פסטיבל ירושלים 2015: דיווח #5 – "הנביא", "הנשיא", "אביר הגביעים" (ניתוח)

לאחר טקס חלוקת הפרסים, פסטיבל ירושלים נמשך לעוד סוף שבוע עמוס. ועדיין, יש עוד סרטים שראיתי וטרם כתבתי עליהם. בפוסט זה תימצא התייחסות לשלושה מן הסרטים שיותר ציפתי להם טרם הפסטיבל. הספקתי לכתוב חוות דעת קצרה של שני סרטים וארוכה יותר על סרט שלישי, כאשר אורך הטקסטים שלי על הסרטים לאו דווקא מצויה בקשר ישיר עם האיכות של כל אחד מן הסרטים.

הנביא
The Prophet

סרט האנימציה הזה הוא עיבוד לספרו של המשורר יליד לבנון חליל ג'ובראן, ספר שהוא בין ספר ילדים לספר פילוסופיה, המשלב בין פרוזה לקטעי שירה. בקטעי הפרוזה, אשר ביימו בידי רוג'ר אלרס, ילדה אשר מאז מות אביה לא מדברת ומתקשרת בעיקר עם ציפורים הולכת עם אמא לעבודה – ניקוי בית בו כלוא משורר אשר כתביו התסיסו את המשטר. במהלך העלילה מובטחת למשורר חירותו ושיבה למולדת, אך ייתכן וזוהי רק מלכודת אשר טומן לו המשטר במחשבה להעלים את הרעיונות של המשורר הפופולרי, המעודד את העם לחשוב על החיים בצורה מורכבת, להעריך את אהבה ואת העמל ולהתחבר לרגשות שלהם. הוא מנסה לחשוף אמת פנימית הקבורה בכל אדם, בעוד השלטון מנסה להשליט סדר ואחידות. אולם לב הסרט אינו סיפור העלילה, אלא קטעי שירה, אשר כל אחד מהם הופך לקליפ או לסרט אנימציה קצר, פרי עמלם של יוצרי אנימציה רבים, כך שהסרט הוא גם סוג של עבודת אוצרות של כמה מטובי יוצרי האנימציה בעולם – בהם טום מור, ג'ואן גראץ, נינה פיילי, ג'ואן ספאר, מיכל סושה ועוד. אפילו ביל פלימפטון מצליח להפוך את הסגנון שלו למשובב נפש ומתאים לסרט ילדים, גם אם זה סרט ילדים אשר מתמודד לא רק עם היופי של העולם, אלא גם עם האכזריות שבו ואפילו נוגע באפשרות של מוות של דמויות חיוביות.

אין הקרנות נוספות

הנשיא
The President

לא להתבלבל עם הסרט הקודם בסקירה, וגם לא עם סרט אחר הנקרא ״הנסיך״, שגם הוא מציג בפסטיבל. הסרט הזה נוצר בידי היוצר האיראני הענק מוחסן מחמלבאף. אני חש כי יש נטייה להעריך פחות את סרטי הבמאי לאחר שגלה ממולדתו, אבל גם בסרט זה מחמלבאף מוכיח את עצמו מחדש כאחד מגדולי ההומניסטים של הקולנוע ולכן גם כאחד מן היוצרים שאני שמח לפגוש מחדש כל יצירה שלהם. בעיקר כשבסרט הזה הוא יוצר את אחד מסרטיו המצחיקים ביותר, ובמקביל גם סרט שמקצין את האכזריות לה בני אדם מסוגלים.

הנשיא שבכותרת שולט על פני מדינה כלשהי ביד רמה (הסרט צולם בגיאורגיה, אולם זו לא אמורה להיות מדינה מסוימת), אבל מוצא את עצמו קורבן להפיכה. בחברת נכדו הקטן, הוא נמצא במנוסה במשך רוב הסרט ולובש זהויות בדויות, וכתוצאה מכך הוא בא לא פעם במגע של ממש עם האזרחים בהם התעלל. הוא גם נחשף לכך שגם המשטר החדש נוקט באלימות קיצונית, כולל סצנה נהדרת ומצמררת של חתונה אשר הופכת משמחה לטרגדיה.

