פסטיבל ירושלים 2015: דיווח #2 – ״אנחנו צעירים, אנחנו חזקים״, ״לוציפר״, ״השד יודע מה״, ״שלושה חלונות ותלייה״

יותר. מדי. סרטים. טובים.

על לא מעט מהם כבר כתבתי בדיווח הראשון שלי, או בהמלצות שפרסמנו טרם הפסטיבל. סרטים אחרים שראיתי זכו להתייחסות מיתר חבריי לבלוג וייתכן שאכתוב עליהם בהמשך. גם על סרטי התחרות הישראלית איני כותב בשלב זה, שכן אני שותף להענקת פרס פורום המבקרים השנה, ותהיה זו טעות פטאלית לכתוב את התרשמותי בשלב זה. לכן, בפוסט הדיווחים השני שלי אני כותב רק על ארבעה סרטים שמאוד אהבתי.

אנחנו צעירים, אנחנו חזקים
We are young. We are strong

הסרט עוסק באירועי אלימות נגד זרים שהתרחשו בעיר הגרמנית רוסטוק בשנת 1992. הוא מדבר על אירועים היסטוריים, אבל מובן כי הדיון שלו במתחים בין-גזעיים ובקלות שבה ניתן לשלהב המון אנושי כנגד השונה ממנו רלוונטי גם לימים אלו, בגרמניה וברחבי העולם. אבל, הגדולה של סרטו של בורהן קורבאני היא בכך שהסרט לא מסתפק בשחזור היסטורי או במסר פוליטי, אלא מצליח לדחוס לתוך שעתיים דרמה בנויה היטב, סיפור של משפחה גרמנית ומשפחה של מהגרים מוייאטנאם, תוך מבט גם על גלריה רחבה למדי של דמויות משנה. המשפחה הגרמנית שבסרט מציגה בתוכה שני נקודת מבט של גברים המתלבטים כיצד לנהוג: האב הוא פוליטיקאי המנסה לסיים את המתיחות בין המפגינים מן הימין למהגרים באשר הם בצורה המכובדת ביותר כלפי חוץ, אבל לא ממש יודע כציד לנהוג. בנו הצעיר לא ממש מגובש מבחינת השקפת עולם, אבל מסתובב עם חבורה של לאומנים ודומה כי הוא עלול לקחת חלק במהומות הצפויות. דווקא הדמות של הצעיר, אשר באופן טבעי אמורה לייצר בקרב הקהל את הרתיעה הגדולה ביותר, היא זו הזוכה לזמן המסך הרב ביותר, כאשר ברוב הסצנות המבט עליו מלא בחמלה, בהבנה. בכך, הסרט מראה כי הרוע והאכזריות יכול לנבוע גם, ואולי בעיקר, מאנשים עדינים. במהלך היום אשר מציג הסרט חווה הגיבור התמודדות עם מוות של חבר קרוב וגם ניצנים של קשר רומנטי חדש, כאשר הסצנות הנוגעות בדבר מבויימות בווירטואוזיות ותוך הצגה של מספר נקודות מבט. הסרט גורם לחוסר נחת עקב היותו סוחף כל כך, וממחיש את הכאב של כל הדמויות, מכל צדי הפסיפס אשר מרכיב את החברה הגרמנית והאנושית.

קורבאני מביים את סרטו באופן משוחרר ומורכב – הצילום בשחור-לבן עתיר תנועה ושימוש בזוויות לא שגרתיות, ובעיקר בולטים שוטים של מבט ממעוף הציפור על העולם, כמו התמקדות בפרטים הקטנים אשר מרכיבים את המחול המסחרר והמסוכן בו נמצאות הדמויות השונות. העריכה שוברת לפעמים את הריאליזם לטובת זירוז האירועים במעין קליפ מעורר, לפרקים לצלילי מוזיקה מגוונת ולעתים לצלילי קול אנושי, המהווה גשר קולי בין סצנה לסצנה. לא מעט סצנות, חלקן בעלי אופי שונה לחלוטין, נחרטות בזיכרון ומסרבות להרפות – נגינה של נער בפסנתר הנפתחת לשיטוט בבית; מרדף/משחק בין כובסת וייאטנאמית וילדה קטנה המקניטה אותה; עימות בין שירים פשיסטיים לקטעי מוזיקה בעלי אופי פוליטי שונה; סצנה הממחישה בצורה גרפית את היכולת של אדם להפנות את הראש כאשר המצוקה דורשת את ההתערבות שלו; סצנה מרגשת ומופלאה של חיזור תמים, או אולי פחות תמים, בים; סצנת אהבה דווקא בלב ההפגנה האלימה; ראיון טלוויזיוני בו הצעירים לא יודעים לומר בדיוק מה הם רוצים, אך כן מצליחים בסופו של דבר לומר דברים אשר יכולים להדהד ולהתפרש במספר דרכים; וכמובן, שיאי האלימות שאפשר להרגיש כי הם בדרך, אבל להתפלל שאולי בדרך פלא ההיסטוריה תשתנה.

