פסטיבל ירושלים 2015: הסרטים המסקרנים ומבט מפורט בתוכניה

אתמול המלצנו בביטחון מלא על סרטים מתוך תוכניית פסטיבל הקולנוע ה-32 של ירושלים שכבר ראינו וגיבשנו דעה עליהם. אמנם רק דעה, אבל יותר מסתם השערה או טקסט שמתבסס על שמועה שמישהו אמר פעם שאולי זה סרט טוב. אבל כעת הגיע הזמן לעשות בדיוק את זה – לתת דרור לסקרנות שמעוררים שמות או פרטים מסויימים בתוכניה ולהתחיל לפנטז ולערום הררי ציפיות על המבחר השנתי. הפוסט הזה, אחיו הקטן של פוסט ההמלצות ובן-הדוד של פוסט התחרות הישראלית, הוא מסורת פרטית שלי שמטרתה לקחת את ההצפה ששמה ״התוכניה של פסטיבל ירושלים״ ולפרוס אותה לביסים שאפשר לטעום ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. את הטקטיקות אני משנה בכל שנה, לשם הגיוון, והפעם לא הייתה לי ברירה גם אם הייתי רוצה להישאר ברוטינה של אשתקד.

הפעם לו הייתי יכול, הייתי פשוט כותב לכם ולכן להגיע לפסטיבל ירושלים, לקחת תוכניה מודפסת, לדפדף באקראיות ולהיכנס למה שיוצא. ההמלצה שלי השנה היא לא מתוך התוכניה, אלא על התוכניה כולה. כמכלול, מדובר באוסף השמות והתקצירים הכי מרגש שיצא לי להחזיק ביד מאז שאני כותב על הפסטיבל הזה בעיתונות, כלומר מאז 2008. זה אמנם לא מעיד על איכות הסרטים, ועלול להישאר רק ברמת ההבטחה, אבל אני מקווה ומעריך שייצא לי לעמוד מאחורי ההצהרה הזו גם אחרי עשרה (וקצת) ימים של קולנוע, החל מערב הפתיחה ב-9 ביולי ועד ליום הבונוס שיתקיים ב-19 ביולי.

אבל להמליץ על הכל זו לא חוכמה, רק מחמאה לעוסקים במלאכה. ואכן הקשה עליי השנה אלעד סמורזיק, המנהל האמנותי, אבל גם חילק מראש את בציר 2015 שלו ושל הפסטיבל באופן שלא נותר לי אלא ללכת יד ביד עם המסגרות השונות. עבורי, השינוי שהביא עימו הצוות החדש של הפסטיבל בראשות נועה רגב, שאחראי עליו ועל הסינמטק מאז 2014, הוא לא הפיכה כוללת אלא חידוד של כל מה שיפה ומוצלח בפסטיבל הזה. למשל, בכל שנה הייתי תופס איזה דוקו או שניים על תולדות הקולנוע, והפעם הם מרוכזים תחת קורת גג שנקראת ״סינמאניה״. לכן הפילוח הראשון שלי את התוכניה יהיה לפי מסגרות הקרנה, ורק אחר-כך לפי יוצרים ויוצרות. אבל קודם כלל אצבע חשוב ושתי המלצות גורפות.

אתחיל בעצה הקבועה שלי, שתחסוך לכולנו הרבה דיונים מיותרים – לבחור לאיזה סרט ללכת בפסטיבל זה טוב ויפה, אבל הרבה קודם לכן צריך לבחור יום ושעה מתאימים. לא להיפך. אין טעם לעבור על רשימת הסרטים רק כדי לגלות שהמועד לא רלוונטי עבורכם ועבורכן. התאריך ושעות ההקרנה צריכים להיות נקודת המוצא, ממנה אפשר לצאת לדרך. בנוסף לסרטים, שהם אירועים בפני עצמם, מתקיימים במהלך הפסטיבל גם המון אירועים סביב קולנוע. שני אירועים ראויים לציון הם ערבי ההוקרה למייסדת הסינמטק ליה ון ליר ז״ל, ואביבה מירום ז״ל, שתיהן הלכו לעולמן מאז הפסטיבל הקודם ויזכו לכבוד אחרון בזה הנוכחי.

