פסטיבל קאן 2015: סיכום אישי ודיווח על כל הסרטים שנצפו – חלק ב׳

בחודש שעבר התחלתי עם המצווה של סיכום חוויותיי האישיות מפסטיבל הקולנוע של קאן, וכעת, כחודש וחצי לאחר שנטשתי את הריביירה הצרפתית (עד הפעם הבאה?) מגיע הפוסט המסיים והמסכם של האירועים. מכל מיני סיבות, כולן תלויות בי כמובן, לא רק מועד פרסום הטקסט אינו מה שתכננתי מראש, אלא גם אופיו. קאן 2015 היה פסטיבל הקולנוע הבינלאומי הראשון שלי, וככזה הוא השאיר אותי בכל מיני סוגים של הלם ממנו הייתי צריך להתאושש. שני הפוסטים, זה שכבר כתבתי וזה שלפניכם ולפניכן, לא היו חלק מההתאוששות ולכן נדחו עד לאחר סיומה. כעת אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת שפסטיבל קאן הוא חוויה הרבה יותר מדי מורכבת מכדי להעבירה במילים, עבורי לפחות, אבל גם מאוזנת בסופו של דבר בין התהיה התמידית של מה לעזאזל אני עושה פה ואיך זה לכל השדים נחשב לעבודה, לבין ההבנות הרגעיות שאני בדיוק במקום בו אני צריך להיות, במקדש הקולנוע בו זובחים גם לאלי האמנות השביעית וגם לאלילי שוא המכונים ״סלבריטאים״.

בפוסט שעבר סקרתי את סרטי התחרות הרשמית, ולא מעט מהם כבר מצאו את דרכם לירושלים, בעוד הנותרים ודאי יגיעו ארצה אל בתי הקולנוע או אל פסטיבל חיפה. בפוסט זה ארחיב על כל מה שראיתי מחוץ לתחרות אבל עדיין נחשב לבחירה הרשמית של הפסטיבל, לצד הסרטים שדגמתי במסגרות הלווין השונות ולקינוח גם בשוק הסרטים, לשם נשלחתי כפרוגרמר מטעם פסטיבל אוטופיה. אז שוב תודה לאורי אביב על הקימבון הזה, למרות שהסרטים שראיתי בשוק עלו לי בבריאות. אבל על כך בהמשך, נתחיל גבוה עם הסרטים שנשלחתי לסקר מטעם עכבר העיר (וכאן מגיע התודה לבנות המערכת שסידרו לי תג עיתונות שווה במיוחד), ומשם נתדרדר.

מחוץ לתחרות (הבחירה הרשמית)

כל הסרטים שפסטיבל קאן חפץ ביקרם, אבל לא מספיק כדי לכלול אותם במסגרת תחרותית, נכנסים תחת הכותרת של ״הבחירה הרשמית״ ומוקרנים מחוץ לתחרות הראשית, או לכל תחרות בכלל. בקטגוריה זו נכללים הפקות הוליוודיות בגדלים שונים, שני הסרטים הישראליים שכיכבו השנה בפסטיבל, וגם הפרובוקציה הנוכחית של גספר נואה, שאם יורשה לי להניח לא הייתה נועזת מדי בשביל התחרות – אלא פשוט לא מספיק טובה. שני הישראליים הם כמובן ״היורד למעלה״ (Afterthought) של אלעד קידן ו״סיפור על אהבה וחושך״ (A Tale of Love and Darkness) של נטלי פורטמן, ובמקרה של שניהם אני מבקש לחכות להפצה מסחרית או לפחות להקרנה בישראל לפני שארחיב עליהם, כאשר דעותיי המקוצרות זמינות בסיכומי הפסטיבל שלי לעכבר העיר. סרט נוסף שהוקרן בקאן וכבר הופץ מסחרית בישראל עד שהספקתי לכתוב את הפוסט הוא ״הקול בראש״ (Inside Out) של פיקסאר, עליו אפשר לקרוא את דעתו של עופר כאן אצלנו בבלוג, או את ביקורתי בעכבר. אבל יש מספיק אחרים, בין אם שהוקרנו כבר מאז או יוקרנו בהמשך הקיץ, שטרם התבטאתי עליהם והייתי מעוניין לעשות זאת.

מקס הזועם: כביש הזעם
Mad Max: Fury Road

ללא ספק, הסרט שאני הכי שמח שלא הייתי צריך לכתוב עליו השנה עד כה. מוזמנים לקרוא את חוויותיהם של אור בעכבר העיר, או של עופר כאן אצלנו. אני אישית מצאתי את עצמי מנותק לחלוטין מן המתרחש על המסך, צופה בחוסר חשק במפגן מתמשך של אקשן לא מלהיב שהזכיר לי יותר מופע הדלקת נאדים. לא סיפור, לא דמויות, לא בניית קצב – סתם טרפת משתוללת ולא מעניינת במיוחד על רקע פעלולים סופר-מדהימים, לצד רגעי CGI מביכים. הצלחתי להיכנס, באופן חלקי, אל העולם שבורא בווירטואוזיות ג׳ורג׳ מילר החל מהרגע בו מקס מתרומם מן החול (כל מה שקרה לפני כן מאוד מיותר בעיניי, כולל סצנת הסופה המדוברת), אבל נזרקתי החוצה בסוף המרדף השני או השלישי שמגיע לאחר מכן ונותרתי לשכב בעצמי בחולות עד לסיום שפיללתי שיגיע כבר.

אני חייב לסייג ולומר לצפות בסרט בשפה שאני לא דובר (אוסטרלית נהמנית) וללא כתוביות, ועוד בשעה הקיצונית של 8:30 בבוקר. העובדה שזה היה הסרט הראשון שלי בקאן, אליו הגעתי מתודלק לא רק מהאווירה שסביב אלא גם מחבריי שנותרו בישראל וצפו בו בהקרנה מקדימה שהעיפה להם את המוח, ודאי פגמה לא מעט בחוויה שלי. מצד אחר, זו הייתה ההיכרות הראשונית שלי עם אולם הלומייר, בו כל שאגת מנוע של רכב מעוצב בחוסר טעם בסרט הזה הרעידה את הקירות, והתמונות שניבטו אליי מהמסך היו חדות וברורות – אך פשוט לא הייתי מעוניין במה שהיה להן להגיד. כך או ארחת, לא הכל היה מיותר מבחינתי בבוקר הזה – בדרך לסרט פגשתי את אבנר שביט היקר, שגילה לי את דרך המלך המובילה אל אולם לומייר, וחסך ממני את הסרט הקצר ״שבילי הזעם על למה אני לא נכנס לסרט כבר!״ בדיוק בזמן למנה העיקרית. השתמשתי בשיטה מאז ועד תום הפסטיבל, וזו הזדמנות נוספת להודות לאבנר על עזרתו ותמיכתו לפני ותוך-כדי קאן.

