"הנסיך הקטן", סקירה

האמת היא שלכתוב ביקורת על "הנסיך הקטן" (Le Petit Prince) מרגיש מעט לא נכון. הרי בכל זאת מקורו של הסרט הוא ספר ילדים נפלא, שרובו סובב סביב הדברים שאנחנו מאבדים בבגרותנו, היכולת להבחין ביפה והנשגב, מציאת יופי בפרטים הקטנים, התרגשות ממה שאינו נראה לעין. לכן לבוא ולהתייחס לסיפור הזה בצורת ביקורת, מרגיש כמו ליפול למלכודת שהחיים טמנו לנו. אם יש משהו שלמדנו מהסיפור הוא שיופי נמצא בכל דבר, ורק צריך להתרכז. ביקורות, מעצם הווייתן, הן ההגדרה של הסתכלות "מבוגרת", חסרת תמימות. ואם לא באופן גורף, אז לפחות לרוב.

"הנסיך הקטן" עושה כבר מהשלב הראשוני הזה חיים קשים. גם כי הרצון להיסחף אחריו ולהתאהב בו, כפי שקרה עם הספר, מנסה לגבור על כל דבר, גם כי מדובר בעיבוד למעשייה שהיא כולה יופי ותמימות, אך בעיקר בגלל שבסופו של דבר זהו סרט מאוד לא טוב. אולי אפילו מכעיס. והרי איך אפשר לכעוס על הנסיך הקטן?

סרטו של מארק אוסבורן ("קונג פו פנדה") הוא סרט אנימציה בהפקה צרפתית שבכורתו הייתה בפסטיבל קאן האחרון, המבוסס על ספר הילדים של אנטואן דה-סנט אכזיפרי, שיצא לאור בשנת 1943 והפך להיות מצרך חובה בכל בית מאז ועד היום. זהו סיפורו של טייס קרב (הסופר בקולו שלו) אשר מוצא את עצמו נטוש במדבר סהרה, שם הוא פוגש ילד קטן מכוכב אחר העוזר לו לראות את היופי הסמוי מן העין בעולמנו, ומציג באור תם ומעורר השראה את עולמנו ואת ההתנהגות שלנו כבני אדם, זה מול זה, ומול עצמינו.
האיורים של הספר הפכו מאז לאיקוניים, וקלים לזיהוי לא משנה באיזה גיל ובאיזו מדינה אתה. השפה הפשוטה והנעימה של הספר, יחד עם אותם איורים יפיפיים, הפכו את הספר "הנסיך הקטן" לחוויה מרגשת שכיף לשמור קרוב ללב לאורך כל החיים.

במעבר לעיבוד קולנועי, בחרו היוצרים לדבוק בקו החזותי של הספר המקורי, והעירו אותו לחיים בעזרת אנימציה מרהיבה, שממש מרגישה כאילו הדמיון שלנו וזכרונותינו מהספר קרמו עוד וגידים. זה אכן מרגש בצורה יוצאת דופן, ואפילו מעניק נופך נוסף לספר, משימה קשה שהסרט עומד בה בגבורה. הרגעים בהם אנחנו שבים אחורה בזמן אל המעשה של הטייס והנסיך, הם מרגעי האנימציה המופלאים שאני זוכר מהזמן האחרון.
העניין הוא שכל זה תופס משהו כמו עשרים או שלושים אחוז מהסרט (לפחות כך לפי הרגשתי), בזמן שכל סיפור המסגרת, שהופך מהר מדי לסיפור העלילה המרכזי, נע בין המאכזב למסתכל למיותר.

אנשי הסרט כנראה חששו שהעלילה הדקיקה של הספר לא תספיק כדי להעמיד עיבוד קולנועי, ולכן עיבו אותו בסיפור נוסף: ילדה קטנה אשר לא מצליחה להתקבל לבית ספר יוקרתי, עוברת עם אימה הדוחפת אותה למצוינות (האב נמצא תמיד במסע עסקים מסביב לעולם) לבית חדש בסמוך למוסד הלימודים, ובונה לה לו"ז שלם לחופש, שבסופו תקבל הזדמנות שנייה לתקן את הטעות שעשתה. אבל בזמן שהאמא עסוקה בעבודה, הילדה דווקא נמשכת לעולמו המוזר והמשעשע של השכן האקסצנטרי, קשיש אשר בעברו היה טייס, והוא זה שמספר לה את עלילת הנסיך הקטן, זה של הספר.

כניגשים לדבר על מעברים מספרות או במה לקולנוע, אני חושב שצריך גם לשנות מעט את הפרספקטיבה. יש שתי דרכים להסתכל על הנושא – כעיבוד, וכיצירה המנותק מהמקור שעומדת בפני עצמה. אולי בכל זאת, גם אם בזמן שכעיבוד לספר ילדים קאנוני מדובר בכישלון, אם ננסה לחוות את הסרט ללא קשר, יש פה דבר מה ראוי.