עוד אירוע ששווה להזכיר נקרא "הקולנוע הישראלי בעיני הביקורת הזרה", פאנל בהשתתפות מבקרים ומבקרות מהעולם, בהנחיית יעל שוב (מבקרת הקולנוע של ״טיים אאוט״) וביוזמת פורום מבקרי הקולנוע בישראל (שפבלו, עופר ואני חברים בו, כמובן). בעיניי זה יכול להיות מעניין גם לקהל הרחב לשמוע איך מבקרים מחו״ל תופסים את הקולנוע שלנו כאן, בכל תחום שהוא ובהקשר לרפרנסים תרבותיים, ועבורי זה גם תמיד מרתק לשמוע קולגות ממדינות אחרות. וכעת לניסיון לפצח את התוכניה, כלומר להצליח להותיר חלקים ממנה מחוץ לפוסט זה.

לפי מסגרת ומשבצת

פול דאנו בתפקיד בריאן ווילסון מהביץ׳ בויז בסרט ״אהבה וחסד״

כאמור, מסגרות הקרנה תמיד היו בפסטיבל ירושלים, אבל בשנתיים האחרונות ההדגשה וההבלטה של הייחוד של כל אחת מהן סוף סוף עשה לי סדר אמיתי. זה לא בדיוק כמו לבחור סרט לפי ז׳אנר או נושא, אלא יותר לפי מצב רוח או אפילו אופי ואישיות. הבטחתי להישאר בראש של הפסטיבל בעניין הזה, אז אנסה לצוד את מה שהכי עניין אותי באופן אישי בכל מסגרת, אבל גם להסביר את מהותה לטובת מי שמתעדף או מתעדפת אחרת ממני. מה שבאמת נחמד בפילוח מסוג זה, בין אם תבחרו בו באתר או בתוכניה, זה שהוא מעביר פילטר החוסם לרגע את מאות הסרטים המשתתפים בפסטיבל ומצמצם אותם לחמישה-עשרה בכל פעם. בעיניי זה עוזר להתמודד, ולכן אנסה למקד כל זכוכית מגדלת שכזו אפילו יותר.

פנורמה – המסגרת החביבה עליי בפסטיבל, שמטבעה אמורה לאסוף את מיטב הקולנוע מכל קצוות תבל כדי לתת תמונה כוללת. איזה יופי של דברים יש שם השנה, מרוב עומס החלטתי להעביר כמה דברים אל הפילוח הבא שלי, הבוחן סרטים לפי במאים מוכרים ובמאיות מוכרות. סרט החובה המרכזי מבחינתי הוא ״ויקטוריה״, שוט אחד בין 140 דקות המתרחש בכמה וכמה מוקדים של חיי הלילה הברלינאים, ועוקב אחר בחורה ששמה כשם הסרט שמתלווה אל צעירים מקומיים לשיטוט בלייני מבלי לדעת במה הם באמת מסובכים. אם תרצו לשאול את הבמאי, סבסטיאן שיפר, איך לעזאזל הוא עשה את זה – אפשר, משום שהוא יתארח בפסטיבל. ״לוציפר״ הוא סרט קונספט שאפתני אף הוא – כולו מצולם בפריים שהוא מעגל, במקום מרובעים שונים כמקובל, והוא עוקב אחר השטן שבנופלו מגן העדן לגיהנום מחליט לעצור אצל משפחה מקסיקנית ולמרר את חייה. זה מוזר כמו שרק בלגים יודעים, והבמאי הוא אכן יוסט ואן דן ברוגה ("ישו התינוק מפלנדריה" ו"ציפור כחולה"). את ״נסיך״ פספסתי בפסטיבל קאן וכעת אני מקווה להשלים את הסרט ההולנדי של סם דה יונג, שקוסמים לי בו גם התקציר שלו על נער המבקש לזכות באהבתה של נערה היוצאת עם הבחור הרע של השכבה וגם ההבטחה לשבירת קונבנציות תוך זגזוגים סגנוניים בין מערבון, דרמת התבגרות ואופרת סבון. אחרון חביב ששווה אזכור כאן הוא ״ראן״ של פיליפ לקוט מחוף השנהב, אותו צילם דניאל מילר הישראלי, הסוקר בפלאשבקים את חייו של הגיבור בעת שהוא נמלט מפשע שזה עתה ביצע.