הנסיך הקטן
The Little Prince

אחרי התזכורת לעליונות של פיקסאר, ובית הספר לתסריטאות ולהנפשה שהוא ״הקול בראש״, זה לא שהיה בכלל סיכוי לאדפטציה החופשית למחצה של עלילות ״הנסיך הקטן״ איזשהו סיכוי להפוך למצטיין של הריביירה בתחום האנימציה. אבל הוא נתן פייט ראוי לפחות בחלקים בהם קם לתחייה הסיפור הקלאסי של אנטואן דה סנט-אכזפרי, המהווים רק כשליש מהסרט. ברגעים אלה, סגנון האנימציה הבובתי והמורכב מחומרים אמיתיים, כלומר שאינם יצירי מחשב, עוצר את הנשימה פשוטו כמשמעו. ההנפשה של סצנות איקוניות מתוך הספר, החל מהמפגש בין הטייס המופל לנסיך הקטן, דרך המפגשים עם השועל והשושנה וכלה בטיסת הנסיך בעזרת הבלונים, באמת ובתמים עצרה את נשימתי מרוב יופי ונוסטלגיה. כלוב הצלעות שלי ננעל, מערכת הנשימה שלי הפכה נוזלית ומערכת העצבים – לחמאה מומסת. אז איפה הבעיה? בכל הרגעים בסרט שאינם נצמדים למקור הספרותי.

״הנסיך הקטן״ מודל 2015 הוא למעשה מפגש בין שתי דמויות מאוד שונות המגלות שפה משותפת דרך הספר, שמתעורר לחיים מול עינינו. גיבורת הסרט היא ילדה שעוברת לבית חדש ועומדת להתחיל בלימודיה כמצטיינת. היא חיה בצילה של אמה הקפדנית, המארגנת את חייה לפני שניות כמעט. השכן החדש שלהן הוא ההיפך הגמור משתיהן, זקן תמהוני המעמיד פני טייס שיום אחד יתקן את מטוסו ויברח הרחק מהעיר המשמימה, ובינתיים מעלה את זכרונותיו על נייר בדמות הסיפור על הנסיך הקטן שכולנו מכירים. זוהי גם דרכו להתחבר עם שכנתו החדשה והצעירה, שהסיפור מדליק בה ניצוץ של סקרנות ושובבות שהחיים הבוגרים שכפתה עליה דמות ההורה היחידה בחייה כמעט וכיבו. יש גם מערכה שלישית שהיא וריאציה מאוד יומרנית אך חסרת כיסוי לספר, מבלי לספיילר יותר מדי.

סגנון האנימציה בחלק זה של הסרט הוא הנפשה ממוחשבת סטנדרטית, כזו שיותר מזוהה סרטים אמריקאיים לילדים, כמו זה שביים בעבר הבמאי מארק אוסבורן (״קונג פו פנדה״). גם הכתיבה ועיצוב הדמויות מעט מתאמץ, ובעיקר נראה מאוד חיוור לצד החוויה שמציע הספר המקורי ואפילו העיבוד שלו. כך יוצא שהסרט כולו שופע רגעי קסם שלא לגמרי בזכותו, לצד רגעים בהם נוצר געגוע מיידי למקור ומערכה נועלת שהיא בגדר הפרזה פרועה. אשמח לראות פעם גרסה בת 30-40 דקות של ״הנסיך הקטן״ לבדו, ערוכה מתוך הסרט הזה, שהוא כלל לא רע אבל בהחלט נתלה באילן גבוה מדי ולא מצליח להוסיף מאום, למרות כוונות טובות ורשימת מדבבים מרשימה אך גם מבוזבזת.

אהבה
LOVE

מה שהבטיח את הסרט הפרובוקטיבי ביותר בפסטיבל, בקושי הצליח להיות זכאי לתואר ״סרט״. פרובוקציות בהחלט היו, אך לא כאלה שטרם נראו על המסכים, אם אינני טועה. אהיה הראשון להודות שאיבר מין גברי המצולם מלמעלה ומאיים להרטיב את משקפי התלת-מימד זו חוויה שטרם יצא לי לחוות בקולנוע, אבל משהו בטון המתריס בכוח של הסרט נשאר ברמה מינורית יחסית ולא באמת בצליח לזעזע. זה די מבאס כשזה מגיע מיוצר כמו גספר נואה, שהאימפקט הרגשי הוא כמעט כל מה שחשוב לו. אך בעוד ״בלתי הפיך״ (Irreversible) נכנס לפנתיאון בעקבות סצנה או שתיים שקועקעו בזיכרון הקולקטיבי, ו״אל תוך הריק״ (Enter the Void) ניסה להמציא מחדש את הקולנוע ולעניות דעתי הצליח באופן חלקי, ״אהבה״ הוא לא זה ולא זה. יש לו את התעוזה של הראשון והשפה הקולנועית של השני, אבל הוא לא מתקרב לאיכויות הנוספות של אף אחד מהם.

בעוד הסיפור פשוט למדי – גבר החווה משבר עם אשתו הנוכחית מפנטז על אהבת חייו שזרקה אותו כי בגד בה – הדמויות והמהלכים העלילתיים הם כבר ברמת הפשטני להכעיס. זה מתחיל בשמות הדמויות (מרפי ואלקטרה, נו באמת) וממשיך באפיון שלהם (נחשו לפי השמות) ובהתנהגות שלהן שאינה משתנה לאורך הסרט. על הבעיה שלי עם לצפות בסרט בו שניים-שלושה-עשרה אנשים מקיימים יחסי מין במשך למעלה משעתיים הצלחתי איכשהו להתגבר, אבל על הרגעים בהם לא מתרחשים אקטים מיניים קשה היה לסלוח. מדובר ברומן בין שני האנשים הסבירים והמשעממים ביותר ביקום, שמופרע בידי גורם שלישי חסר אישיות לחלוטין, שכל תכלית קיומם הוא לחפש את הריגוש הבא. בצורה כזו, מסמן הבמאי וי על כל פנטזיה הטרוסקסואלית/נורמטיבית שתוכלו להעלות על דעתכם או דעתכן (למעט אורגזמה נשית, כאלה אין בסרט) באופן שמקל על משחק הניחושים לגבי אופי הסצנה הבאה.

