא פונה יותר למתבגרות, אם כי עולה השאלה כיצד הוא ימצא את הקהל שלו בארץ. מדובר בסרט חביב למדי, אולם אני חושש ששמו העברי נותן רושם מעט מוטעה לגביו.

לא שאין קשר בין הסרט לבין הסיפור המוכר היטב של סינדרלה, אבל השם הלועזי של הסרט מחווה לקשר הנ"ל באורח מרומז יותר. בנוסף, השם הלועזי יוצר קישור בין הסרט לבין גוון מעט נוסטלגי של חזרה לעבר – After the Ball הוא למעשה שם של שיר שהיה הלהיט הגדול ביותר של שנות התשעים של המאה ה-19. בסרט שלנו הכותרת מתייחסת גם לחנות לבגדי וינטנג', שמתגלה כאחד הלוקישנים החשובים בסרט, אם כי הלוקישן המרכזי הוא בית אופנה מסחרי. בין שני המוקדים הללו, הסרט אכן מציג של סוג סיפור השואל אלמנטים מסוימים מאגדת סינדרלה וממקם אותם בתעשיית האופנה של ימינו.

אולם הסרט מטבל את הסיפור המוכר לא רק במעבר לעולם המודרני ובבגדים חדשים, אלא גם בעיסוק נרחב מן הצפוי בנטיות מיניות – לא רק ששתי דמויות מפתח בסרט הן ייצוג מוקצן עד מוקצן מדי של הומואים, מה שמחליף את הכרכרה שמקבלת סינדלרה מן הפיה שלה הוא תחפושת של גבר אותה היא לובשת במהלך חלקים של הסרט.

אבל לפני שנגיע למהלך הזה, נחזור להתחלה שמציגה את העיר ניו יורק, כפי שניתן היה לצפות מן הכותרות העברית של הסרט. הסרט נפתח בהליכה אחורה – ניו יורק הממשית הופכת לשרטוטים המדמים רישומים של מעצבים. ובכן, הגיבורה של הסרט היא קייט (פורשיה דאבלדיי), בוגרת טרייה ומוכשרת של בית ספר יוקרתי לעיצוב שלא מצליחה להשיג עבודה בניו יורק. הסיבה אינה העדר יכולת, אלא ייחוס משפחתי: האבא שלה הוא ראש בית אופנה מצליח אבל לא מאוד יוקרתי, ואף בית אופנה בניו יורק לא רוצה להיות קשור למשפחה. אז אחרי בערך דקה וחצי של הסרט, ניו יורק המקסימה של סצנת הפתיחה ננטשת והגיבורה שבה לעיר ילדותה מונטריאול – שהיא גם עיר גדולה, אבל לא בדיוק זו שציפתם לה. אגב, למרות המיקום במונטריאול, רוב הדמויות בסרט דוברות אנגלית ולא צרפתית, פרט שכנראה לא מדויק עובדתית אבל מקבל סוג של חשיבות לקראת סוף הסרט.

מכיוון שהיא בסוג של נתק לא ממש מוגדר מאביה (כריס נות'), היא מתמקדת באותה חנות וינטנג' שציינתי, אשר מנוהלת בידי הסנדקית של קייט (מימי קויזיק) וידיד גאה בכל מובן של המילה (קרלו רוטה). אלו דוחפים אותה לקחת הצעת עבודה דווקא בבית האופנה אשר מנהל אביה. אלא שאותו אב, אשר בעבר שלט במקום בידי רמה והפגין קו הנותן כבוד לעבר בעיצוב ותעוזה יחסית בקרב המעצבים שלו, כבר פחות מעורב בעסק. כיום הוא נשלט על ידי אמא החורגת של קייט (לורן הולי) שמנסה להכשיל את בתה החורגת ולכן מצמידה אותה לזוג בנותיה. כלומר, אנחנו לגמרי בטריטוריה של סינדרלה. בית האופנה גם מאפשר לקייט למצוא את הנסיך שלה – מעצב נעלים בשם דניאל (מארק אנדרה גורדין).

אלא שאותה אם חורגת שואפת קודם כל להיפטר מן הבת, שעלולה להחזיר את העסק המשפחתי לאופי אשר היה לו בעבר. ומהר מאוד, קייט אכן מפוטרת. היא חוששת לגורלו של אביה, לאחר שזכתה להצצה מבפנים לאופנים בהם מפעל חייו תופס צלילה לכיוון השלילי. לכן עולה הרעיון של לשוב למפעל בתחפושת של גבר, מהלך עלילתי אשר שואב השראה לא מאגדת סינדרלה דווקא, אלא מחלק מן הקומדיות של שייקספיר, שאחת מהן אף מצויינת באופן ישיר. וכך קייט הופכת לנייט וזוכה עם דמותה החדשה לברר גם מה חושבים עליה אביה והגבר בו היא חושקת, לצד הצלחה מרשימה כמעצב צעיר, כזה אשר שובה את לבו של המעצב האחר העובד בחברה. מכאן יש עוד לא מעט עלילה, חלקה מפתיעה אך רובה צפויה, כי בכל זאת יש לנו התכתבות עם סיפור שכל הצופים מכירים).

מלבד הרצון לבדר ולבנות סוג של עלילת מתח, שני נושאים מרכזים מעסיקים את הסרט. אחד מהם הוא הדרך בה אנו מציגים את עצמנו לעולם, בין אם מדובר בלבוש ובין אם מדובר בזהות מגדרית או זהות אחרת. לא רק קייט עוטה על עצמה בסרט תחפושות, והסצנות הטובות ביותר הן אלו בהן דווקא דרך הדמות הבדויה היא מצליחה לתקשר היטב עם הקרובים לליבה – שוב, מהלך הלקוח משייקספיר המבוצע בסרט בצניעות ובחן.
אך לא מדובר בזהות רק בהקשר של האישיות, אלא גם בנוגע לבגדים, כיאה לתעשיית האופנה. השאלה למה מיועד כל בגד עולה לפני כל פרזנטציה חדשה, כאשר בסופו של דבר דומה כי האב והבת שואפים לבגדים אשר ימלאו יותר מפונקציה אחת ויכופפו מעט את ההגדרות הנוקשות בתחום, אם כי מבלי לוותר על סיגנון.

הדבר הזה מוביל אותנו לנושא השני, שיתכן והוא הדומיננטי יותר. הסרט הוא הצדעה לסגנון פשוט אך אלגנטי, לתחכום מול צעקנות. הגדולה של הבית האופנה שבסרט נבנתה בעבר על ידי עשייה של בגדים מעוצבים היטב אך זולים יחסית, המשלבים בין כמיהה ליופי מסוגנן עם פרקטיות ונוחות.
מכיוון שזה סיפור סינדלרה, נעלי עקב תופסות מקום חשוב בעלילה ובאסתטיקה של הסרט. האלגנטיות נוגעת לא רק לבגדים ולעיצוב הסרט, אלא לכל רובד בעשייה שלו. הסרט לא מנסה לעשות דברים מורכבים, אבל הוא שומר על פשטות נעימה בכל הקשור לדיאלוגים ומשחק למשל. מדובר בסרט נטול הברקות של ממש, אבל גם נטול נפילות כואבת ועושה רושם שהוא נותן כבוד לקהל הצעיר שלו.

after the ball second

השאר תגובה