״הקיץ של סנגיילה״ ו-״מרגריטה עם קש״, סקירה כפולה

שני הסרטים שבסקירה זו מופצים בהקרנות מסחריות בסינמטקים, כאשר המפיץ הוא פסטיבל הקולנוע הגאה. ניתן לומר כי שני הסרטים עוסקים בסיפור התבגרות של צעירה, הכולל גם גילוי של מיניות חד-מינית. אבל למרות הדמיון ולמרות ההחלטה שלי להעניק לשני הסרטים פוסט משותף, לא מדובר בסרטים הדומים זה לזה: כל אחד מהם מתאפיין בשפה קולנועית שונה לגמרי, וכל אחד מהם מרתק כסיפור אנושי ללא קשר לסוגיות המגדר וההגדרה העמצאית אשר עולות בו.

הקיץ של סנגיילה
The Summer of Sangaile

על פניו מדובר בסרט הנסוב סביב נראטיב מאוד מוכר בקולנוע – נערה בחופשת קיץ מגלה את המיניות שלה באופן אשר גורם לה להגיע להשלמה עם אישיותה גם בתחומים אחרים של החיים. אולם בפועל, סרטה של הבמאית הליטאית אלנטה קאביטה הוא הכל חוץ מסרט טיפוסי באופן בו הוא מצליח להעביר את הסיפור ואת עולמה הפנימי של הגיבורה שלו. כן, זהו סרט על גילוי עצמי ועל אהבה ראשונה, אבל האקט המיני הוא רק חלק אחד מסיפור אהבה עדין הנרקם בסרט, וסיפור האהבה רחוק מלהיות כל התהליך אשר עוברת הגיבורה. יתרה מכך, הסרט הזה הוא קודם כל יצירה קולנועית מגובשת ומרהיבה, אשר רותמת את כל כלי הסיפור הקולנועי להעברת הרגש. אף כי הסרט לא נמנע מקלישאות, התחושה העולה ממנו היא תחושה של כנות ושל עושר חזותי.

סנגיילה, הנערה שעל שמה קרוי הסרט, חיה בוילנה ונמצאת בחופשת קיץ בוילה של הוריה, בסמוך לעיירת חוף ליטאית. סנגיילה נמשכת לתעופה, בעיקר למטוסי פעלולים, אבל גם כאשר היא זוכה באשרות לטוס עם טייס מומחה היא בורחת מן ההזדמנות. בהמשך מסתבר כי היא סובלת מפחד גבהים, בין היתר. אבל זה לא הפחד היחיד שלה – סמוך לתחילת הסרט אנו לומדים כי היא נוהגת לחתוך את עצמה, סובלת מביטחון עצמי נמוך ודומה כי איש בסביבה לא מכיר אותה.

לעזרתה מגיעה אאוסטה, צעירה אנרגטית בת גילה אשר נוטה יותר לקחת סיכונים. אאוסטה מגיעה מעמד חברתי נמוך בהרבה, אבל היא לא פוחדת לקדם את השאיפות המקצועיות שלה בתחומי עיצוב בגדים וצילום סטילס. לפרקים, בעיקר בחלקו הראשון של הסרט, היא נראית כעוד נערת חלומות אשר פותרת את כל הבעיות של הגיבורה, אבל הדמות שלה נבנית בהדרגה, ובדקות הסיום של הסרט דווקא היא זאת שעוררה בי הזדהות רגשית גדולה יותר. הקשר שנרקם בין שתי הנערות (והופך לרומנטי) מלמד בעיקר את סנגיילה להכיר את עצמה טוב יותר ולאזור אומץ, אולם השאלה אשר עולה היא איזה מקום יהיה לאאוסטה בחייה של הגיבורה, לאחר שאישיותה של זו תתגבש. זוהי סוגיה אשר סרטה של קאביטה לא עונה עליה באופן חד משמעי, אלא משאיר לצופה את עבודת הפרשנות המלאה.

סגולה בולטת בסרט היא הצילום היפהפה, פרי עבודתו של הצלם הצרפתי דומיניק קולאן. לא מדובר רק בצילום מרהיב, אלא גם בצילום שכל ההחלטה שלו היא פונקציונלית לגבי הסרט, דבר הבא לידי ביטוי במספר דרכים שונות. ראשית, העמדת הדמויות בפריים מדוייקת, הן ביחס לדמיוות אחרות והן ביחס לרקע – הרגעים בהם סנגיילה מוצגת לבדה בפריים גם בסיטואציות בהן היא חולקת את הסצנה עם דמות נוספת נעשים תמיד בדיוק. הקשר של הסרט אל עולם התעופה מתבטא גם בצילום, העמוס בשוטים אוויריים המהווים הקבלה לטיסת פעלולים וגם לרצון של הגיבורה להתשחרר מן הכבלים של עצמה. הצילום, כמו גם עיצוב המיזנסצנה לאורך הסרט, מעביר את התחושה של חופשת קיץ על ידי שני מוטיבים חוזרים, שמש ומים, ביחד ולחוד. לפרקים נדמה כי הצילום של השמש הוא כה עדין, עד כי השמש עצמה היא דמות נוספת בסרט, והשילוב של השמש עם מקורות מים שונים יוצר מערכת עשירה של דימויים והופך את הסרט זה, המספר סיפור לכאורה קטן, לחגיגה של פאר קולנועי.

