״פיקסלים״, סקירה

מעניין מתי יופק בהוליווד סרט על הסיוט הגדול ביותר של אנשי התעשייה: הפקת סרט בתקציב גבוה שאינו קשור בשום דרך למותג קיים כלשהו, בין אם ספר, סרט ישן, סרטון ויראלי, או משחק כלשהו. ב״פיקסלים״ (Pixels) המפיקים הלכו לכאורה על בטוח: הסרט הוא עיבוד לסרטון ויראלי קצר שהצליח מאוד לפני כמה שנים, שמצידו מתבסס על הרבה מותגים שמוכרים לחלק מן האוכלוסיה – משחקי וידאו קלאסיים משנות ה-80. לכאורה, שתיים במכה אחת. בפועל, האולפנים השקיעו 110 מיליון דולר בסרט שהעלילה שלו לא ממש קשורה לסרט הקצר והמצליח, ולא ברור מי יהיה קהל היעד שלו.

״פיקסלים״ הקצר היה סרט בן שתי דקות. ככזה, הוא לא נדרש לברוא סיבה למתקפה של משחקי מחשב ישנים על ניו יורק. הם פשוט עושים את זה. זהו סרט מופשט, קצר (ועדיין, עבורי, קצת ארוך מדי) שלא מנסה לבנות היגיון פנימי אלא להיות מהנה לצפייה בעזרת הדימויים. בעת המעבר לסרט באורך מלא, יוצרי הסרט נדרשו לעלילה אשר תכניס את מתקפת משחקי המחשב להקשר. הם שאפו לברוא עולם עם הגיון פנימי כלשהו, מתוך הפחד של הוליווד מיצירות פרועות באמת. התסריטאים טים הרליהי וטימותי דאולינג עמדו במשימה הקשה של בריאת עולם בו להתקפה של משחקי מחשב יש הצדקה והיגיון פנימי. הם הצליחו בכך באופן חלקי, דרך הפתרון התסריטאי השגרתי ביותר: זו מתקפה מן החלל החיצון! כי חייזרים הם שונים, ולכן הם הבינו וידאו של ילדים משחקים במשחקי וידאו, שנשלח לחלל בידי נאס״א, כהכרזת מלחמה. והם חשבו שהדרך לנהל את המלחמה הזו היא באמצעות שחזור מציאותי של המשחקים על ידי הפיכת הגרפיקה שלהם לממשית, ותקשורת עם בני כדור הארץ דרך סרטוני וידאו של מפורסמים משנות ה-80. בדרך פלא, אפשר לקנות את הנחת היסוד המופרכת הזו, אבל דומה כי התסריטאים לא חשבו עליה עד הסוף והותירו עולם עמוס בסתירות פנימיות. או במילים אחרות: עד כמה שהתקציר העלילה של הסרט נשמע מטופש, התסריט עצמו מטופש עוד יותר.

ולא שמטופש הוא בהכרח רע, במידה ויש שמירה על היגיון פנימי כלשהו, או אחידות בשבירות החוקים התמידית של העולם. ״פיקסלים״ לא ממש עושה זאת. בעיה אחרת של הסרט הוא סוגיות קהל היעד: לכאורה, זהו סרט ילדים לכל דבר. אלא שרוב הבדיחות בו מבוססת על הקשרים תרבותיים שרלוונטים רק למי שגדל בשנות ה-80, כך שהסרט מיועד למעשה לילידי שנות השבעים-שמונים שלא ממש התבגרו מבחינת הטעם שלהם בקומדיה. ייתכן והאוכלוסיה הזו חופפת את אוכלוסיית המעריצים שנותרו נאמנים לאדם סנדלר.

הנוכחות של אדם סנדלר בסרט הזה טבעית למדי, כמו גם של חברו קווין ג'יימס. אבל ״פיקסלים״ הוא יותר ״סרט עם אדם סנדלר בתפקיד הראשי״ מאשר ״סרט של אדם סנדלר״, אף כי התסריטאי טים הרליהי הוא שותף קבוע של הכוכב. סנדלר אפילו לא מעוות את קולו בסרט זה, או עושה פרצופים מוזרים, אלא פשוט נוכח כשחקן ראשי, כאשר דומה כי הוא לא עושה מאמץ מיוחד בכל הקשור למשחק. זה עובד לא רע, שכן במצב הצבירה הזה סנדלר מצליח להעביר סוג של חביבות ואנושיות. לצידו יש לא מעט שחקנים עם כישרון, לרוב כישרוון קומי, אבל רובם מבוזבזים על תפקיד שלא נותן להם הרבה שורות טובות, כאשר משחקי המחשב המפוקסלים זוכים לקבל את רוב הבדיחות, או אפילו את ההתפתחות הרגשית המורכבת ביותר.

