״אמא שלי״, סקירה

באחת מן הסצנות היפות ביותר ב"אמא שלי״ (Mia Madre), סרטו החדש של נני מורטי, גיבורת הסרט, מרגריטה (המגולמת בידי מרגריטה ביי) צועדת על פני תור אורך לקולנוע, הנמשך על פני מספר רחובות. הגיבורה פוגשת מספר דמויות מחייה בתור: ראשית עת אמה (ג'וליה לאזריני), אשר נראית לפתע בריאה לאחר שמוקדם יותר בסרט למדנו כי היא גוססת בבית חולים. לקראת סוף התור מרגריטה פוגשת את עצמה בתור אישה צעירה, בשיחה עם מי שהיה אז בן זוגה. אולם המפגש האמצעי בסצנה הוא המהותי ביותר. זהו המפגש עם אחיה של הגיבורה, אשר מגולם בידי במאי הסרט, בו הוא מטיח בה כי בבואה לצלם את הסרט הבא תנסה לוותר על אחת מן המניירות הקבועות שלה כיוצרת, לשבור מעט את הציפיות של קהל. יש להניח כי ייתכן ומורטי שמע עצה זו בעצמו. ייתכן גם שהוא ניסה לשבור את אחד מהרגליו בסרט החדש – אבל לא רואים את התוצאה.

״אמא שלי״ הוא סרט טיפוסי של נני מורטי, על כך המשתמע מכך, לטוב ולרע. המעריצים שלו יתמוגגו כנראה מכל רגע, גם מרגעי ההומור וגם מן הדרמה אשר מנסה להיות עצובה מאוד. אלו אשר לא אוהבים אותו לא יבינו על מה המהומה, ולהם הסרט עלול להיראות מתאמץ מדי ומכני מדי בניסיון שלו לרגש, לכאורה באופן אותנטי. אני מצוי איפשהו בין שתי הקצוות – יש לא מעט רגעים בסרט שכאשר אני מבודד אותם הם טובים, או שאני מבין כיצד נועדו לתפקד במהלך הכללי של הסרט, אבל המכלול הותיר אותי קר כלפי הסרטו והדמויות, כאשר דומה כי הסרט שאף בראש בראשונה לסחוף רגשית את הקהל ולייצר הזדהות.

כמעט הכל בסרט הזה, שנבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים במקביל לעלייתו לאקרנים, נסוב סביב דמותה של מרגריטה, במאית קולנוע המצויה באמצע חייה. שני קווי עלילה עיקריים מעסיקים אותה: היא מביימת סרט על סכסוך עבודה במפעל, בו מככב שחקן אמריקאי ידוע (ג'ון טורטורו). במקביל וכאמור, אמה מאושפזת בבית חולים וימיה ספורים. הגיבורה מחלקת את זמנה בין הטיפול באם לעשייה הקולנועית, בעוד אחיה לקח הפסקה מעבודתו וסועד את האם במשרה מלאה. כמו כן, הסרט דן גם ביחסיה של מרגריטה עם בתה המתבגרת וביחסיה עם גברים, כאשר בראשית הסרט היא נפרדת מבן זוגה, שהוא לא אבי בתה, אבל גם הוא לא נעלם מן הסרט.