כדי לסתום סופית את הגולל, שלושת השחקנים שנבחרו (קארל גלוסמן, אומי מויוק וקלרה קריסטין) בקושי יודעים לתפקד מול מצלמה, שלא לדבר על להיאנח. בסרטו הקודם של הצרפתי ממש לא הפריעה לי הדלילות העלילתית, שכן הטריפ הקולנועי החזיק אותי מרותק. כאן הכל מרגיש קטוע, שבור, פומפוזי והכי גרוע – פשוט לא מספק. לא בתור סרט קולנוע, בשל השטחיות הכללית וההתמקדות בדמויות טיפשיות למדי, וכנראה שגם לא בתור פורנוגרפיה, למקרה שסרטים עדיין אמורים למלא גם את הצורך הזה בעידן האינטרנט.

מבט מסויים

או כמו שאני קורא למסגרת הזו – איפה שגרים הסרטים הרומניים. שניים היו השנה, את שניהם ראיתי, ובזאת הסתכמה לצערי הנוכחית שלי במסגרת היותר מאתגרת של הפסטיבל. זה חבל לא רק בגלל הסרטים, אלא גם משום שהאולם הרשמי של המסגרת, דבוסי, היה הנוח מבין האולמות במתחם לדעתי. נוח עד כדי נמנום, אפילו (אבל החזקתי מעמד יפה). מבחינת הסרטים, פספסתי כאן כמה אסיאתיים מעניינים, אבל יצא שסרטי המסגרת הזו התנגשו לי באופן מתמיד עם סרטי התחרות והבחירה הרשמית, אז הקרבתי כמעט את כולה. אבל על התוצרים החדשים של ראדו מונטאן וקורנליו פורומבויו לא יכולתי לוותר, ואני שמח שכך היה – שניהם ראויים לשבחים.

הקומה למטה
One Floor Below

בדיווח שלי לעכבר העיר סיימתי את הטקסט הקצר שלי על סרטו של ראדו מונטאן במעין התנצלות על כך שייקח לי עוד זמן לגבש עליו דעה שלמה ומוצקה. ככה זה כשהאינטנסיביות של פסטיבל קאן נושפת בעורפך כל הזמן, יחד עם הידיעה שאין פנאי לעכל את הסרטים אלא רק לרוץ לאולם הבא, בתקווה שתובנות יבואו לאחר מיצוי החוויה. מטבע הדברים, כמעט כל הסרטים בפסטיבל תובעים את מלוא תשומת הלב, אבל חלק מהם עושים זאת בדרכים מיוחדות. כזהו ״הקומה למטה״, שבחרתי לראותו כסוג של מותחן אינטליגנטי במיוחד בו המפתח להתנהגות הדמויות לא ניתן לצופה ממש עד הסיום ולכן משאיר את הקהל בתהייה תמידית. זה יכול להתפרש כמשעמם, שהרי איזה עניין יכול להחזיק סרט על דמויות שאיננו מבינים, אבל מונטאן נוקט בטקטיקה מעניינת כדי ליצור חיבור מיידי בין הצופים והגיבור.

הסרט נפתח בסיקוונס בו הדמות הראשית, מר פטרשקו (תאודור קורבאן) משתעשע בפארק עם כלבו. ההלם הראשוני שלי נבע מכך שספרתי בסצנה הזו יותר קאטים מאשר בכל סרטו הקודם של הבמאי, ״יום שלישי אחרי החגים״, גם יחד. זה מפתיע במיוחד בהתחשב בכיתת האמן שהעביר מונטאן כשביקר בישראל במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים של 2014, ובה הסביר כמה הקאט הקולנועי הוא כלי רב-עוצמה שיוצרים אחרים משתמשים בו בקלות רבה מדי לטענתו. הבחירה הזו, גם לשנות סגנון עריכה למשהו נורמטיבי מן המקובל אצלו וגם להציג חמלה אנושית שלעיתים נעדרת מסרטיו בהתחלה עד שהם מפשירים קצת, יכולה להעיד רק על דבר אחד – מונטאן ביקש ליצור קשר מיידי עם הצופים, לפני שייקח אותם אל העולם שברא עבור הסרט.

זהו עולם קולנועי המציג את רומניה של תקופת מעבר, כזו המצויה בין הדור הישן שאותו מייצג פטרשקו שגדל והתחנך בימי הקומוניזם, לבין זו שמייצג בנו המבלה זמן רב בפייסבוק. פטרשקו, שגדל תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית, לא מבין מדוע בנו ינדב מידע על עצמו לציבור הרחב מרצונו החופשי. הוא גם לא מבין מדוע השכנים מלמטה רבים בקולניות כזו, כאילו לא כולם שומעים את ההתעללות של הגבר באישה, אבל מחליט שלא לדחוף את האף (שוב מדובר בשאריות של חינוך קומוניסטי והפחד מהלשנה). גם ביום שבו הוא חוזר הביתה ומגלה שדירת שכניו מלמטה הפכה לזירת פשע הוא מתמודד בהדחקה עם הזעזוע, ומבקש שלא להישבר גם כאשר שכנו החשוד ברצח מבקש את עזרתו. בכל הזמן הזה פועל הגיבור בניגוד לאיך שהיה פועלת דמות ראשית בסרט אמריקאי קלאסי, לדוגמה, מה שמעורר סקרנות מתמשכת לגבי הסיבות שלו. מונטאן בונה על פערי המידע האלה את עיקר ההתפתחות העלילתית שלו ושב להוסיף איזה קולנוען נבון הוא.

אוצר
Comoara

אחרי ההפתעות הסינפיליות שרקח עבורנו קורנליו פורומבויו בעבר (״שם תואר משטרה״, ״כשערב יורד על בוקרשט״) תהיתי איך ינסה להתל הבמאי באמנות הקולנוע ובצופיה בסרטו החדש. מסתבר שהפעם הלך היוצר על שיטת הפוך על הפוך, ומגיש את יצירתו הקרובה ביותר לסרט כמעט-נורמלי לחלוטין, כנראה מאז ״12:08 לבוקרשט״ ואולי גם בכלל. הוא לא מפחד לחתוך כשצריך או לקרב את המצלמה אל דמויותיו במקום להשאירה במרחק או בעורפן של הדמויות כפי שנהיה נהוג בארצו, אבל שומר על איזה מין יובש כזה שמקנה לסרט גם רגעי הצחוק והאבסורד שבו וגם את המימד הסימבולי והאינטלקטואלי.