מחמלבאף עובד בסרט זה בכמות לוקיישנים גדולה מן הרגיל ועם לא מעט ניצבים, אבל בבסיסו זה נותר סיפור על סב ונכד, סיפור המעורר רתיעה והזהדהות בו זמנית. הדיקטטור המודח נותר כל הזמן כנבל, אבל הוא גם מעורר הזדהות. זה בקלות היה יכול להיות סרט פסימי – מחמלבאף לא מציג את המהפכה כפתח לתקווה, אלא כאירוע המוביל לעוד דיכוי ולאלימות. אבל בידי האמן של המאסטר האיראני, גם סרט זה הופך בדרכו לשיר הלל לאהבה ולרוח האנושית, והדרך היחידה להבין את הניגודים שהזכרתי היא לצפות בסרט כדי לחזות בכל רבדי היצירה מתאחדים לאמירה פשוטה וצלולה.

זמני הקרנה נוספים:
שישי 17.7 | 15:00 | סינמטק 1

אביר הגביעים
Knight of Cups

היו רגעים שחשבתי שהנה, סוף כל סוף, זה קורה גם לי: אותו רגע אשר דומה כי פקד לאחרונה כמעט כל חובב קולנוע, אולי אפילו כל חובב טרנס מאליק – הרגע שבו אני מודה סופית שנמאס לי מן הקולנוע של היוצר האמריקאי הותיק. ווייס-אובר פיוט-דתי אחד יותר מדי. כמה שקיעות כבר אפשר לראות. כבר יצא לי להיות בלא מעט שיחות בה הנוכחים אומרים באיזה סרט הם ויתרו על הקשר עם סרטי הבמאי. יש שנטשו כבר ב״הקו האדום הדק״, אחרים צעקו שהמלך הוא עירום ב״עץ החיים״, אבל אני נותרתי תומך נלהב (לצד מספר הסתייגויות שתמיד היו לי מן הקולנוע שלו) גם אחרי ״אל הפלא״ שהיה בעיניי לא פחות מהפנט והרבה יותר מרגש מסרטיו הקודמים.

אבל ב״אביר הגביעים״ היו רגעים לא מעטים שבהם חשתי שמאליק חוזר יותר מדי על דברים שעשה בעבר. שאין לו בעצם מה לומר. שהגיבור הראשי של הסרט – ובכן, הוא אפילו לא ממש דמות. אבל אז הגיע סיקוונס נהדר. ועוד אחד. פתאום דברים התחילו להתחבר, לא כל הדברים, אבל מספיק דברים על מנת להפוך את חווית הסרט לחיובית ולרצות להשקיע מאמץ של ממש בניתוח הסרט. לעזאזל. זה כנראה הפחות טוב בסרטיו, בטח הפחות טוב בתקופה השלישית ביצירה שלו (זו שהחלה ב״עץ החיים״) אבל משהו בקולנוע האווירתי של מאליק עדיין נוגע בי. וזה מעבר לצילום המהפנט כרגיל של עמנואל לובצקי הדגול, אשר משתחרר אצל מאליק מן הנטייה של חבריו המקסיקנים לשוטים ארוכים לטובת מבט אימפרסיוניסטי בשוטים קצרים על העולם. יש בסרט הזה משהו מעבר. יש בו בעיות ומפה ועד טקסס, אבל גם מעט מן הפלאי, מספיק מן הפלאי על מנת לעורר סקרנות, גם אם בקרב קהל מצומצם יותר, וגם אם ייתכן כי הקהל של מאליק כולל מלבדי עוד קומץ מעריצים בלבד.

