סרטים חדשים: "איביזה", "10% ילדה שלי", "שליחות קטלנית: ג'נסיס", "מג'יק מייק XXL", "אמא שלי", "לעוף על זה", "אופססס! בול הגיע המבול…"

שבעה סרטים חדשים עולים בסוף השבוע בבתי הקולנוע, ללמדנו שיש איזון קוסמי במערכת ההפצה, אחרי השלושה הלא מפתים של השבוע שעבר. הפעם מצפים לכם ולכן באולמות שני סרטים ישראליים, שני סרטי ילדים מונפשים ומדובבים, שני המשכונים אמריקאיים ואחד סרט פתיחה איטלקי של פסטיבל הקולנוע בירושלים. עוד נחזור אל בירת הסרטים בסוף הפוסט, אבל קודם כל השביעייה.

"איביזה" מגיע אלינו בדיוק שנה אחרי "שושנה חלוץ מרכזי", סרטו של שי כנות ששבר קופות והרגיז מבקרים. גם הפעם ביים כנות על פי תסריט שאינו שלו, ועל זה מגיע לו שאפו כמו גם על הזריזות. את הסרט כתב חיים ברבי, והוא מספר על גולש גלים בשם ים (מאור שוויצר) היוצא עם שני חבריו (עופר חיון ומעיין בלום) לאי הנופש והספורט במטרה לזכות בתחרות גלישה כדי לשלם חוב. עוד מככבים: דביר בנדק, נועה וולמן, אבי קושניר וצחי נוי, שבגללו ובגלל הטריילר קיבלתי וייב חזק של ״אסקימו לימון״. אבל לא נשפוט את הסרט לפי זה, ומי יודע אם נשפוט אותו בכלל – הסרט פרש מהמירוץ לאופיר וגם ויתר על הקרנת עיתונאים, שוב, כנראה, בשל תקדים ״שושנה״ (אבל אני מאוד מודה ליח״צ על התמונות והתקציר בתיק העיתונות). נראה אם גם יצליח בקופות כמו אחיו החורג.

"10% ילדה שלי" גם הוא ישראלי, אבל משווק אחרת לחלוטין – זהו סרט עצמאי, שגם מתחרה באופירים במסגרת הפרינג׳ ואף הוצג לראשונה לפני שנה (מוטיב חוזר היום) בתחרות הפרינג׳ידר של פסטיבל ירושלים. סרטו של אורי בר-און עוקב אחר ניקו (אודי פרסי) שצריך לזכות גם בליבה של פראני בת ה-7 (יהלי פרידמן) כדי להמשיך במערכת היחסים עם אמה. כל זאת בזמן שהוא מנסה לעסוק בקולנוע למרות שאפילו את סרט הגמר של לימודיו לא הצליח לסיים. לצד שני הגיבורים ניתן למצוא את ורד פלדמן וגור בנטביץ׳, וסקירה של עופר תגיע במהלך הסופש.

"שליחות קטלנית: ג'נסיס" (Terminator: Genesis) הוא הפרק החמישי בסדרת הסרטים המצליחה, שמאז צמד סרטיו של ג׳יימס קמרון לפני 25-30 שנה מחפשת את דרכה. הסרט הנוכחי הוא לא מה שיציל אותה, לפחות לא לדעתי וגם לא לדעתו של אור, אבל יש לי הרגשה שאף אחד לא שואל אותנו. העלילה מתחילה בעתיד, אז שולטות המכונות ובני האדם בהנהגת ג׳ון קונור (ג׳ייסון קלארק) מנסים למרוד בהן ובמנהיגתן – סקיינט. רובוט מחסל (ארנולד שוורצנגר) נשלח אל העבר במטרה להתנקש באמו של מושיע האנושות, שרה קונור (אמיליה קלארק), ובעקבותיו נשלח חייל אנושי בשם קייל ריס (ג׳יי קורטני). עד כאן חיקוי של הסרט הראשון, ומכאן ואילך נסיונות להפתיע ולחדש. אלן טיילור (״ת׳ור: העולם האפל) ביים, פטריק לוסייה ("מרדף עצבני") ולייטה קלוגרידיס ("אלכסנדר") כתבו. השם העברי הכעיס אותי במיוחד, משום שהוא גרם לי לצפות לשירים של פיטר גבריאל ו/או פיל קולינס בפסקול. ברצינות, מה הבעיה לתרגם ״בראשית״? לא צריך אפילו לדעת עברית בשביל זה, מספיק להעתיק את המילה הראשונה בספר הפופולרי ביותר בשפת הקודש. זה נשמע פחות מגנובי וצעיר מאשר ״ג׳נסיס״, זה העניין?