הסיפור, כרגיל אצל פורומבויו, פשוט למדי – בדירה מודרנית, אב מקריא לבנו סיפור אגדה על רובין הוד כאשר המציאות מפריע להם ומתדפקת על הדלת בדמות שכן שזקוק לטובה. הוא טוען שבבית השייך למשפחתו אי שם בכפר קבור אוצר עתיק בחצר, כזה שייחלץ אותו מצרה כלכלית. הבעיה שאין לו אפילו די כסף כדי לשלם יום עבודה של מגלה מתכות, והוא פונה לשכנו בבקשת הלוואה. השניים מסכימים להתחלק בשלל, שנשמע דמיוני למדי, ואז להתחשבן על הוצאות האיתור והחפירה שלו. זוהי גם נקודת המוצא וגם מערך יחסי הכוחות הנפרש בראשית הסרט, שעוקב אחר שני הטיפוסים אליהם מצטרף אדם שלישי בעל גלאי מתכות, שמצליח לעורר צחוק בקהל ולגרום לאי נחת אצל הדמויות מכל מיני סיבות.

מעבר להברקה הקומית שהיא גלאי המתכות והתגובות שהוא מעורר בדמויות, פורומבויו מקפיד לשזור אירוניה לכל אורך היצירה. הוא עושה, כמו תמיד בקולנוע הרומני החדש, על ידי הכנסת מימד סאטירי הנוגע לחוקי המקום שנותרו מימי הקומוניזם המשפיעים. אז מסתבר שעל פי החוק, מי שמוצא אוצר בביתו שנקבר שם בתקופת צ׳אושסקו (או לפניה) מחוייב לדווח לממשל. אם זהו אוצר כספי בלבד, יזכה לשמור אותו, אבל אם ישנה חשיבות לאומית למה שנחפר הוא מולאם מיידית. פורומבויו, איך לא, מפיל את המקרה שבחר בדיוק בין הכסאות, באופן שמאלץ את כל דמויותיו לרדת על ברכיהן כדי לחפש לו מוצא משל היה סמארטפון שאבד בין מושבי הקולנוע. הוא גם בוזק מעל הסיפור דוק של אגדה, בזכות הפתיחה ולא מעט גם בסיום, שחימם את ליבי בצורה שהפתיעה אותי יחסית למצופה מן הבמאי. נו, אז אולי הוא בכל זאת היתל בי גם הפעם, הפורומבויו הזה.

השבועיים של הבמאים

המסגרת שגילתה לעולם כמה וכמה מהשמות שמהווים כיום את עמודי התווך של פסטיבל קאן, חלקם הגדול מצויין בסרטון הפתיחה המוקרן לפני כל סרט, התמקמה לה באולם הטיילת, המרוחק מעט מהמולת המתחם הראשי. מצד אחד היה משהו מרענן בהליכה הנמרצת אל ומן אולם הבית של ״השבועיים של הבמאים״ (), ומאידך שם גם עמדתי הכי הרבה זמן בשמש בתורים לכל אחד מן הסרטים. מאידך, בכל אחת מהפעמים שעשיתי זאת – זה היה שווה את זה. לא בזכות התג, ההיררכיה די התבטלה באולם הזה, אלא הודות לאיכות הסרטים שראיתי.

חדר אמנים
Green Room

זוכרים את ההתלהבות חסרת השליטה שלי מ״נקמה כחולה״ (Blue Ruin) לפני שנתיים-שלוש? לא משנה, אני זוכר. ואני זוכר גם הר הציפיות שנערם מהרגע שגיליתי שיש סרט חדש לבמאי, ג׳רמי סולנייה שמו, שהתקבל למסגרת המשנית הזו בפסטיבל קאן. המעלה הגדולה ביותר של ״נקמה כחולה״ הייתה שגורם ההפתעה היה לצידו, לכן חשבתי שאני ערוך ומוכן לעתיד בבואי לצפות בסרטו החדש. אבל כמה שטעיתי, וכמה ששמחתי לטעות – הסרט הזה הוא רכבת ההפתעות המדממת והצווחנית של השנה. האופן בו הוא משנה כיוון בכל כמה דקות בחדות אבל מצליח להישאר על המסילה פשוט הימם אותי, באופן שהזכיר לי את חוויית הצפייה בסרט איקוני ואהוב במיוחד. באמת שאין דבר ששנוא עליי יותר בשיח הקולנועי מאשר השוואת לקוונטין טרנטינו, שבדרך כלל מעידות על צרות אופקיו של הדובר יותר מאשר על דמיון כלשהו לסגנון המאוד ספציפי של הבמאי המוערך. אבל במהלך הצפייה ב״חדר אמנים״ הרגשתי בערך כמו בפעם הראשונה בה ראיתי את ״כלבי אשמורת״ של טרנטינו – לא היה באמת סיכוי לנחש לאן הסרט הזה הולך, אבל לא רק שהמשכתי לנסות ונהניתי לשגות בכל פעם, אלא שהרגשתי בטוח באופן הפוך מן המצופה. כאילו משוחרר, אפוף בחוסר הידיעה לגבי המהלך העלילתי הבא אבל גם מוגן בידיים של אמן אמיתי.

לכן אני ממליץ שלא לקרוא יותר מדי על העלילה של הסרט, למרות שפירטתי אותה באופן חלקי בטקסט שלי עליו בעכבר העיר. מאז, ״חדר אמנים״ הפך להיות ״חדר מנוחה״ כפי שהוא נקרא בפסטיבל ירושלים, שכן זו המשמעות של המונח ״Green Room״ שהעניק את שמו לסרט. הוא מתייחס אמנם לחדר אליו מוכנסות להקות במועדונים כשהן לא על הבמה אבל גם הכתיב את הצבע השולט בתאורה ואף שיחק עם כמה מן המשמעויות של הצבע הירוק, בעיקר כמסמן ראשוניות, טירוניות וחוסר מושג. דברים שכן כדאי לדעת על הסרט הם הקאסט והנושאים בהם הוא מטפל, כמו גם הטריטוריות בהן הוא מתרחש. אז בעניין רשימת השחקנים, מכבדים אותנו בנוכחותם אנטון ילצ׳ין, אימוג׳ן פוטס, מארק וובר וגם סר פטריק סטיוארט בתפקיד מפתח. כולם מעולים ומתאימים היטב לאווירת הפאניקה הכללית שמייצר סולנייה בסרט, המתרחש על קו התפר שבין האימה לקומדיה, ובין המותחן לדרמה. בכל הקשור לתימות והטיפול בהן, אסגיר כדוגמה את הבנייה המבריקה בקצרנותה של להקת פאנק כמודל לאישיות חסרת פחד של גיבוריה, המשדרים ושרים על קשיחות אבל מגלים את אופיים האמיתי כשהם נאלצים להתמודד עם אלימות מהסוג הפחות סטרילי מזו שהם שרים עליה, ופתאום כבר אינם גיבורים גדולים כל-כך.