גאלה – המסגרת המרכזת סרטים שיש בהם איזשהו אפיל מסחרי, או שיש בהם עניין לקהל הרחב. בדרך כלל חציה מורכב מסרטים אמריקאיים עצמאיים או קטני-תקציב, וכך השנה תוכלו למצוא פה את ״אהבה וחסד״, הביוגרפיה העלילתית של בריאן ווילסון, סולן להקת הביץ׳ בויז, המגולם בידי פול דאנו בצעירותו וג׳ון קיוזאק בבגרותו. או את ״איימי״, הדיוקן הדוקומנטרי של הזמרת המנוחה איימי ווינהאוס בבימויו של אסיף קפדיה (״סנה״). עוד נמצאים כאן ״אסון מהלך״, שיתוף הפעולה של הבמאי ג׳אד אפטאו והכוכבת איימי שומר, וכן חלק ניכר מפוסט ההמלצות על הסרטים שכבר ראינו (״אני מחייכת בחזרה״, ״יומן של מתבגרת״, ״לפני שאני נעלם״, ״סבתא״, ״תקשיב פיליפ״).

ביכורים – סרטים ראשונים הם תמיד הימור, ולכן אפשר וצריך להיעזר בכל מה שניתן. פרס מצלמת הזהב של פסטיבל קאן אמור להיות אינדיקציה טובה, והשנה זכה בו ״אדמה וצל״ הדרום-אמריקאי, שעופר כתב עליו. את עיני לכדו כמה וכמה סרטים, מסיבות שונות. ״600 מיילים״ בזכות השחקן הראשי, טים רות׳, בתפקיד סוכן משטרה אמריקאי שמוצא את עצמו בצד הלא נכון של גבול הברחת סמים עם מקסיקו. לזכותו של ״בין 10 ל-12״ ההולנדי עומד התקציר המספר על נער ונערה ששגרתם מופרת בידי המשטרה שלא מבשרת להם על גודל האסון אך מבקשת להתלוות אליה. ״הר געש״ קנה אותי בזכות החיבור האותנטי לבני המאיה, תרבות שכמעט ונעלמה ומובאת כאן בסרט עלילתי דווקא אבל עם שחקנים שהם נצר לשבט המפואר, בעוד ״סיבאס״ מסקרן מעצם היותו סרט טורקי עכשווי. ״פרויקט המאה״, המספר על נכד שחוזר לגור עם סבו בפרויקט דיור שהיה אמור להיות יוקרתי אבל ננטש עם נפילת ברית המועצות ועזיבתה את האיים קריביים, שבה את ליבי בזכות התמונה שנבחרה לו בתוכניה.

״פרוייקט המאה״

ברוח החופש – אחת ממסגרות הדגל של הפסטיבל, שכולה מוקדשת לסרטים המהללים את הרוח האנושית, ואף מחלקת פרסים למצטיין התיעודי והעלילתי. השנה בלטו כאן עבורי ״כפתור הפנינה״ של פטריסיו גוזמן הפייטן, גם עליו עופר כתב, וכן ״פינת גן עדן״ הסיני שנשמע ונראה עוצר נשימה – ילד היוצא אחר אמו שנטשה את הבית, מורד ברודנות של אביו ועושה דרך בלתי אפשרית בחיפושיו. אם יורשה לי להמר, יש לי הרגשה ש״אללה יברך את צרפת!״ של המשורר-ראפר שהפך לבמאי, עבד אל-מליק, יהיה הלהיט של הקטגוריה הזו.