למרבה הצער, גם בהסתכלות כזאת אין הרבה אופטימיות בנמצא. הסיפור הנוסף הוא בחזקת פיקסאר לעניים, המאופיין באנימציה טובה אך לא מעניינת, ובסיפור שבלוני ומעניין אפילו פחות. כל עלילת הילדה הוא גביב קלישאות לא מפותח, שכל מי שראה סרט התבגרות אחד בימיו כבר יפהק מולו, והוא נמתח מעבר לסביר. זה מתסכל במיוחד, כי כל פעם שחוזרים חזרה לאנימציה של עלילת הנסיך ולמילים היפות שנאמרות בו, הסרט נוסק שוב למעלה ופותח את הלב, רק בשביל להתרסק חזרה אל מה שהולך והופך להיות חלק הארי של הסרט.
כאילו שזה לא מספיק, כדי להעכיר את כל זיכרון הספר, מערכתו השלישית של הסרט היא מין "הנסיך הקטן: 20 שנה אחרי" המובא לנו על ידי מעריץ מושבע של הבמאי טרי גיליאם ("ברזיל", או יותר נכון לעניינו – "תיאוריית האפס"). בשלב הזה נדמה שהיוצרים כבר ממש שמו לעצמם כמטרה לרמוס כל קסם שעוד נותר מהספר, ותפרו בגסות סרט הרפתקאות אפוקליפטי דיסטופי שלא רק שלא קשור לסרט עד כה, אלא גם נראה שבוגד בו.

לקראת סופו של הסרט, סף הקיטש כל כך עולה על גדותיו שהתסריט אותו כתבו אירנה ברינגול ("הקופסונים" המקסים) ובוב פרסיצ'טי, נחשף לחלוטין בקלקלתו, והרצון של הסרט להוציא מאתנו דמעה או יותר, הופך להיות צורם. כצופה מבוגר החלקים האלה היו לי קשים מנשוא, ומתוך התרשמותי גם לילדים לא היו חיים קלים. ילדה שישבה מאחורי שאלה את אביה כבר אחרי שעה וקצת מתי נגמר, ואת בכי התמרורים של ילדה אחרת מחוץ לקולנוע – אותה ניסתה אימה להרגיע במילים כמו "אבל מה את חושבת שקרה אחרי הסוף?", וכתגובה צווחה הילדה המסכנה "לא אכפת לי!" כאילו כל עולמה קרס עליה, כדרכם של ילדים – לא אשכח בקרוב.

המבוכה היא רבה, כי הרי כל מה שהיה צריך להיות בשביל סרט אנימציה קסום שיכול לגרום אפילו לציניקן שבאדם להתייפח מתחילתו ועד סופו (סצנת הנסיך והנחש האחרונה שברה לי את הלב כל כך חזק, שהרגשתי שכל האולם נרעד מרעש הפיצוץ שבחלל החזה שלי) כבר נמצא שם עוד משלב הספר, כפי שהסרט עצמו מוכיח. אז גם אם היה צורך בעוד עלילת משנה כדי לתת לו הרגשה מודרנית או ארוכה יותר, לא היה צריך את כל העומס חסר התוכלת שהשתלט על הפרוייקט. במקרה שלפנינו נדמה שלאחר שנכתב סיפור התבגרות בסגנון "ילדה קטנה ואיש זקן מכירים זה את זה בקיץ אחד בלתי נשכח" שלא היה מספיק טוב, הודבק לו בכוח סרט אנימציה אחר וטוב ממנו בהרבה, "הנסיך הקטן", וכך קיבלנו מין יצור כלאיים שלא הולך ולא זוחל.

אבל כן יש דבר אחד נפלא שחוצה את כל אורכו של הסרט, והוא מושלם מתחילתו עד סופו. מדובר במוזיקה שהלחינו הבריטי ריצ'רד הארווי והגרמני האנס זימר (זוכה האוסקר על "מלך האריות" והמלחין הקבוע של כריסטופר נולן), ובשירים הנשמעים ברקע.
פס הקול של הסרט פשוט מקסים, מלא המצאות וכלי נגינה המשולבים יחד באופן שמצליח להתעלות על פני הסיפור החדש הכה לא מפותח או מבושל (שלא נאמר גם עמוס החורים וחוסר ההיגיון), ולתת מזור לצופה.
לכן המלצתי החמה היא לרכוש את פס הקול של הסרט, ולהשמיע אותו בזמן שאתם קוראים או מקריאים את הספר של דה-סנט אכזיפרי ליקירכם. על הילדה הנחמדה והשכן החביב שלה ועל עלילת ההצלה מאנשי עסקים מרושעים, אתם לגמרי יכולים לוותר.