הברית החדשה דנדשה
The Brand New Testament

״מה אם אלוהים היה אחד מאיתנו?״ שואלת הזמרת ג׳ואן אוסבורן בשירה הנודע, והבמאי הבלגי המבריק ז׳אקו ואן דורמל החליט לענות לה. אז מסתבר שבראשית ברא אלוהים את בריסל. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וג׳ירפות הלכו ברחוב ובנות יען התרוצצו בחנויות הנוחות. ויברא אלוהים את אדם כדי למשול בכאוס, ויברא אותו בצלמו – בטלן, רגזן, גחמתי ואפתי. אלוהים (בנואה פואלוורד) אמנם מתגאה בבנו JC, אבל על בתו איאה (פילי גרויין), משום מה לא שמענו מעולם. איאה הקטנה מחליטה להתמרד נגד אביה הרודן ולברוח אל החופשי מן הדירה המוזנחת בה הם גרים, לצאת אל העולם הגדול שם תוכל להגשים את חזונה – לבחור שישה שליחים נוספים לתריסר הקיימים שקיבץ אחיה, כדי להגיש את הברית החדשה דנדשה. למה 18 שליחים? כי זהו מספר השחקנים בקבוצת בייסבול, הספורט האהוב על אמה (יולנד מורו), אשה כנועה וחביבה שאינה מדברת הרבה ואוהבת לנקות ולחייך. השליחים שבוחרת איאה, למקרה שקיוותם או קיוותן לרגיעה בעלילה, הם מכור למין, רוצח סדרתי, אשה שמעולם לא נאהבה וגם קתרין דנב, שעוזבת את בעלה הבורגני המשעמם לטובת גורילה.

בתקצירון הזה, שחושף בקושי את המבנה ואפילו לא קמצוץ מהאירועים, יש כדי להעיד על אופיו של הסרט כולו. כנהוג אצל הבמאי שחתום על ״מר נובודי״ ו״טוטו הגיבור״, הסרט מתפזר ומורכב מחדש בכל כמה רגעים, שופע הברקות ויזואליות ונראטיביות ומענג את כל החושים – כולל חוש ההומור. אצל ואן דורמל כל מטאפורה שנאמרת בקול רם זוכה להמחשה ויזואלית על המסך, כך שאם נאמר על מישהי שצחוקה הוא ״שרשרת פנינים שנפרמת על מדרגות שיש״, כולנו ננטוש לרגע את הגיבורים והעלילה כדי לצפות בפנינים יורדות במדרגות שיש ומשמיעות צליל הדומה לאותו צחוק מדובר. כשהוא כן מתרכז בעלילה, סרטו של הבלגי מכיל פחות או יותר כל אלמנט שתצפו ממנו מפארודיה על דת, וגם כמה כאלה שלא תבינו מאיפה באו לכם או לכן. כל זה יכול להתיש או להקסים, תלוי במצב העירנות והריכוז של הצופה, שכן הסרט לא ממש עושה חיים קלים למי שיבקשו לעקוב אחר המתרחש בו. אני בחרתי לזרום איתו בנהר הרעיונות והחידודים של הבמאי, שאכן גמל לי כצופה בסיום מופלא למדי, שמדגים מה היה קורה עם נשים היו שולטות בעולם והופך את המרד של איאה באביה מקריאת תיגר של ילדה על אלוהים לאצבע משולשת על כל ה״איזם״ שאפשר להעלות על הדעות, שלא לדבר על פטריארכליות.

קונג פיורי
Kung Fury

לפגוש את דייויד סנדברג, היוצר והכוכב של הסרט הקצר והפטישיסטי הזה אפילו לא היה החלק הכי מרגש באחד הערבים האחרונים של הפסטיבל. הייתה זו השליטה העצמית שהפגנתי נוכח הרצון לצרוח עליו כמה כיפי ואדיר היה הסרט שלו, שאותה אזכור במיוחד מהאירוע. מאז שנחשף לעולם בטריילר מופרך מכדי שלא להיהפך לסרט של ממש, הפך ״קונג פיורי״ לאחד הנושאים היותר מדוברים בעולם מימון ההמונים. וגם לאחד הסרטים שהכי רציתי לראות בפסטיבל, למרות שאורכו רק חצי שעה. מאז כבר עלה לרשת (תנו בפליי כאן למעלה) והוא מתקרב אל רף 18 מיליון הצפיות, נכון לכתיבת שורות אלה. הסרט היה כל מה שרציתי ועוד, ואני מניח שאני לא היחיד אם לשפוט על פי תגובת הקהל בתום ההקרנה המחשמלת שלו. לא שמעתי אולם צווח ככה מהנאה בכל הפסטיבל כולו, וכמובן שסנדברג הפך למסמר הערב בשלב השאלות והתשובות עם יוצרי הסרטים של המקבץ אותו נעל סרטו.

אפשר לפתור אותו כדאחקה מורחבת, הלועגת-ומחבקת את האסתטיקה של שנות ה-80 בקולנוע ובאולמות הארקייד בעזרת סיפורו של שוטר כל-יכול שנשלח לעצור את אמן הקונג-פו אדולף היטלר, אבל בעיניי הוא יותר מזה. הסרט הזה נוצר בידי מעריצים ועבור מעריצים, לא רק של כל מה שהיה טוב ויפה בעידן ה-VHS אלא גם של קולנוע כבידור מזוקק וטהור כמו משחק מחשב. אין פה פריים בלי הברקה עיצובית, ואין רגע אחד דל או מיותר מבחינתי. למעשה, הייתי מוכן לראות סדרת רשת של עשרה פרקים בני עשרים דקות כל אחד על עלילות קונג פיורי, האקרמן, ת׳ור, ברבריאנה והחביב עליי מכל – טרייצרקופ. אבל סנדברג כבר הודיע שהוא הולך להוליווד כדי לביים פיצ׳ר, אז נקווה שהוא יודע מה הוא עושה. אני אצפה בכל הפקה של חברת ״חדי קרן לייזר״, היחידה ששמה טוב יותר בעברית מאשר באנגלית (Laser Unicorns).