"מג'יק מייק 2" (Magic Mike XXL), לעומת זאת, מציג שם עברי שחוסך בדיחה לא מרהיבה במיוחד של המקור. מדובר בהמשכון ללהיט טרי יותר, משנת 2012 ליתר דיוק, אותו ביים סטיבן סודרברג, שלא חוזר לסרט ההמשך. במקומו מביים גרגורי ג׳ייקובס, עוזר הבמאי של סודרברג ברוב סרטיו, כאשר את התסריט שוב כתב ריד קרולין, הפעם עם קצת עזרה מצ׳נינג טייטום. הכוכב חוזר לתפקיד החשפן המבוקש, שפרש מעולם הריקוד האקזוטי בתום הסרט הראשון וכעת נדרש לחזור על ידי כמה מחבריו כדי להרים הופעה אחרונה בהחלט. לצידו של טייטום יחשפו גוף גם ג׳ו מנגניילו, מאט בומר, קווין נאש ואחרים. גם לסרט הזה לא נערכה הקרנת עיתונאים, אז אצפה בו רק מחר כדי להעביר את רשמיי לעכבר העיר.

"אמא שלי" (Mia Madre), כלומר של נני מורטי, נבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים מחר, במקביל לעלייתו לאקרנים. יהיה זה חודש וחצי בלבד מאז התחרה במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן, ובנוכחות השחקן ג׳ון טורטורו שיגיע ארצה ואף יעביר כיתת אמן במהלך הפסטיבל. טורטורו מגלם בסרט שחקן קפריזי העושה בעיות לדמות הראשית, במאית המצויה במשבר (מרגריטה ביי) ונאלצת להתמודד גם איתו וגם עם החלל הפתאומי שהותירה אמה. כמובן שמורטי לא מפסיד הזדמנות ללהק את השחקן האהוב עליו, הוא עצמו, לצד פרצופים איטלקיים נוספים. אני מקווה שנספיק להתייחס אל הסרט הזה במהלך הפסטיבל.

"לעוף על זה" (Yellowbird) פותח את החלק במדור שמוקדש לסרטי הילדים המיובאים. הוא אמנם נוצר במעבדות אנימציה בצרפת ובבלגיה, בידי הבמאי כריסטיאן דה ויטה שעבד במחלקת העיצוב של סרטי ווס אנדרסון, אבל עבר גיור מזורז בנתב״ג והגיע אלינו מדובב בלבד, מה שאמור להעיד על קהל היעד שלו. העלילה עוקבת אחרי ציפור קטנה המבקשת להוביל את הלהקה שלה במסע הנדודים אל ארצות אפריקה החמות, למרות שאינה יודעת את הדרך. והכל בגלל עצתה של חיפושית משה רבנו (אסור לסמוך עליהן, תמיד ידעתי).

"אופססס! בול הגיע המבול…" (All Creatures Big and Small) ללא ספק מבטל את התלונה שלי על השם העברי של ״שליחות קטלנית 5״. אני מבין שמדובר בסרט לילדים, אבל אין שום הצדקה לעילגות המקוממת הזו, גם לא שמו הראשון של הסרט ״Ooops! Noah is Gone״ ואפילו לא אם התקלקלה למפיץ המקלדת. כשאסיים להתרגז, אספר שעלילת הסרט מתרחשת רגע לפני המבול התנ״כי, כאשר תיבת נוח אמנם מוכנה אבל בעל הבית חסר, ושני יצורים מוזרים תופסים פיקוד על זוגות-זוגות של כל חיות תבל. גם הפעם מדובר בסרט מדובב לעברית בלבד, שהוא שיתוף פעולה של גרמניה, בלגיה (מה קורה איתם?), לוקסמבורג ואירלנד. לבמאים קוראים טובי גנקל ושון מקורמק, נחשו את מוצאו של כל אחד מהם.

פלוס – עוד כמה ענייני ירושלים

המייל של סריטה – ראשית, התנצלות גורפת בפני כל מי ששלח ושלחה לנו דואר אלקטרוני בשבועות האחרונים ולא זכה או זכתה למענה. התיבה שלנו סבלה מתקלה מתמשכת אבל כעת מתפקדת כמו תמיד, וממחר אתפנה לענות על כל מה שהצטבר שם. למה רק ממחר? טוב ששאלתם.