החלק הקשור לעשייה הקולנועית הוא קו העלילה הקומי יותר, אך גם זה אשר אמור להביע אמירה מורכבת על תהליך היצירה בכלל והיצירה הקולנועית מול החיים הפרטיים בפרט. יכול להיות שהייתה לקו העלילה הזה גם שאיפה לאמירה חברתית על פערי מעמדות באיטליה או יחסי ארה"ב-שאר העולם, אבל זו די הולכת לאיבוד. עיקר הצרות בסט הצילומים נובעות, באופן שאני מצאתי קלישאתי למדי, מן ההתמודדות עם כוכב קולנוע בעל דרישות מוזרות והפרעות אישיות ממגוון סוגים. יש משהו מעט באנלי ומאוד גס באופן שבו התסריט מעצב את דמותו של כוכב הקולנוע, מבלי לוותר על אף סטריאוטיפ מוכר. לזכותו של טורטורו ייאמר כי הוא מצליח איכשהו להעניק לדמות הזו גם גוונים אנושיים, אשר מונעים ממנה להפוך לקריקטורה מוחלטת ולפרקים מצילים את הצד הזה של הסרט מלהפוך לפארסה המחטיאה את כל מטרותיה. אבל דומה כי למרות כישוריו של טורטורו, החלק הזה של הסרט לא מרשים או משעשע כפי שהיה יכול להיות – ולא מחדש דבר על מאחורי הקלעים של העשייה הקולנועית.

אבל, כפי שמבשרת הכותרת, הטיפול באם הוא ליבו של סרט. הקשר בין שלוש הדורות של הנשים במשפחה מנסה לרגש בכוח, ומדי פעם מצליח. אולם דומה כי מורטי התאמץ מאוד לרצות את הקהל, ולכן הוא מראה את כאבי הזקנה והגסיסה רק עד גבול מסוים, לא בשיא הכיעור והאכזריות של כשלונות הגוף והנפש מול פגעי הזמן. השאיפה היא שהקהל יבכה, אבל לא יחווה הלם של ממש. לכן, יש משהו מעט מכני ולא אמין באופן שבו הדרמה הזו מתפתחת, אף על פי שיש בה כמה רגעים טובים של כתיבה ומשחק.

בנקודה זו יש לציין כי הנכס הבולט ביותר של מורטי הבמאי הוא מורטי השחקן, אשר משדר חום וקבלה בכל שנייה בה המצלמה פוגשת את פניו. את הכישרון הטבעי של ההופעה של מורטי לא ניתן ללמד או להגדיר – בסרט הזה מורטי אומנם מגלם דמות דומה לדמויות שגילם בעבר, אבל הוא עושה זאת בחן כה רב, אולי גם מפני שתפקידו בסרט מצומצם יחסית.

אבל היותו של מורטי השחקן הטוב ביותר בסרט של מורטי היא בעייתית, שכן הכל אמור לסוב סביב הדמות שמגלמת מרגריטה ביי. הסרט נכנס לא פעם לתודעה שלה, והיא אמורה להפגין את מירב כישוריה בסרט. זה אכן תפקיד שמאפשר לה הרבה, אבל חלק ניכר מן הזמן היא נראית עייפה. זה אמנם מתאים לדמות, אבל לא מצליח לרומם את הסרט מבחינת האמינות או יצירת ההזדהות עם הדמות. למעשה, חלק ניכר מן הזמן הדמות המובילה, זו שהסרט עוסק רק ביחסה עם העולם ויתר בני האדם בחייה, היא הדמות הפחות מעניינת או נוגעת ללב.

למעשה, הסרט חשב גם על זה וככל שהוא מתקדם אנו מבינים כי יש לגיבורה בעיה ביחסי אנוש גם במשפחה, גם עם גברים וגם בחייה המקצועיים. אנחנו מבינים את זה כי הדבר נאמר במפורש – ויותר מפעם אחת. דומה כי הבמאי לא סמך על הצופים שיבינו את הקשיים של הדמות דרך רמזים. ייתכן והוא צדק, שכן יש בסרט משהו גדוש מדי המונע מן הדמות הראשית ליהבנות בהגדרה.

וזהו לב העניין – מורטי הוא גם במאי מודע מאוד לקולנוע ולעצמו. לכן, לכל בחירה בסרט יש נימוק, כל דבר שלא עבד עבורי יכול לעבוד היטב עבור צופה אחר. כך שבעיניי לא מדובר ביצירה נטולת ערך, אבל גם לא באחד משיאי עבודותו של היוצר.