חשיש
Dope

אם הייתי צריך לנחש על פי הסרט את זהות הבמאי שלו, הייתי אומר ש״חשיש״ הוא סרט הביכורים הנועז של כוח צעיר ועולה בשם ריק פאמוייה. הניחוש המושכל שלי היה נובע מהרעננות היוצאת החוצה מן הסרט, כמו גם מן העובדה שהוא מציג סיפור התבגרות, אבל הניחוש הזה היה שגוי. זהו לא סרטו הראשון ואפילו לא השני של פאמוייה, שכותב ומביים מאז סוף שנות התשעים (״Our Family Wedding״, ״Brown Sugar״ ועוד).  מצד אחר, זו הפעם הראשונה שהתקבצו מאחוריו כוחות כה רציניים בעמדת המפיקים – השחקן פורסט וויטאקר (שגם מקריין) והמוזיקאים פארל וויליאמס ושון ״דידי״ קומבס, אם למנות כמה – בסרט שהגדיר את קהל היעד שלו בתור ״דור פוסט עידן ההיפ הופ״. העובדה שאני לא בדיוק עונה על ההגדרה היא לא מה שהעיבה על ההנאה שלי, אלא בעיה מוסרית שהייתה לי איתו. אבל לא אסגיר אותה מפני שהיא שווה דיון הכולל ספויילרים, ואני מאמין שהסרט הזה יגיע בסופו של דבר ארצה – אם לא אל בתי הקולנוע, אז לאחד הפסטיבלים המקומיים.

מה שאי אפשר לקחת מהסרט הזה הוא את הטריות המתפצחת שלו. זהו מסע התבגרות בנתיב המהיר, שמייצר סרט מגניב, קצבי, המנצל את המדיום הקולנועי עד תום ואף מדגיש אותו. גיבור הסרט הוא מלקולם, בגילומו החלקלק של שאמיק מוּר, המפגין את אותן איכויות שמפרידות בין כוכבי קולנוע לסתם שחקנים. הוא מתבגר קצת גיקי בשכונה קשת-יום וכהת-עור, שאין לתושבי ממש סבלנות לרגישות שלו. לכן הוא מקפיד להסתובב עם הגב הקבוע שלו, לסבית עצבנית המתקראת דיג (קירסי קלמונס בהופעה עצבנית ותוססת) וחנון גדול יותר ממנו המכונה ג׳יב (טוני ריבולרי, בתפקיד שיותר הולם את מידותיו מאשר ״מלון גרנד בודפשט״, כלומר סייד-קיק עם מעט זמן מסך, או ״סייד-גיק״ כהגדרת נטליה). מלקולם רוצה לנצל את שכלו בשביל להתקבל ללימודים גבוהים, אבל חושש שהמערכת הגזענית תכשיל אותו ומחפש דרך קיצור. בינתיים הוא שם עין על יפהפיית השכונה (זואי קרביץ) ומסתבך עם גנגסטר-צעצוע מקומי (הראפר אייספ רוקי) שמערב אותו בעל כורחו בעסקת סמים.

כפי שניתן להתרשם גם מרשימת הקרדיטים, הסרט הזה הוא פחות או יותר ההגדרה של המילה ״מגניב״. יש כאן וייב של ספייק לי המוקדם יחד עם לא מעט ווס אנדרסון המוקדם מאוד, אבל יקום קולנועי ייחודי ששואב ומושפע יותר מקליפים של היפ הופ מאשר קולנוען ספציפי זה או אחר. גם העלילה קולחת ומתפתחת היטב, ולכן הכיף שלי קצת נהרס כשהגיע השורה התחתונה המעט מעוררת מחלוקת בעיניי. שוב אזהר מספויילרים, אבל בעיניי הקונפליקט המרכזי של הסרט, התוהה האם אדם הינו אוסף של תכתיבים חברתיים או אינדיבידואל שיכול לפרוח גם בערוגה הבוצית ביותר, נפתר באופן לא מספק. ולא רק בגלל זהות הצד המנצח במאבק הזה, אלא בשל הקלות היחסית שהסרט המאוד מושקע הזה בחר להתייחס לפתרון. כדי שבכל זאת אזכר בו בחיוך ולא בכעס קל, יש בסרט את בדיחת השנה מבחינתי – אבל אותה באמת שעדיף לחוות ממקור ראשון.

שוק הסרטים

כל התחרויות והמסגרות השונות הן הפנים של קאן, חלון הראווה שלו אל העולם שמקנה לו את יוקרתו מדי שנה בשנה. אבל רוב רובו של הפסטיבל, או נפח גופו אם תרצו, הוא שוק הסרטים שמתנהל כל העת מאחורי התחרויות הנוצצות ומתחת לשטיחים האדומים. אלפי סרטים מוצעים למכירה במהלך כל ימות הפסטיבל, ואת כמות האנשים שמעורבים בכל מכירה וקנייה או את מספר העסקאות שנרקם שם ביום קשה לי לאמוד. זה קורה בכמה מוקדים, וגם במסדרונות כמובן. ראשית בדוכנים הייעודיים שמצויים בבטן מתחם הפסטיבל, השייכים לחברות הפקה/הפצה או קרנות וגופים שונים. בזה של קרן הקולנוע הישראלית התארחתי לא מעט, וליד זה של אסיילום עברתי כדי לגחך. מדהים כמה כל המקום מתנהל בשיטת גולן-גלובוס של שנות ה-80, כלומר פוסטרים לסרטים שאפשר לקנות להקרנה או הפצה יש בשפע, אבל כמעט אך ורק לכאלה שטרם צולמו בכלל. מעבר לכך, רצועת החוף משובצת באוהלים/ביתנים השייכים לכל מדינה, כמעין שיקוף קטנטן ומוצל שלה – הגרמנים הכי נחמדים, האמריקאים הם היחידים שגובים כסף בכניסה וכו׳. לחברות הפקה באמת גדולות יש יאכטה שעוגנת קרוב לנמל (פגישה במשרדי ARTE תצריך סירה או כישורי שחייה מרהיבים, למשל) או חדר באחד המלונות הסמוכים. כל זה רק כדי לנסות ולסבר את האוזן לגבי הקרקס המתמשך שמתחולל בזמן הפסטיבל כשעיתונאים וסינפילים מתרוצצים מהקרנה להקרנה או לחדרי המנוחה. אבל לי הרי היה עוד כובע בקאן.

במסגרת השליחות הנוספת שלי לריביירה הצרפתית, הייתי אמור לצוד סרטים מהשוק עבור פסטיבל אוטופיה. כיוון שהפסטיבל הרחיב את יריעתו לפני מספר שנים גם לכיוון של סרטי מתח ואימה, ולא רק מדע-בדיוני ופנטזיה, יצא שסיכום חוויותיי מהשוק הן סוג של פינת ״אימת החודש״, שכן סרטים מסוג זה יש הרבה יותר מאשר מעשיות מד״ב ופנטזיה. מה גם שאת הטובים שבהם ראיתי בכל מקרה במסגרות התחרותיות, כפי שפירטתי עד כה בשני הפוסטים המיועדים לסכם את קאן. אז אלא אם אתם רוצים לקרוא אותי בעיקר יורד על סרטים, אפשר ורצוי לדלג לחלק של הסיכום המסכם בהחלט. אם לא, הנה הצצה לביצות הרפש שטובי מנהלי ופרוגרמרי פסטיבלי הז׳אנר בעולם צריכים להתמודד איתו בשביל למצוא זהב באחד מעשרות האולמות הקטנטנים שמציגים לראווה את מרכולתו של שוק הסרטים.