ג'יימס מצליח בכל זאת קצת להצחיק, כאשר מתגלה כי הוא נשיא ארה"ב בעת המשבר של תקיפת החוצנים. הוא מגלם נשיא שלא ממש מבין מה הולך סביבו ונשאר בקשר עם חבר הילדות הלוזר שלו (סנדלר), וגם לא מוצא זמן להקדיש לאשתו כוכבת תוכנית הבוקר (ג'יין קראקובסקי, שחקנית קומית נהדרת ומגוונת, שכל תפקידה בסרט זה הוא לחייך). אחוזי התמיכה של הנשיא בשפל, אבל הוא הראשון לזהות את טיב המתקפה ולכן מזמין ליעוץ את חברי הילדות שלו, אלופי משחקי המחשבה. מלבד סנדלר, האלוף השני מגולם בידי ג׳וש גאד שנותר תקוע עמוק בראשית שנות השמונים, עם אותה התאהבות בכוכבת משחק קווסט. בגלל שמצבם רע באמת, הם זקוקים גם לאלוף משחקי וידאו שלישי, עבריין גס הרוח המגולם בידי פיטר דינקלדג', שעל פניו אמור להכניס מעט יותר כריזמה לסרט אבל זה לא ממש קורה. כמו כן מתבזבז בסרט: בריאן קוקס.

התפקיד הנשי ראשי פותח בעיה אחרת. על פניו, דומה כי הדמות של מישל מונהאן מבטאת את רוח הזמן – היא קצינה בצבא האמריקאי ופחות או יותר אחראית על הנשק בו משתמשים הגברים בסרט. יש אפילו כמה שניות בהם היא לוקחת חלק בלחימה עצמה ולא רק מתחבאת מאחורי הגב הלא-חסון של סנדלר. מערכת היחסים הרומנטית בינה לבין הגיבור נבנית בדרך הטיפוסית של שנאה בהתחלה והתמסרות טוטאלית אחרי שהוא כנראה אומר איזה משפט נחמד באמצע. אבל בפועל היא לא ממש לוקחת חלק במערך ההחלטות של הסרט והנשיות שלה מתבטאת בכך שהיא אמא לילד ובכך שהיא בוכה בתחילת הסרט. אומרים שהיא מאוד חכמה, אבל הסרט לא מראה לנו דוגמא ממשית לכך. אבל מצבה טוב לעומת חלק מן הנשים האחרות בסרט, שמתפקדות כפרס לגברים האמיצים שלחמו למען ארה"ב/האנושות כולה. וב״מתפקדות כפרס״ אני מתכוון באופן המילולי ביותר.

מה שמותיר איתנו עם החייזרים/משחקי מחשב. התירוץ לעשיית הסרט הוא גם הדבר הכי מהנה בו. הנאה זו משלבת נוסטלגיה עם כמה בדיחות טובות, או לפחות הדמייה של איך זה לשחק בפאק-מן ברחובות ניו יורק, באופן שהוא רק מעט פחות טוב ממה שהמפות של גוגל איפשרו לנו לפני זמן לא רב. הבעיה כאן, היא שחוסר אחידות מאפיין את הפיכת משחקי הוידאו לחלק מן הסרט. מצד אחד יש את השילוב בין המשחקים המוכרים יותר למשחקים איזוטריים למדי, אשר יוצר חוסר איזון בהתלהבות. ההקפדה על חוקי המשחק מתבצעת באופן שתואם את העלילה וגם פותח בה חורים בגודל הפה של הפאק-מן. שלא לדבר על כך שהחייזרים אמורים להיות מודעים רק למשחקי מחשב מפורסמים משנת 1982, אבל הסרט חורג בשני התחומים כמה שנים קדימה. מצד שני, לחפש חורים בעלילה של הסרט הזה זה כמו לחפש חורים ברשת: במידה רבה, הם אמורים להיות שם.

את הסרט ביים כריס קולמובוס, יוצר די ותיק בשוק המיינסטרים ההוליוודי, שהקריירה שלו עוברת דרך ראשית סדרת ״הארי פוטר״ וכמה להיטים קומיים לאורך השנים. קולמובוס הוא במאי סביר – אף פעם לא מבריק, אבל לרוב לא מביך יותר מדי. אולי בזכותו, ״פיקסלים״ מצמצם את כמות הרגעים המביכים למינימום. אבל הייתי קונה בשמחה עוד כמה רגעים איומים לו היה בסרט רגע מבריק אחד, בדיחה חזותית אחת שתתעלה על הסרט הקצר – אבל אין רגע כזה. בהיותו סרט לא רציני השואב השראה מסוף שנות השמונים, ״פיקסלים״ מצליח להיות חביב לפרקים, אבל רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו. ומי שרוצה לדעת כמה סרטי נוסטלגיה לשנות השמונים יכולים להיות מהנים למרות העדר הגיון בסיסי, מוזמן להסתכל ב״קונג פיורי״ שיצא לפני כמה חדשים.