לכן, אני ניגש לניתוח הסרט כמכלול. למי שתוהה על סגנון הסרט, זהו אותו סגנון של שני סרטיו הקודמים של הבמאי – שוטים קצרים, עלילה מינימליסטית שעיקרה חיפוש רוחני. ההבדל כאן הוא שהאישיות של הדמות הראשית אפילו יותר אוורירית מאשר בסרטיו הקודמים, והסיפור שהוא עובר מכיל פחות תפניות. למעשה, ניתן להגיד כי הסרט מראה אותו עובר מספר רב של בנות זוג, אבל מלבד שתי נשים עליהן אתעכב, דומה כי שאר הנשים אשר חולקות עימו את המסך, בלבוש מינימלי עד לא לא קיים, לא ממש מוצגות בסרט כבעלות אישיות עצמאית, אלא מתפקדות בעלילה ככיבוש נוסף של הגיבור, גם כשלא מדובר בבילוי חד פעמי.

כמו כל סרטיו של מאליק, ״אביר הגביעים״ מכיל אחוז גבוהה מאוד של ווייס-אובר. לא כל קטעי הקריינות בסרט זה הם חומרים שמאליק כתב, או ביקש מן השחקנים לאלתר. המילים הראשונות הנשמעות בסרט הינן מילות הפתיחה של ספרו של ג'ון באניין, ״מסעות ההלך״ (The Pilgrim's Progress), ספר שנכתב במחצית השנייה של המאה ה17 והפך לאחד מן הספרים הבריטיים הידועים ביותר, בעיקר בכל הקשור לספרות בנושא דת ואמונה. הספר כולו מסופר מפי אדם המספר חלום – חלום על עולה לרגל אשר צריך לעבור דרך ארוכה על מנת שיוכל להיפטר מן המשא הכבד המעיק עליו. אסור לו להתפתות לתענוגות החיים, לאנשים היועצים לו ללכת בדרך נוחה יותר, וגם לא עם החיים שהותיר מאחוריו בטרם יצא למסעו לעבר ההארה, כולל בני משפחתו. טקסט זה הוא אחד מן הטקסטים המרחפים מעל סרטו של מאליק – נוסף לו משל על בן מלך אשר יצא לחפש פנינה נדירה, אבל שכח את זהותו.

שני המשלים אלו משתלבים דרך דמותו של ריק, המגולם בידי כריסטיאן בייל. לכאורה ריק הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, המרבה לחגוג ולהחליף מאהבות – אבל למעשה ריק אינו חי בכלל. הוא שכח את הפנינה אותה אמור היה לחפש, זנח את דרך הישר לטובת מנעמי החיים הזוהרים והמין נטול המשמעות. לכן, רוב הסרט הוא במצב של אישיות אבודה – בקושי מדבר עם בסובבים אותו, לא ממש חווה את החיים. הוא משול לאדם אשר ויתר על המסע למציאת אני העצמי. לכן, בנקודה מסוימת, הוא אומר כי כבר קרוב לשלושים שנה לא חי באמת. הוא נהנה, אבל לא חי חיי רוח, לא ייצר קשרים מתמשכים עם אנשים. אביו מדבר עליו שוב ושוב כעל סוג של בן אבוד. לאט לאט אנו לומדים על קשר נוסף אשר מלווה אותו – הוא לא הוליד ילדים משלו. לפחות לא עם האישה עמה חי בפרק הזמן הארוך ביותר, כנראה בטרם היגר להוליווד והפך לתסריטאי במשרה מלאה. ההכרה בכך שהוא צריך למצוא את עצמו מחדש תופסת נוכחות של ממש רק בחלקו האחרון של הסרט, חלק אשר מגיע לאחר החלק שכותרתו מוות, אף כי קטעים מן החיפוש שזורים לאורך כל העלילה. ייתכן כי במהלך החיפוש הוא אכן הצליח לגלות מחדש דרך אל עצמו, הוריד מעליו את המשא ואולי אפילו הקים משפחה – אף כי גם לאחר הצפייה בכל הסרט, אין דרך לדעת זו באופן חד משמעי.

קיים גם העניין של כותרת הסרט, אשר אינה קשורה למשלים בהם דנתי, אלא לקלפי טארוט. הקלף שנתן את כותרתו בסרט מרמז על אפשרויות חדשות, בעיקר בתחום הרומנטי. גיבור הסרט מקבל את הקלף הזה וחי את חייו על פיו – הוא מחליף במהלך הסרט מספר מסחרר של בנות זוג. כאשר אחת מהם מקבלת מעט יותר מסצנה בודדות, היא הופכת לדמות הרבה יותר מעניינת מן הגיבור, שכן כפי שאמרתי הגיבור הוא מראש אדם אבוד, כמעט נטול אישיות של ממש, חי במציאות אבל לא ממש חווה אותה בצורה מלאה.