״השורד״ (The Survivalist), לדוגמה, הוא דווקא דוגמה לסרט שבמבט ראשון אפשר היה לשקול להציג באוטופיה. כלומר, עד הסצנה שבא הגיבור מאונן לתוך עציץ, אבל אני חוטא לעיקר. זהו מותחן דיסטופי מסוגת ״כל האנושות נחרבה ואנחנו עוקבים אחרי הניצולים״, כאשר גיבור הסרט חי בגפו בבקתה מבודדת שסביבה הוא מנסה לגדל מחדש ירקות, פירות וצמחים, לאחר שואה אקולוגית שעליה מוסבר בראשית הסרט. אחרי דקות ארוכות של שגרה מפרכת ובדידות מזהרת, דופקות על דלתו שתי זרות – האחת מבוגרת והשנייה צעירה. הוא מחליט לאמץ אותן אל ביתו בתמורה לבדיוק מה שאתם חושבות ואתן חושבות, ומכאן מתחילה דינמיקה מאוד בעייתית בין הדמויות. הבמאי סטיבן פינג׳לטון משכיל לעצב עולם וליצור אווירה במיומנות מרשימה יחסית לסרט ראשון, אבל מאוד הכביד על נשמתי בכל הקשור לפרובוקציות, כמו זו שתיארתי בהתחלה.

״עץ דובדבן״ (Cherry Tree), לעומת זאת, היה צ׳יזבט אימה מהסוג הנחות ביותר, כפי שניתן לצפות מהצמד שחתום על ״Wake Wood״ – הבמאי דייויד קיטינג והתסריטאי ברנדן מקארתי. הוא מתרחש בעיירה שבא נהוג היה להעלות מכשפות על המוקד, ומסתבר שחלק מהן עדיין קיימות ומקיימות פולחן עתיק של השבת המתים בעזרת שורשיו של עץ דובדבנים מקולל וחרקים מזן מרבה רגליים (אני לא ממציא את זה). אחת המכשפות (אנה וולטון, בתצוגת משחק מחפירה שלא לגמרי באשמתה), מפתה נערה צעירה ובתולה (נעמי באטריק) להסכים לעסקה הבאה – היא תישא עבור המכשפות את זרעו של השטן ותלד עבורן את האנטיכרייסט, ובתמורה יירפא אביה הגוסס מסרטן (גם את זה לא המצאתי). קשה לי לתאר כמה כל זה מצחיק שלא בכוונה במקום להפחיד או להגעיל, אבל אולי תסייע בכך הסצנה שבא נכנסת הגיבורה להריון משד מפוחם בזמן שמלכת המכשפות מבקעת דובדבנים (קולטים את המטאפורה? אם לא, הסרט טורח להסביר אותה בדיאלוג). אבל זה עוד היה טוב לעומת מה שציפה לי בהמשך.

״להקת זאבים״ (The Pack) הוא אחד מסרטי האימה הבאמת נדירים שמעודד את צופיו לנקר במקום להיבהל. היה לי יותר קשה להישאר עירני בזמן שכלבלבים כהים ומגודלים פולשים לביתה של משפחת חוואים מעצבנת וחסרת אופי, מאשר בכל יצירה אמנותית או אוונגרדית שראיתי בפסטיבל. התקציר הבטיח חבורת זאבים פראית ומלוכדת שעושה טרור באיזור כפרי, אבל בפועל באמת שצפיתי רוב הזמן בחבורה פרוותית ולא מאיימת למראה של יצורים חביקים למדי, מהלכים סביב בית משפחת ווילסון, משל היה זה סרט מסוגת הפלישה הביתית. סיבה להתנהגות האלימה שלהם לא ניתנה בהתחלה או בסיום, אבל גם לא סיבה להיות דווקא בעד בני האנוש בקרב הזה מול נציגי הטבע, אז בואו נגיד שסרטו הראשון של ניק רוברטסון הרגיש בעצם כמו תיקו מאופס. אבל הגרוע מכל שמרתי לסוף.

״ההזמנה״ (The Invitation) היה דווקא אחד הסרטים המדוברים בשוק, עם חברת XYZ כרוח גבית ודיבור על איכויות של דרמת חדר ומותחן פסיכולוגי. בפועל זו הייתה אחת הצפיות המפרכות שהיו לי השנה, בו ייחלתי ופיללתי למותן של כל הדמויות על המסך ולעיתים גם של המעורבים בהפקה. אני מאחל את כל ההצלחה שבעולם לבמאית קארין קוסאמה (״הגוף של ג׳ניפר״, ״איאון פלקס״), אבל אין דבר בעולם הזה שיושיב אותי שוב מול סרט שלה. הסיטואציה הבסיסית של הסרט היא כזו – חבורת חברים ותיקה מתכנסת בבית של אחת הדמויות, כמעין מפגש מחודש אחרי זמן רב שלא התראו. המארחים מתנהגים מוזר מאז שהם חברים בכת מסתורית, והמפתחות לדלת הכניסה נעלמים. הלחוץ שביניהם (לוגן מרשל-גרין) מתחיל להיכנס לפארנויות ולהמריד את חבריו, בעוד בעל הבית (מיכאיל הויסמן) מנסה להרגיעו. בכל כמה דקות נדמה שעומד לקרות משהו, אבל מסתבר שהייתה זו רק אזעקת שוא ואנחנו עדיין לא יודעים בוודאות מה כוונת המארחים והאם צודק הלחוץ. וזה כל הסרט, פחות או יותר.

לטובת מי שמעוניין להתעלל בעצמו מול שעמומון המחץ הזה לא אחשוף את הסיום, רק אבטיח שהדרך לשם פשוט לא שווה את זה. זה הסרט שמשוחק הכי גרוע שראיתי השנה, בליגה משל עצמו, למרות שכל כולו בנוי על עבודת השחקנים. זה גם סרט שלהגיד עליו כי הוא פורט רק על תו אחד יהיה עלבון למוזיקה באשר היא, ושכל ״תפנית״ עלילתית בו היא הישר אל תוך קיר. אותו קיר. שוב ושוב. הדברים שצרחתי בתוך הראש שלי בזמן הצפייה יישארו איתי לנצח. ואם הגעתם עד כאן, קבלו את הדבר הבא – שהוא מעבר לטוב ורע.