אלמנט חשוב נוסף בסרט הוא השימוש אשר עושה הבמאית במוזיקה. בראשית הסרט יש שימוש בשירי פופ, דבר טבעי בסרט העוסק בבני נעורים. אבל החופש והקלילות של הפופ נעלמים בהדרגה מן הסרט לטובת שימוש במוזיקה אינסטרומנטלית בסגנונות שונים, כאשר לא פעם המוזיקה צובעת את הסצנה בגוון אחר. סצנת המפגש המיני הראשון בין הגיבורות מלווה במוזיקה מורכבת – לצד נעימה עדינה, שלדעתי מסמלת עידון וחדווה, יש מוזיקה אפלה ומאיימת, כי העברת מערכת היחסים לשלב המיני, בטח בגיל צעיר, גוררת בתוכה גם אלמנט מפחיד. וכפי שהגיבורה פוחדת לממש את החלום שלה ולטוס, גם כניסה לקשר רגשי ופיזי רציני מפחידה אותה. הבמאית משלבת בסצנה גם ציוץ ציפורים, אשר לכאורה תואם את ההתרחשות של אקט האהבה בטבעה, אך מן הפסקול נעדר לחלוטין קולן של הנערות. מימוש האהבה הראשון נותר גם מעט מרוחק, הן עדיין לא לגמרי שלמות עם עצמן. יש במימוש זה משהו שבין הפנטזיה למציאותי, בין האושר לפחד.

המשחק של יוליה סטפונייטייט בתפקיד הראשי הוא הישג נוסף של הסרט – השחקנית ניחנה בחן טבעי מול המצלמה ומבלי לשנות הרבה מהבעות פניה ניתן להבין מתי היא עוברת ממבוכה מכל אקט הכרוך בקיום להשלמה עם עצמה ועם העולם הסובב אותה. אין דבר אחד במשחק שלה שלא מרגיש כנה וטבעי. כל הגורמים הללו הופכים את ״הקיץ של סנגיילה״ ליצירה שלמה ועשירה, אשר מבטאת היטב סיפור של התבגרות המעביר את כל הכאב שבלהיות בגיל 17, אבל גם מכיל אופציה לשחרור.

מרגריטה עם קש
Margarita, with a Straw

גם סרטה של הבמאית ההודית שונאלי בוסה נסוב סביב דמות אחת בלבד, אולם במקרה זה מדובר בדמות פחות שגרתית. דמות שהבחירה בה היא זו המקנה לסרט את אופיו הייחודי. גיבורת הסרט, ליילה, היא סטודנטית בדלהי, אשר מצילחה לא רע בלימודים, בעיקר בכתיבה יוצרת. היא גם כותבת מוזיקה ומילים לשירים של להקת רוק. אבל ליילה מוגבלת מאוד ביכולת שלה לנוע ולדבר, שכן היא נולדה עם שיתוק מוחין.

הסרט מצטרף לקבוצה של סרטים המציגים דמות בעלת מוגבלויות ומתמקד בפן של המוגבלות שנדיר יחסית לעסוק בו בקולנוע: המיניות של הנכה. ליילה מנסה ליזום קשרים רומנטיים עם גברים, אבל את האהבה היא תמצא דווקא במקום אחר. לאחר שקיבלה מלגה להמשיך את לימודיה בניו יורק, מתפתח קשר שהופך לרומנטי בינה ובין חאנום, ובין אישה מעט מבוגרת יותר. צעירה זו אומנם דוברת הינדית, אולם הוריה הן מבנגלדש ופקיסטן, לא בדיוק מדינות המצויות בשלום תמידי עם הודו. אתגר נוסף לקשר היא עובדת היותה של חאנום עיוורת. אבל השתיים לומדת לעזור אחת לשנייה עם הקשיים ונוצרת ביניהן מערכת יחסים מורכבת גם מבחינה רגשית.

מערכת יחסים לא פחות חשובה לסרט לכל אורכו הוא הקשר של ליילה עם משפחתה, בעיקר עם אמה, אשר מסתירה סוד המוסיף עוד אלמנט דרמטי לסרט, שגם ככה עמוס בלא מעט סוגים של דרמה, ובאמת נגעתי רק בחלקם. הקשר למשפחה ממקם את הסרט גם באגף מוכר יותר של הקולנוע הדן במיניות מורכבת – הפער בין הרצון של הלב לבין מסורת השמרנית, המיוצגית כאן על ידי משפחה שהיא לכאורה מתרינית יחסית.

הסרט לא מנסה לייצר שפה חזותית מקורית, בניגוד לסרט הקודם בו דנתי. הוא מנסה להיות סוחט דמעות מסחרי ומכיוון שמדובר בסיפור נוגע ללב, רוב הזמן הוא גם מצליח בכך. עבורי, חלקים מן הסיפור הרגישו דחוסים מדי או מתאמצים מדי לגעת בחלק כמה שיותר גדול מן הקהל, על חשבון התקדמות הדרגתית בבניית הדמויות ובמהלך העלילה.

אבל למרות הבעיות הללו, הסרט בסופו של דבר עובד, ובמקרה זה, השחקנית הראשית צריכה לקבל את עיקר הקרדיט. אף כי ניתן לשבח את קלקי קוצ'לין על האופן האמין בו היא מגלמת בסרט אישה הלוקה בשיתוק מוחין, ההישג העיקרי שלה כאן הוא גילום אישה עם טווח רגשות רחב למדי אותו היא נדרשת להביע, כאשר היא מצליחה לשמור על חן ועל גוונים שונים של חיוך לאורך היצירה. גם במקומות בהם הסרט הופך להיות מלודרמטי, קלישאתי או סימבולי מדי, המשחק של קוצ'לין שומר על אמינות המדגישה את הלב האנושי של הסרט.