מבין הדמויות של הנשים הרבות החולפות בחיי הגיבור, המעניינת ביותר היא דמותה של ננסי, המגולמת בידי קייט בלאנשט. בהכירי את שיטת העבודה של מאליק, הכוללת צילום של כמות בלתי נתפסת של חומרי גלם והותרה של קווי עלילה שלמים מחוץ לעלילה, לא אופתע אם יש ביקום מקביל סרט אחר שבו החומרים על הדמות הזו תופסים את מירב הסרט – וייתכן כי הסרט הזה היה מעניין ביותר. ננסי היא הדמות עליה אנחנו לומדים הכי הרבה – היא רופאה, היא חייה עם ריק במשך תקופה ארוכה והפרידה שלהם הייתה כואבת, בנוסח הפרידות אשר מאליק הציג ב״אל הפלא״. כמו הגיבור, גם ננסי פספסה את חייה, לא הקדישה מספיק זמן למימוש עצמי והתמסרה יותר מדי לנהנתנות, אבל כנראה החליטה לרצות ולחוות קיום רוחני בשלב מוקדם יותר. אולי משום כך הקשר בינה לבין ריק הפסיק להתקיים, אף כי עושה רושם כי הקשר היה אבוד מראש ולו בשל התחושה כי ריק רוצה שבנות הלוויה שלו יוותרו צעירות, גם כאשר הוא עצמו מזדקן. ננסי היא לא רק אהבה מן העבר, היא אופציה לחיים אחרים, רחוקים מעולם הזוהר. אמנם הבית בו היא חיה מכיל בריכה ומהווה חלק מתצוגת העושר של הסרט, אולם היא אינה חלק מתעשיית הזוהר. למעשה, בעבודתה כרופאה אנו חוזים בה באה במגע ישיר עם הכיעור, בדמות פציעות קשות בהן היא מטפלת. הפספוס הגדול של חייה הוא שלא היו לה ילדים עם ריק, ייתכן שבגלל גילה המבוגר אולי כבר לא יהיו לה ילדים כלל – היא התחילה לחשוק בכך בשלב מאוחר מדי.

גם הדמות הנשית השנייה אשר זוכה לסצנות של ממש קשורה להולדת ילדים.  זוהי אליזבת' (נטלי פורטמן) אשר נכנסת להריון, אבל לא ברור עם האב הוא ריק או בעלה. מאליק עורך בצורה שמצאתי מרהיבה את הקטע בו אליזבת' מספרת את המצב – בחלק מהזמן היא נראית כאומרת את הדברים לריק, אבל בחלק האחר הווייס-אובר שלה מלווה את פניה הבוכות בפה חתום. את הסוף למצב איננו יודעים, רק נמסר לנו כי שם החלק בסרט שבו נוכחות דמותה של אליזבת' הוא מוות. האם זה מוות של התינוק? של הקשר? אולי זה המוות של ריק הנהנתן, זריקת ההשלמה הסופית שהוא צריך על מנת לצאת למסע החיפוש הגדול, ממנו הוא ייצא אדם חדש, או ישוב להיות האדם שהיה פעם.

לאדם שריק היה פעם יש שרידים בסרט. הנוכחות הגברית הבולטת פרט לגיבור הסרט הינה של אחיו ואביו. לכאורה הוא מתקשר עימם, אבל אם הם מדברים עליו הוא לא עונה. האב זועק אל בנו בכמה דרגות שונות, בעיקר כאשר הוא אינו מביט לעברו. לפרקים הוא דומה לדמות שהבן כתב במחזה או בסרט, לעתים הוא אב רוחני, במידה מסוימת הוא כמו אלוהים הזועק על בן אשר נטש את הדרך. הדבר קשור לא רק להיעדר התמסרות לתא משפחתי, אלא גם לחיי הזוהר שחי הבן, הקשורים לכל מה שנוצץ. אבל הנוכחות בסרט של דירות פאר רבות מרמזת על סוג של ריקנות מפתה, כמו ההבדל בין בריכה לים – והסרט מציג הרבה משני המקומות בהם ניתן לשחות. הכסף יכול לבנות בריכה ודוגמניות יכולות לרחוץ בה, אבל דומה כי הגיבור מאוהב באמת רק כאשר הוא מהלך עם הנשים השונות על שפת הים. הים הוא גם המקום בו אנו חוזים בשעה האהובה על מאליק מראשית ימיו כקולנוען – שעת הדמדומים.