הערב בירושלים – סדרת ״שוברי קופות כחול לבן״ שאני מנחה ועורך ביוזמת בית אבי חי מגיעה אל המפגש השני שלה עם הקרנת ״אפס ביחסי אנוש״. אם טרם ראיתם וראיתן שלוש פעמים את הקומדיה המבריקה הזו, זו ההזדמנות והיא חינמית. מתחילים ב-21:00 בחצר בית אבי חי, שהתמלאה היטב במפגש שעבר וכעת צפויה להיות מלאה עד להתפקע, ולאחר הסרט ממשיכים לשיחה עם הבמאית והתסריטאית טליה לביא. למקרה שפספסתם או פספסתן את ההזדמנות לשאול אותה שאלות באירוע טרום הבכורה שערך הבלוג לסרט, או באירוע סוף השנה של סריטה. אבל אני לא מתלונן, להיפך – רק תנו לי הזדמנות לדבר על הסרט הזה ועם היוצרת שלו, שעשויה לפגוש הפעם קהל שונה וסקרן במיוחד.

מחר בירושלים – אחרי כל הפוסטים המקדימים שלנו על פסטיבל הקולנוע סוף סוף מגיע הדבר האמיתי בדמות 11 ימים מרוכזים של קולנוע בעיר הקודש. עופר ואני נעלה לבירה החל מרגע פתיחת שערי הפסטיבל, ונדווח משם ברציפות, מינוס ההתחייבויות השיפוטיות של עופר מטעם פורום המבקרים, תפקיד אותו מילאתי בשנה שעברה. אגב, ביום ראשון ה-12.7 יתקיים בשעה 16:00 הפאנל השנתי של הפורום, הפתוח כמובן לקהל הרחב, מבקרים ויוצרים כאחד. הפעם תנחה יעל שוב והדגש יהיה על הקולנוע הישראלי בראי התקשורת הזרה, אותה ייצגו כ-20 מבקרים ומבקרות מרחבי העולם שינכחו בפסטיבל ירושלים. אני מקווה שהפעם לא יצעקו עליי, אבל לא מבטיח.

ואם כבר מבקרי קולנוע, לא רק ג׳ון טורטורו יקבל אות הוקרה בטקס הפתיחה של הפסטיבל – גם מבקר הקולנוע של עיתון ״הארץ״, אורי קליין, יזכה לכבוד שבדרך כלל שמור לכוכבים, יוצרים או מפיקים. את כל התשבוחות האפשריות על כתיבתו של קליין ומרכזיותו בשיח הביקורתי בישראל כבר כתבתי באחד מפוסטי סיכום השנה שעברה, אז בחרנו בו כאחד מאנשי השנה של סריטה. כך שלא נותר לי אלא להמשיך את המחמאות גם לכיוון הנהלת הפסטיבל על שבחרה בקליין לכבוד זה, דבר שהוא לא מובן מאליו מהמון סיבות אבל ראוי בהחלט מכל סיבה שהיא.

קליין, יחד עם מאיר שניצר, הרי נחשב בעיניי כמה וכמה יוצרים לגורם המרתיע מפני הצגת סרטם בתחרות הישראלית של ירושלים, כיוון שהוא עלול להתבטא בחריפות נגד סרטם עוד לפני שהוצג מסחרית ובכך לחסל את סיכוייו להצליח. מעבר לעובדה שיש בטענה בעייתית זו הכרה בכוח מילותיו של קליין, יש בה כדי להעיד על המרכזיות שבה רואים היוצרים את עצמם ואת יצירתם בתוך המארג הקרוי ״פסטיבל קולנוע״ (לכך יש להוסיף את הקולות הממהרים להחרים את האירוע בעקבות פרשת ״אל תוך הפחד״, כלומר לבטל אירוע בן 200 סרטים בגלל סרט אחד נוכח-נפקד). אות ההוקרה הזה למבקר הבכיר מחזיר בעיניי את הסדר הנכון של הדברים, ומזכיר שפסטיבל קולנוע הוא קודם כל בשביל הקהל, בין אם הנוכח באולמות או הניזון מדיווחים של מבקרים ומסקרים, ורק אחר-כך חגיגה עצמית של היוצרות והיוצרים, שבלעדיהם כמובן לא היו סרטים. אנחנו, כאמור, נהיה שם כדי לצפות ולדווח.