זמני הקרנה נוספים:
ראשון 12.7 | 12:45 | סינמטק 1

לוציפר
Lucifer

הסרט הזה מציב דילמה לא פשוטה בפני כל מי שמבקש לכתוב עליו: האם להתייחס קודם למבע הייחודי או לתוכן המועבר באמצעות המבט, תוכן שהוא בכל זאת העיקר בסרט. בכל זאת, אפתח בדרך בה הסרט צולם, פשוט מפני שדרך זו בולטת במיוחד, גם עבור צופים אשר נוטים שלא לתת את הדעת על עיניים מסוג זה. הבמאי הבלגי יוסט ואן דן ברגה נודד בעולם לצורך צילום סרטיו. אחרי שהתחיל קרוב לבית, בפלנדריה, בסרטו הראשון ״ישו התינוק מפלנדריה״, בסרטו הקודם, ״ציפור כחולה״ טוגו שימשה כלוקיישן. כעת, הוא מגיע למקסיקו לצורך סרט השלישי. הבמאי גם מנסה להמציא פורמט צילום חדש לכל סרט, ובסרט הזה הפריים המלבני המוכר מתחלף בפריים עגול. בנוסף, הבמאי פיתח מצלמה אשר מאפשרת לו לעוות את התמונה בנקודות מפתח באמצעות מראות אופטיות. אפקט זה מעניק לסרט איכות חזותית שמציפה את העין, גם אם רוב מסך הקולנוע נותר אפל. האלמנט החזותי אמנם מרשים ודורש התייחסות, אבל בסופו של דבר ואן דן ברגה הוא גם מספר סיפורים ייחודי ומוכשר. האלמנט המקשר בין כל סרטיו הוא עיסוק ביקורתי כלפי דת ממוסדת, אבל נגיעה מורכבת יותר, ואולי אוהדת יותר, בנושא של אמונה. שני נושאים שאולי מגיעים לשיא ב״לוציפר״.

כפי שמרמז שם סרט, השטן הוא דמות מרכזית בו. הוא יורד מן השמיים לעומק האדמה ועוצר בדרך בכפר מקסיקני בימינו, משנה גורל של משפחה ענייה, שלפחות הנשים בה מאמינות כי הוא מלאך. מה שאולי נכון, אבל לא בדיוק מלאך מן הסוג שהן חושבות שהוא. גם הנס שהוא לכאורה מבצע, ריפוי חולים, אינו בדיוק נס. בזמן שמגיע העת לנסים בעלי השפעה רחבה יותר, ולאחר שיצר קשר אינטימי עם הבחורה הצעירה במשפחה, השטן נעלם מן הסרט. אבל האמונה בה הפיח רוח חיים וקשיי הקיום של הדמויות נשארים. שני החלקים הבאים של הסרט לוקחים אותו למחוזות שונים, המשלבים הומור פרוע, מבט לא מתנשא על חיי מעמד האיכרים במקסיקו, וגם לא מעט רוחניות וניסיון לגעת דרך הקולנוע ברגעי מפתח בחיים, כולל לידה ומוות. ייתכן כי הסרט יכול היה להיות מהודק יותר, ולפרקים נדמה כי הוא חוזר על הרעיונות שלו. אך ברגעים אחרים דומה כי הוא מבקר בטריטוריות קולנועיות שמאסטרים כגון פאזוליני ובוניואל ביקרו בהן בעבר, אבל בסופו של דבר הקולנע של ואן דר ברגה מצליח לייצר מגע יד ייחודי אשר בא לידי ביטוי לא רק בצורת הצילום.

זמני הקרנה נוספים:
שלישי 14.7 | 18:15 | סינמטק 2

השד יודע מה
Heaven Knows What

לא מעט סרטי קולנוע ניסו לתאר את עולמם של מוכרים לסמים או של חסרי בית, אבל קשה לי לחשוב על סרט שהעביר את החוויה בצורה יותר אמינה מסרטם החדש של האחים בן וג׳וש ספדי. הגורם המרכזי לכך הוא שחומר הגלם הוא ספרה האוטוביוגרפי של אריאל הולמס, המגלמת את התפקיד הראשי בסרט. דומה כי אף שחקנית מקצועית לא הייתה יכולה להיות אמינה וכובשת באותה מידה כמו הולמס, אשר מגלמת את הארלי, דמות של חסרת-בית המונעת בידי התמכרויות לסמים שונים ולבחור אותו היא מוסיפה לאוהב בדבקות, אף על פי שהוא גורם לה סבל רב. השיא מגיע סמוך לראשית הסרט, כאשר הוא אומר כי הוא יסלח לה במידה ותמות והיא נראית רצינית בכוונתה להתאבד עבורו. גם לאחר פתיחה זו, המוות הוא אופציה תמידית לגבי הדמויות בסרט, בין קיבוץ נדבות להשגת מנת הסמים הבאה. גם הבחור האחר בחייה של הגיבורה חסר קורת גג קבועה, אבל עקב היותו סוחר סמים מצבו הכלכלי טוב יותר. דומה כי עבור הארלי היעדר כסף או בית אינם הבעיה האמיתית יותר – היא פשוט אינה מסוגלת לתפקד ללא קשר לחומרים המתחזקים את חייה, כאשר הכמיהה לגבר המתעלל חזקה לא פחות מן הצורך בסם.