אל תוך הלילה – רצועת הסרטים היותר קיצוניים של הפסטיבל כוללת ארבעה סרטים בלבד, אבל כל אחד מהם ראוי לאזכור. על שניים מהם אפילו כתבנו בפוסט ההמלצות – ״לילה טוב, אמא״ שמאיים להיות ה״באבאדוק״ של השנה, וסנסציית הערפדים האיראנית-אמריקאית ״ילדה הולכת הביתה לבד בלילה״ שקצת איכזב אותנו, למען האמת. השלישי הוא ״האופק״ של הבמאי הישראלי אורן שי, המתגורר ופועל בארה״ב, העוקב אחר פושעת נמלטת המוצאת מקלט בפונדק דרכים אך עד מהרה מגלה לאן היא באמת הגיעה. האחרון והמדהים מכולם מבחינתי הוא ״חדר מנוחה״, או ״חדר אמנים״ / ״חדר ירוק״ / הסרט החדש של ג׳רמי פאקינג סולנייה (״נקמה כחולה״). עזבו תקציר, לכו לראות קולנוע מגניב ומוטרף באמת.

סרטי ילדים – כאן אפשר ממש להרגיש את הכוונתה של נועה רגב, מומחית בנושא, ששידרגה את הימצאותם של סרטי ילדים בפסטיבל לכדי רצועה ייעודית משלהם. יש כאן חשודים מיידים כמו ״כשמארני היתה שם״, הסרט האחרון של סטודיו היפני לאנימציה, מיסודו של הייאו מיאזאקי, כמו גם את הסרט באורך מלא של ״שון כבשון״, דמות אנימציית הפלסטלינה האהובה של אולפני ארדמן, המפורסמים מכל בזכות "וולאס וגרומיט". לצידם, יש כאן גם הפתעות מסקרנות במיוחד, בראשות ״הנביא״ – עיבוד אנימציה מרובה במאים וסגנונות לספרו האיקוני של חליל ג׳ובראן. בין המנפישים ניתן למנות את ביל פלימפטון והאחים בריזי, על המוזיקה אחראים גבריאל יארד, דמיאן רייס ויו-יו מה, ובין התורמים את קולם בולטים סלמה הייאק (שגם הפיקה), ליאם ניסן, אלפרד מולינה וג׳ון קראסינסקי.

פסטיבל מינכן בירושלים – מסגרת חדשה שהיא למעשה שיתוף פעולה עם פסטיבל מינכן, שתאריכיו נושקים לאלה של פסטיבל ירושלים. הרעיון הוא לזכות באוצרות הגרמנית של הפסטיבל בתמורה לאוצרות הישראלית, וכבר בשנה הראשונה אני מוצא כמה שיחוקים פוטנציאליים. ״אלקי אלקי״ נראה כמו מסע פרוע בחברת בני ארבעים ומשהו שלא נטשו עדיין את סצנת המסיבות, בעוד ״טרנקר וריפנשטאל״ מבקש להביא לחיים את שתי הדמויות השנויות במחלוקת בקולנוע הגרמני סביב עידן הנאציזם, שהחלו לעבוד יחד בז׳אנר ״סרטי ההרים״ שהיה פופולרי בשלב ההוא של המאה שעברה. הסרטים יגיעו יחד עם היוצרים שלהם, וזה מרגש במיוחד במקרה של סרט שהוא ההיי-לייט של המסגרת הזו, עד כדי כך שהעברתי אותו למשבצת הבאה.

