"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", סקירה

בפעם הראשונה שאנחנו רואים את טום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" (Mission: Impossible – Rogue Nation), הפרק החמישי בעלילות הסוכן אית'ן האנט וחבורתו, המבוססת על סדרת הטלוויזיה המצליחה, הוא רץ.
הוא רץ כמו שטום קרוז רץ בכל אחד מסרטיו, באופן שהפך להיות משהו בין מותג מסחרי לבין מושא לפארודיה, עם כפות ידיו פרושות לצדדים בתנועות חדות קדימה ואחורה. אני לא חושב שהבחירה הזו היא מקרית. יותר מדי אנשים מקיפים את קרוז כאישיות הוליוודית, ויותר מדי אנשים מפקחים על הסרט הזה בשביל שזה יהיה גחמתי. לדעתי לבחירה הזאת יש משמעות, והיא להזכיר לנו של מי ועל מי הסרט שאנחנו עומדים לראות, וכמו לומר לנו, אנחנו יודעים בדיוק מה אתם חושבים על קרוז. וגם הוא יודע. ולא אכפת לו. אז בבקשה תניחו את כל המטענים שלכם בצד, כי אתם לא יותר חכמים מאתנו, ושבו ליהנות אתנו. הכנו לכם משהו כיף.

הסרט הראשון במותג "משימה בלתי אפשרית" יצא בשנת 1996, לפני 19 שנים. המצב היה אחרת מאוד אז. טום קרוז היה בשיאו וכבר השיל מעצמו את תדמית החתיך-הכל-אמריקאי לטובת שחקן דרמטי בעל יכולות (באותה שנה היה מועמד לאוסקר השני שלו, על "ג'רי מגוויר"), והפרוייקט הזה היה סרט האקשן הראשון שלו מאז "ימי הרעם". זה גם היה כנראה סרטו הטוב האחרון של הבמאי בריאן דה פלמה. "משימה בלתי אפשרית" הופק בתקציב של 80 מיליון (ערכו של החמישי הוא כמעט פי שניים) והכניס ברחבי העולם מעל 450 מיליון. בארה"ב סיים את השנה כסרט השלישי הכי מרוויח.
ב-19 השנים שחלפו קרוז הפך להיות חצי בדיחה בעייני הציבור, ועל אף זאת, ועל אף שידע לראשונה כישלונות קופתיים מהם, תמיד הצליח לחזור כמנצח. הוא הפך להיות אחד מהאנשים החזקים ביותר בתעשיית הקולנוע, וזה שנחשב לכוכב הקולנוע האמיתי האחרון.
סרטו האחרון היה "קצה המחר", מסרטי האקשן המצטיינים של הזמן האחרון, שלא עשה חיל בקופות, אבל זכה לחיבת המבקרים ולהכנסות סבירות.

בשנת 2008 השתתף קרוז בסרטו המאכזב של בריאן סינגר, "וואלקירי", אותו כתבו נת'ן אלכסנדר וכריסטופר מקווארי. האחרון היה תסריטאי מבוקש בימים שלאחר האוסקר עליו זכה בזכות "החשוד המיידי", ואפילו ניסה את כוחו בבימוי במותחן לא מדהים בשנת 2000, "דרכו של אקדח".
שנתיים לאחר מכן היה חתום על כתיבת הרימייק בכיכובם של ג'וני דפ ואנג'ליה ג'ולי, "התייר", אחד הסרטים היותר מושמצים של האלף החדש, ששלח את הבמאי זוכה האוסקר פלוריאן הנקל פון דונרמסמק ("חיים של אחרים") מהר חזרה לגרמניה, וכפי הנראה גדע את הקריירה הקולנועית המבטיחה שלו.
מקווארי כנראה הצליח לעשות רושם טוב על קרוז האגדי, כי זה לקח אותו לביים את הסרט בהפקתו, "ג'ק ריצ'ר". מותחן אקשן המבוסס על הדמות שהמציא הסופר לי צ'יילדס, במה שהיה אמור לפתוח פרנצ'ייז בונדי משהו. ההפקה הייתה צנועה (60 מיליון) ועשתה חיל בקופות אם כי הביקורות היו חצויות.
בארה"ב, אגב, כל סרטיו של קרוז בשנים האחרונות נעו בין ההצלחה היחסית לבין הכישלון. אלו ההכנסות משאר העולם שהפכו את הסרטים ללהיטים.

ועכשיו, ארבע שנים לאחר הצלחת "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" ושלוש שנים לאחר "ג'ק ריצ'ר", הביא קרוז את מקווארי לביים את סרטו השלישי אי פעם, אופרת אקשן בשווי של 150 מיליון דולר. ואם קרוז מאמין בו עד כדי כך, כנראה שהייתה לו סיבה טובה.
עלילת הסרט, למי שזה נשמע לו חשוב, מוצאת את מיזם השירות החשאי "משימה בלתי אפשרית" בסכנת סגירה על ידי השלטון האמריקאי, לאחר שנדמה שהם עושים הרבה יותר נזק מתועלת. האנט, קרוב מאי פעם למצוא את ארגון "הסינדיקט" שאחראי לרוב הדברים האיומים שקורים בעולם כרגע, נאלץ לברוח למחתרת, שם הוא מגדל זקן (במחתרות אין סכיני גילוח), וממשיך לבד את החקירה, כאשר חבריו ליחידה מנסים להועיל לו מבלי שהבכירים בסי.איי.איי ישימו לב. כאשר האנט עולה מבעוד מועד על משימת התנקשות, יוצאת החבורה למסע סוחף בבירות אירופה הפוטוגניות (וכאלה בעלות מענק הפקה, כפי הנראה) כדי לא רק לעצור את הרעים, אלא גם להציל את הארגון החשאי הפרטי שלהם מהשמדה.
אם אני לא טועה, זו לגמרי העלילה של "ג'י.איי.ג'ו: סוגרים חשבון". וקשה לי להאמין שזה סרט כוח המחץ שהמציא אותה.