הרקע להתרחשויות בסרט חשוב גם הוא – מדובר במנהטן, ולא באזורים העניים שלה, אלא באפר-ווסט סייד והסנטרל פארק, אזורים המזוהים דווקא עם האוכלוסייה האמידה הפוקדת אותם, ומפנה את ראשה כאשר היא עומדת לצד האנשים החיים לידם ברחוב ומבקשים מהם מטבעות. יש רגעים בהם נדמה כאילו העלילה פחות מעניינת את הבמאים מאשר עיצוב העולם של צעירים חסרי בית, אבל למעשה העלילה בסרט מחושבת היטב ונועדה להגיע לא למקום בו תימצא גאולה לדמות (ייתכן והגאולה היא עצם עשיית הסרט), אלא לרגעי הייאוש אשר יכולים להתבטא במפגש עם המוות או בחזרה לשגרה, אשר יכולה לפרקים להיראות בלתי נסבלת לא פחות. האחים ספדי טוענים את הסרט לא רק באלמנטים הלקוחים מן המציאות, אלא גם בפסקול אלקטרוני אשר לא מנסה להעביר את הרגשות של הדמויות אלא את חוסר ההרמוניה שלהן עם העולם. גם הצילום, ולפעמים אפילו ההתרחשות, לא בהכרח נובעים מן הקיום האמין של הדברים כפי שקרו. כך שהסרט הוא לא רק מבט כואב על שכבה חברתית ממנה החברה מעדיפה להתעלם, אלא גם יצירת אמנות מגובשת.

זמני הקרנה נוספים:
שני 13.7 | 22:00 | סינמטק 2
חמישי 16.7 | 11:30 | סינמטק 3

שלושה חלונות ותלייה
Three Windows and a Hanging

מלחמת האזרחים הארורה ביגוסלביה-לשעבר גררה כמות בלתי נתפסת של פשעי מלחמה, בהם גם מקרים רבים של אונס קבוצתי, תופעה אשר הקולנוע החל לגעת בה בשנים האחרונות. הסרט זה, המגיע מקוסבו, עוסק בצד כואב במיוחד של האירועים: בחלק מן האזורים הכפריים בארצות הבלקן, אישה שנאנסת נתפסת באופן שמרני ומקומם כאשמה בכך ומטילה כתם על משפחתה. לכן, מקרים רבים של אונס לא דווחו, בין היתר בגלל פחד של הקורבנות מנידוי. ״שלושה חלונות ותלייה״ נסוב סביב כפר קטן בו אחת הנשים פתחה את הפה בראיון לתקשורת הזרה – היא מציינת כי לא רק היא, אלא לפחות שלוש נשים נוספות מן הכפר נאנסו. הבמאי הוותיק אך לא פורה במיוחד איסה קוסיה, מציג את הראיון סמוך לתחילת הסרט, אבל נוהג בעידון ביחס שלו לקהל: קטעים בעלי גוון קומי משולבים יחסית סמוך לתחילת הסרט, בטרם הזוועה הקשה של המתרחש בכפר לאחר פרסום הראיון מתרחשת: מנהיג הכפר, שדומה כי הוא מודע לכך שגם בנות משפחתו נפלו קורבן, מנהיג קו של הדממת המקרה ויד קשה כלפי האישה שחשודה בכך שדיברה.

מנקודה זו, הסרט מתגלגל לכדי דרמה טרגית נוקבת ומצמררת, הכוללת מספר תפניות בעלילה. הצילום המפעים של הצלם הטורקי גוקהאן טיריאקי (משתף פעולה קבוע עם נורי בילגה ג'יילן) מעניק לסרט גוון פיוטי וריאליסטי בו זמנית, כאשר חלונות וגגות מהווים חלק מעיצוב הפריימים של הסרט, כמבט ממקום מוגן על סביבה לכאורה שלווה, אבל כזו שלא ממש ניתן לסבול את המתרחש בה, בטח לא לנשים. אבל לא רק הנשים מוצגות כסובלות בסרט – הגברים אשר חזרו מן המלחמה או חשים אשמה עקב כך שלא לקחו בה חלק, מוצגים בו בזמן כתוקפים של הנשים וכקורבנות של אובדן גבריות מסוים. היצירה כולה הולמת בצופה כמעט בכל פריים, המציג בו בעת ובעונה אחת יופי עוצר נשימה ותוכן מזעזע שלא ניתן להכיל.

זמני הקרנה נוספים:
שלישי 14.7 | 10:00 | סינמטק 2
רביעי 15.7 | 10:30 | סינמטק 1