מאסטרים – המסגרת החדשה-הכי-חביבה עליי בפסטיבל, משום שהיא מאגדת את היצירות החדשות של גדולי הקולנוענים החיים המציגים השנה את סרטיהם בירושלים. כמובן שלא כולם נערצים עליי, וברור שיש יוצרים ויוצרות שמעניינים אותי לא פחות במסגרות אחרות, אבל יש משהו מרטיט בלקרוא את כל השמות האלה ברצף. וזה בדיוק מה שכדאי לעשות בפילוח הבא שלי, שמוסיף למשבצת המאסטרים עוד כמה שמות שמצאתי במקומות שונים בתוכניה.

לפי במאים ובמאיות

"ארץ השפע״ של ליסנדרו אלונסו

השיטה הרווחת בקרב סינפילים וסינפיליות הוא לשמור אמונים ליוצרת או יוצר אהובים במיוחד, בין אם הסרט האחרון של אותו קולנוען היה פחות טוב מן המצופה ובין אם מדובר בתגלית מסעירה של השנה שעברה שצריכה כעת לעמוד בציפיות. בפסטיבל השנה יש לא מעט שמות גדולים או כאלה שמרגישים גדולים לעתיד, מה שתמיד עלול להוביל לניימדרופינג היסטרי בהמלצות. אנסה לעשות את זה הכי מסודר שאני יכול, ולפני כן אמליץ לעיין ברשימת ההקרנות שיתקיימו בנוכחות אנשי צוות מתוך הסרט, בין אם במאים, מפיקים, שחקנים, צלמים וכל אלה ועוד בלשון נקבה. האורחים המרכזיים של הפסטיבל השנה, מלבד ג׳ון טורטורו ונני מורטי שיגיעו לפתיחה, הם הבמאית האיטלקיה אליצ׳ה רורוואכר שתגיע עם ״גוף שמימי״, והמפיק האוסטרי אולריך זיידל שיציג סרט חדש (״במרתפים״), סרט שהפיק לזוגתו (״לילה טוב, אמא״) וסרט דוקומנטרי על עבודתו ("אולריך זיידל: במאי בעבודה). בנוסף יגיעו ארצה הדוקומנטריסט פטריסיו גוזמן ש״כפתור הפנינה״ שלו הוזכר לעיל, יחד עם שמות נוספים שכבר כתבתי או רמזתי עליהם, כמו סבסטיאן שיפר, הבמאי של ״ויקטוריה״ המסקרן. אנסה לשזור אותם ברשימה הבאה, של עבודות חדשים ליוצרים ויוצרות ששמם בלבד אמור לעורר תגובה רגשית (אם לא, קפצו לסרט הבא ברשימה, יש מספיק לכולם ולכולן).

״אביר הגביעים״ – החדש של טרנס מאליק, שהגביר קצב עבודה בשנים האחרונות אבל ודאי לא יסטה מסגנונו הנוכחי האיטי והמהורהר. כריסטיאן בייל, קייט בלנשט ונטלי פורטמן מכבדים בנוכחותם,

״ארץ שפע״ – האמן הארגנטינאי ליסנדרו אלונסו מביים את ויגו מורטנסן בדרמה תקופתית. גנרל דני מוצא עצמו בשליחות מדינית בשממה של פטגוניה הדרום-אמריקאית בסוף המאה ה-19, ונאלץ לחפש אחר בתו הטינאייג׳רית שבורחת עם מקומי.

״בית קברות מפואר״ – סרט אחד מיני רבים שמגיע לירושלים הישר מקאן, הפעם של התאילנדי היצירתי אפיצ׳טפונג ווירסתקול. העלילה, בהנחה שתהיה אחת, אמורה להתמקד במתקשרת המסייעת למשפחות של חיילים מחוסרי הכרה בבית חולים אירעי לתקשר עם יקיריהן.

״בצלן של נשים״ – מחייה הגל החדש הצרפתי פיליפ גארל ממשיך לעבוד בקצב וחוזר גם השנה לפסטיבל עם יצירה הסובבת סביב מערכות יחסים. הפעם זהו משולש אהבים פריזאי של אמנים, ואף אחד מהם לא מגולם בידי לואי גארל, למרבה התדהמה.