״לאבמילה״ (Lovemilla) הוא לא סרט אלא אתגר. אני מזמין אתכן ואתכם לנסות ולצפות בדבר הזה עד הסוף, תיאור העלילה דווקא נשמע די משכנע לצפייה. זה מתחיל כשגיבורי הסרט, בחור גדל גוף ובחורה עם שיער אדום בוהק, מפנטזים על מקום משלהם. כרגע הבחורה גרה אצל הוריה ובן זוגה לא לגמרי מסתדר איתם – כי הם זומבים. אבל רק כשהם שותים אלכוהול. חברתה חובבת הקוספליי של הגיבורה מייעצת לה לזרוק את הלוזר שלא מצליח להשיג לה דירה נורמלית, אבל חברתה האחרת, גיבורת-על כושלת ומאחרת כרונית, דווקא בעדו. בעזרת פיית ההומואים מצליחים השניים למצוא דירה ולסדרה כרצונם, בעזרת נאמבר מוזיקלי כמובן, אבל כבר בריב הראשון מוצא עצמו הבחור אצל מדען מטורף וחובב דובי פנדה שמסדר לו שלד-חיצוני כדי להתחזק ולהרשים את הבחורה שלו. כל זה קורה בדקות הפתיחה של הסרט, ובשפה הפינית. ההמשך הרבה יותר מופרך, והרבה יותר מעייף לצפייה מאשר לקריאה, כאילו הסרט מרגיש שאין לו שום יכולת לרתק באמצעים הקולנועיים הדלים שעומדים לרשותו ולכן הוא חייב להשליך אטרקציות תלושות על הקהל. בסוף ההקרנה נותרנו באולם רק אני וצמד יפניות, שוודאי דיברו בהתלהבות על סרט השנה שלהן.

סיכום הפסטיבל שלי

מספר הסרטים שראיתי: 25
כאלה שנרדמתי בהם: 2
כאלה שכמעט נרדמתי בהם או לפחות רציתי: יותר מדי
הכי הרבה הירדמויות סביבתיות לסרט: מקבת׳
השיר שהושמע הכי הרבה פעמים בפסטיבל: ״קרנבל החיות״. גם השיר של הפתיח המופיע לפני כל סרט, וגם נעימת הפתיחה והנעילה של ״הברית החדשה דנדשה״.
מקום שני: ״Go West״ שחזר על עצמו שלוש פעמים במהלך ״הרים יכולים לזוז״, לדעתי במלואו.
השיר שנתקעתי איתו אחרי ותוך-כדי הפסטיבל: ״Just״ מתוך ״נעורים״.

הרגעים הגדולים של הפסטיבל מחוץ לאולמות:
3. להגיע קלולס לגמרי ביום הראשון ולהיתקל באבנר שביט שהעלה אותי על מסלול ה-VIP במקום לתור שחשבתי שאני להיכנס אליו, מסלול שאותו שחזרתי באדיקות מאז ואילך.
2. לעמוד שעה וחצי בתור להקרנה של ״Dope״ רק כדי להיעקף ברגע האחרון בידי מארי ג׳יי בלייג׳ ופמלייתה – ובכל זאת להיכנס בזמן למונטאז׳ הפתיחה.
1. לחכות לראיון עם פול דאנו על גג מלון מריוט, ולהרגיש פתאום עשן סיגר סמיך שמגיע מהבחור שיושב עם הגב אליי. להסתובב בזעף כדי להעיר לו ולגלות שזה פאולו סורנטינו, מחייך וקורץ. אני חושב שהודיתי לו על זה שעישן עליי אבל לא לגמרי בטוח מה קרה שם, הייתי אפוף.

העשיריה שלי:
10. דופ – מגניב לאללה, טיפה בעייתי מוסרית בעיניי הביקורתיות.
9. האוצר – משל רובין הוד מודרני, חמדמד ויבשושי בקטע משעשע, מאת קורנליו פורומבויו הגדול.
8. הברית החדשה דנדשה – טרפת רעיונית וקומית של ז׳אקו ואן דורמל, שעושה קרקס מעצם הרעיון של דת.
7. היורד למעלה – המשך קו היצירה שהחל אלעד קידן ב״המנון״ הקצר, מלא ברגעים מבריקים.
6. סיפור על אהבה וחושך – עזבו עיבוד ספרותי ועזבו נטלי פורטמן, הסרט הזה מרגש ברמות.
5. קונג פיורי – חצי שעה שמצדיקה את כל קיומן של שנות ה-80. גיקגזמה אור-קולית.
4. חדר אמנים – ג׳רמי סולנייה הבטיח ב״נקמה כחולה״ וכעת חזר כדי לקיים. הפעם כל השוואה לטרנטינו בראשית דרכו תהיה מוצדקת בעיניי.
3. נעורים – פאולו סורנטינו ממשיך להביא את הנשגב אלינו ארצה. כמה יופי, וכמה חוכמת חיים.
2. הקול בראש – סוף סוף יצירת מופת אמיתית נוספת מבית היוצר של פיקסאר. יחי פיט דוקטר!
1. הלובסטר – מופת המופתים של הפסטיבל, ואחד הדברים המוזרים, המצחיקים והמטרידים שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. לא יכול לחכות לצפייה הבאה שלי.

כמעט ונכנסו: ״הבן של שאול״, ״הקומה למטה״.
היו בסדר ולא יותר: ״רועש מפצצות״, ״מקס הזועם״, ״הנסיך הקטן״.
ציפיתי ליותר: ״מעשיית המעשיות״, ״אהבה״, ״הרים יכולים לזוז״, ״המתנקשת״.
הכי מצטער שפספסתי: ״דיפאן״ של אודיאר, ״בית קברות מפואר״ של ווירסתקול, ״קארול״ של היינס.
הכי שמח שפספסתי בהסתמך על תגובות של אחרים: ״ים של עצים״ של גאס ואן סנט. אפילו מילה אחת טובה לא שמעתי עליו לאורך כל הפסטיבל. כישלון קונצנזוסיאלי.
התגובות הכי חריפות לסרט הכי חמוד: ״סיפור על אהבה וחושך״. אז שחקנית הוליוודית מצליחה עשתה סרט על פי ספר קאנוני של עמוס עוז – לא ניתן לא צ׳אנס כמו כולם? למה בעצם?
למה אני ממשיך לראות סרטים של וודי אלן: ״אדם לא הגיוני״.