על פניו, זהו הסרט הראשון בו מאליק עוסק באופן ישיר בתעשיית הסרטים. הרי הגיבור שלו הוא בכל זאת תסריטאי, אף כי אנו מקבלים רמזים דקים בלבד לגבי סוג הסרטים שהוא יוצר. למעשה, מאליק לא ממש מתעניין בתיאור הוליווד כמקום שבו עושים סרטים ולתחושתי הוא לא שולח חיצי ביקורת על עבר התעשייה. האלמנט העיקרי של תעשיית הסרטים אשר מאליק לוקח הוא השיטוט בסטים של אולפנים – עיר שהיא לא עיר, בניינים נטולי חיים, חיקוי ללא מקור, אדם נטול אישיות המהלך בעיר אשר תקום לחיים עם מילותיו אבל לא תתקיים באמת. יש עוד אתרי צילום המציירים תחושה דומה של קיום אשר כולו חיקוי נטול כל מימד אותנטי – לאס וגאס המציגה דגם מוקטן של אתרי תיירות מרחבי העולם וגרסה חיה ונושמת של אלביס, מועדון חשפנות המציג מין ללא מין. אבל גם חשפניות יכולות להפוך לבנות זוג של גיבור הסרט, לכאורה רודף נשים, למעשה רדוף אחר היעדר אישה של ממש בחייו. הסרט מתרחש קרוב ללוס אנג'לס, בה הגיבור חי לכאורה ואף סובל את הפרעות של העיר – רעידת אדמה, שוד מזוין בדירתו. לוס אנג'לס תחומה בשני אתרי טבע – ים ומדבר. ככל שהגיבור יעמיק יותר במסעו לתוך שתי המקומות הללו, בהם קיים קשר ישיר יותר לבריאה ואולי גם לאל, אולי הוא ישוב להיות עצמו, אולי ירד מעליו המשא הכבד. גם אם ייתכן וייאלץ לטבוע בים, או להגיע במדבר על עמק המוות.

במידה רבה, מאליק חוזר בסרט על נושאים רבים אשר בהם טיפל טוב יותר בסגנון דומה בשני סרטיו הקודמים. ״עץ החיים״ עסק בצורה טובה יותר בקשר בין דורי במשפחה, ו״אל הפלא״ תיאר טוב בהרבה את הכאב האכזרי שבתום מערכת יחסים רומנטית. שלושת הסרטים עוסקים בדרכם בחיפוש אחר גאולה דתית, יותר ברצון לאמונה מאשר באמונה של ממש. הדת בסרטים המאוחרים של מאליק היא מקור שופע ליופי, אבל גם מושג חמקמק, אשר הגיבורים לא תמיד מצליחים לגעת בו ולחוות אמונה טהורה. הייחוד של ״אביר הגביעים״ בגוף עבודתו של מאליק הוא התיאור של הריקבון, גם אם זהו ריקבון זוהר במיוחד. הסרט לא בהכרח תוקף את החיים של גבר העובר מיפהפייה אחת לאחרת, אבל הוא מצביע על כך שמשהו שהבמאי חש כי הוא מהותי חסר באותו אורך חיים. אולי זהו לא רק ילד, אלא החיפוש אחר אור, כל סוג של אור. תנועות המצלמה העדינות של הצלם הדגול לובצקי נעות תמיד לעבר סוג זה או אחר של מקור תאורה, מתפעלות מן העולם ומחפשות את האור אשר ברא אותו.

אין הקרנות נוספות