כאילו זה כבר חלק אינגרלי בסרטים מסוג זה, חורים בעלילה יש מכאן עד הודעה חדשה. אבל כרגיל בסרטים מסוג זה, אם השאר עובד, זה באמת לא משנה.
בהקשר הזה "אומת הנוכלים" נראה מעולה. הצלם הגאון זוכה האוסקר רוברט אלסוויט – אחד מאנשי הצוות הבודדים, להוציא את קרוז, ג'י.ג'י אברמס המפיק, וג'יימס ביזל המעצב האומנותי, שנשארו מהסרט הקודם – מעניק לסרט תחושה אפלה ורווית צבעים שעוזרת לתחושת הסכנה והמסתורין. זהו אחד מסרטי האקשן הכי יפים של הזמן האחרון.

בנוסף לכך, לראשונה בקריירת הבימוי שלו, מביא מקווארי איזושהי אלגנטיות לסצנות הפעולה והמרדפים. יש בהן משהו זורם מאוד, מיומן וקלאסי בעשייתן. הוא פחות מוצלח בהומור כמו קודמו בראד בירד, או במתח כמו ג'יי.ג'יי אברמס לפניהם, אבל בזמן שאין בסרט שום סצנת פעולה שתיפער את פיכם בתדהמה, או תיזכר בעוד שנה מהיום, כן ישנן איזשהן ייחוד ותשוקה.
הסרט הוא כולו סיקוונסי אקשן שרודפים אחרי סיקוונסי אקשן, כל רגע הוא סט-פיס משלו והסרט כמעט ולא נח (או לפחות נח במידה סבירה. אין מה להשוות אותו ל"מקס הזועם: כביש הזעם" בהקשר של האדרנלין) ומכיוון שהרגעים האלו עשויים לעילא, הוא מהנה מאוד.
אבל…

הסרט הזה ארוך. ארוך בלי שום הצדקה. כמובן שאני לא צריך לשכנע אתכם שאין שום דבר בעלילת "אומת הנוכלים" שמצדיק שעתיים ועשר דקות, זאת אתם יודעים לבד, אבל מכיוון שהאקשן לא מטפס למעלה, אלא נשאר אותו דבר כל הזמן (גם אם ברף עשייה גבוה), לאחר כשעה מתחילה העייפות להגיע. בסופו של דבר, כאשר הסרט נכנס למערכתו האחרונה עם סצנה מצוינת מתחת למים ואז מרדף אופנועים מצוין, הסט-פיס הבא, שוודאי היה מצוין גם הוא, פשוט לא העסיק אותי בכלל, ופיללתי לכך שכבר יניחו לי עם כל המצוינות הזאת, יתפסו את הרעים וישלחו אותי הביתה.

אפילו סיימון פג, שהיה הדבר הכי טוב בסרט הקודם ועכשיו תפקידו גדל והוכפל, מצליח רק עד גבול מסויים. קרוז, בהופעתו הכי נטולת מילים אי פעם (או לפחות כך נדמה לי) ממשיך את מה שסימן לנו עוד בסצנה הראשונה: שאנחנו יודעים מה אנחנו הולכים לקבל, והנה קיבלנו אז בוא לא נצפה ליותר מזה.
ג'רמי רנר, וינג ראהמס ואלק בולדווין נחמדים מאוד. רבקה פרגוסון ממגנטת. הרעים בסדר. אפשר לסמן וי על הכל, נצחונות רבים לסרט הזה. אבל האורך המוגזם של הסרט פשוט הוציא אותי מותש ואפילו קצת משועמם. יכול להיות שמדובר בתזמון, הרי האקשן של עונת הקיץ עומד להסתיים בקרוב. נותר לנו לחכות רק ל"ארבעה מופלאים", "שם קוד מ.ל.א.ך" (המבטיח) ו"היטמן". כך שאם טרם רוויתם ממרדפים פוטוגניים, מצפה לכם הנאה לא מבוטלת. לעומת זאת, אם זה סרט האקשן החמישי שלכם מאז תחילת העונה הלוהטת, יכול להיות שתפהקו באיזשהו שלב.

אם להיות כן, אני לא יודע למקם את הסרט הזה יחסית לשאר סרטי המותג, כי את כולם ראיתי פעם אחת, בסמוך ליציאתם. אני חושב שהראשון כנראה עדיין הטוב שבהם, אם כי מהשלישי זכור לי שהכי נהניתי. אני די בטוח ש"אומת הנוכלים" טוב יותר מ"קוד הצללים" והסרט השני, השטות שביים ג'ון וו בשנת 2000, אבל אני לא מוכן להתחייב מעבר לזה.

Photo credit: Christian Black