״הגלריה הלאומית״ – הדוקומנטריסט הטהרן פרדריק ווייזמן לוקח את הקהל לסיור בגלריה הלאומית של לונדון, לפני ומאחורי הקלעים, ובוודאי יקפיד על התבוננות ארוכה ומפורטת בכל הפרטים שמרכיבים את המקום. בלי גיבורים או קריינות מסבירנית, רק לכידת ההוויה כפי שהיא.

״הייל״ – התגלית של פסטיבל ירושלים הקודם, דיטריך ברוגמן שביים בגאוניות את ״תחנות הצלב״, חוזר לזירת הפשע עם מה שנשמע כמו קומדיה על ניאו-נאצים. סופר ממוצא אפריקאי נמצא במסע לקידום ספרו ונחטף על ידי כנופיית גלוחי ראש, ששוטפים את מוחו ומעבירים אותו צד. אני שם.

"הייל״ של דיטריך ברוגמן

״המועדון״ – פבלו לריין הצ׳יליאני קנה את עולמו עם ״לא״ על מערכת הבחירות שהדיחה את הרודן פינושה מארצו, וכעת מתמקד בארבעה כמרים הנשלחים אל עיירת חוף כדי לטהר את חטאיהם, תחת עינה הפקוחה של נזירה קפדנית. דמות חמישית מגיעה כדי להפר את האיזון.

״הנשיא״ – המאסטרו האיראני מוחסן מחמלבף מגיש מעשייה אלגורית, שבמרכזה רודן נאלץ לברוח מארמונו יחד עם נכדו ולהתחבא יחד עם פשוטו העם, רק כדי לחיות על בשרו את הנזקים שגרם להם. בנו של מוחסן ומפיק הסרט, מייסם מחמלבף, יגיע לירושלים.

״הרים עשויים לסטות״ – את החדש של רוקם העלילות הסיני ז׳אנג ז׳יה-קה התמזל מזלי לתפוס בפסטיבל קאן ולצאת ממנו מסוייג. כרגיל אצל הבמאי, הסרט מחולק לחלקים, שלושה הפעם, כאשר כל אחד מהם מתרחש בתקופה אחרת בסין המודרנית והעתידית, ובמרכזו משולש אהבה.

״כרי הדשא עוד ישובו״ – האיטלקי הוותיק והמוערך ארמנדו אולמי עדיין חי ויוצר, כאשר הפעם הוא מתמקד בקבוצת חיילים המוצבת בקו החזית האלפית של איטליה בימי מלחמת העולם הראשונה. צפו למסר אנטי-מלחמתי מובהק.

״לב רחב״ – אחד האיסלנדים החביבים עליי, שלא יוצר מספיק לטעמי, הוא דאגור קארי (״נוי אלבינוי״, ״סוס שחור״). סרטו החדש מתמקד בגבר מבוגר אך מסוגר, שנדחף בידי אמו להכיר אשה ולצאת מחיי הנוחות שלו. מיותר לציין שחייו ישתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות כך.

״נד רייפל״ – האל הארטלי, נסיך הקולנוע האמריקאי העצמאי שהתארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים ממש לא מזמן, סוגר טרילוגיה שהחלה עם "הנרי פול" ונמשכה עם "פיי גרים". גיבור הסרט יוצא לסגור חשבון עם אביו, שהרס את חיי אמו, אבל מפגש עם צעירה מוטרדת משנה את תוכניותיו.

״עדן״ – מיה הנסן לאב, במאית עולה שהיא גם בת הזוג של אוליבייה אסייאס, מביימת בהשראת סיפורו של אחיה, שנסק יחד עם המוזיקה האלקטרונית הצרפתית בשנות ה-90 וגילה את כל הצדדים של התהילה, גם הפחות יפים. צפו לקצת ״דאפט פאנק״ בפסקול.

״תחת עננים חשמליים״ – אלכסיי גרמן הבן ממשיך את מורשת אביו המוקפדת, ומציג יצירה חדשה המתרחשת בעתיד הקרוב מאוד. רוסיה 2017, ליתר דיוק, בזמן שהעולם נמצא בפתחה של מלחמה כוללת אפשרית. הסרט עוקב אחר מספר דמויות המנסות להתמודד עם הסיטואציה בדרכן.

לפי אולם וגחמות אחרות

"הנביא״ ע״פ חליל ג׳ובראן

מבין שלל השיטות שלא אזכיר השנה משום שמצאתי כי הן די מסבירות את עצמן, למשל בחירת סרט לפי התקציר שלו, אשוב ואזכיר את עניין השיבוץ באולמות. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל בהחלטה הראשונית של הפסטיבל להקרין סרט באולם כזה או אחר יש רמז ראשון לגבי הפוטנציאל של הסרט להגיע לקהלים שונים, כפי שהוא נמדד בידי צוות הפסטיבל. לב סמדר, הממוקם מחוץ למתחם הפסטיבל אך מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, בדרך כלל עונה על הצרכים של הקהל של קולנוע לב גם מחוץ לימי הפסטיבל – סרטים מכל רחבי העולם שיש להם פן מסחרי כלשהו, אבל לא על חשבון קולנוע אמנותי. אני מרגיש מספיק בטוח בשביל להגיד שאם כבר יצאתם ויצאתן לטייל במושבה הגרמנית כדי להתאוורר מהסינמטק, להיכנס לראות סרט בסמדר זה אחד ההימורים היותר בטוחים בפסטיבל. יכול להיות שיהיה מאתגר, ייתכן שהצפייה לא תהיה קלה ונעימה, אבל איזשהו רף איכות בהחלט יורגש, כך לעניות דעתי.

את אולמות הסינמטק השונים קל לפלח, משום שהם מסודרים לפי גודל. בסינמטק 1 יוקרנו הסרטים בעלי הפוטנציאל להגיע לקהל גדול ככל האפשר מבחינת הפסטיבל, ואחריו בתור נמצא סינמטק 3 אחד משני האולמות החדשים יותר שהפך לבית של תוכנית הסרטים הקצרים כמו גם למשכנם של הסרטים האמנותיים המדוברים יותר. סינמטק 2, שמצריך ירידה במדרגות עד קומת הדשא, מתאפיין בדרך כלל ביצירות היותר מאתגרות וקיצוניות שלא מפחדות לבחון גבולות בקולנוע (חפשו שם אותי ובעיקר את עופר), כיאה לגודלו הפחוּת מאלה של חבריו המקיפים אותו. סינמטק 4 מתפקד כמעין עליית גג חצי-סודית השמורה ליודעי-חן, ובו בדרך כלל תמצאו סרטים דוקומנטריים, בעיקר על קולנוע, כמו גם כאלה שהנושא שלהם ספציפי מספיק בשביל למשוך אליו מראש את כמות הקהל האופטימלית להידחסות באולם הקטן אך הנוח הזה.

אני בטוח שיש עוד שיטות רבות ולכן גם עוד סרטים שדילגתי עליהם או החמצתי את ייחודם בתוכניה, ככה זה כשמנסים להקל וגם ללכת לפי טעם אישי. אשמח להמלצות או לשיתוף בסקרנות הפרטית שלכם ושלכן מיצירה כזו או אחרת, ולכן גם אסיים בהצעה הכללית הנוספת שלי – אם יש סרט שתפס את תשומת הלב בכל אופן שהוא, וכבר עורר את הרצון לצפות בו, פשוט לכו על זה. אפילו אם מייעצים לכם ולכן אחרת. מנסיוני, אלא הצפיות הכי חוויותיות, גם אם אינן חסינות תקלות. נתראה בירושלים בעוד שבוע וחצי.