"טד 2", סקירה

לכל אחד יש דעה על יוצר "טד" ו"איש משפחה", סת' מקפרלן. זה דבר סביר ולגיטימי, בטח בהתחשב בעובדה שהוא כוח פעיל מאוד בעולם הבידור של העשור האחרון, והוא לא בדיוק אחד שנשאר בצללים. הוא מסוג האנשים שגם היצירות שלהם, גם ההומור שלהם, וגם המראה שלהם מעוררים תגובות לכאן ולכאן. אפשר להסגיר, למשל, שאחד מאנשי סריטה פשוט לא מסוגל להכיל שום דבר שקשור אליו.
אבל הוא לא אני. ואני לא בטוח אם זו הדעה הפופולרית ביותר כרגע, אבל אני חושב שמקפרלן הוא אחד האנשים המבריקים ביותר בתעשייה, ואני אפילו טוען שהוא עשה עבודה מעולה בהנחיית האוסקר לפני שנתיים. אני עד כדי כך שם. אמנם הגורל מנע ממני לצפות בסרטו הקודם, והשני כבמאי פיצ'רים, "מיליון דרכים להתפגר", אבל אני לא בטוח אם זה היה מסיט אותי לכאן או לכאן.
על אף כל אלו, את הלהיט הקומי שלו משנת 2012, "טד", חיבבתי באופן מסויג. את סרט ההמשך, הקרוי בפשטות "טד 2" (Ted 2) חיבבתי באופן מסויג אפילו יותר.

"טד" הביא את סיפור חברותם של גבר ילדותי (מארק וולברג) ודובי צעצוע שיום אחד קם לחיים, ובבגרותו הופך להיות אישיות פרועה עם פה מלוכלך וחיבה בעייתית לאלכוהול, סמים וסקס. הסרט כולו שיחק על הקונספט הזה של דמות חביבה ופרוותית שהיא בעצם טינופת מהלכת, באופן שלעיתים הרגיש כבר לאה.
"טד 2" הוא בדיוק אותו דבר, רק שהפעם אנחנו כבר לגמרי לא מתרגשים מהדיסוננס בין מראהו החיצוני של הדובון וההתנהגות שלו, ועכשיו הוא פשוט דמות רגילה. ככזה, הגימיק של הסרט הראשון נעלם לחלוטין, ועכשיו אנחנו עומדים מול סרט שאיננו שונה מ"טפשים בלי הפסקה" או "הארולד וקומר" – שני אנשים בוגרים מתנהגים כמו מפגרים בתוך עולם לא פחות מחופף.

מקפרלן חכם, ואולי בגלל שכל עניין הדובי המדבר כבר לא נרשם אצלנו או אצל הדמויות סביבו, הוא ארג את עלילת הסרט סביב היותו של טד צעצוע, ומזכיר לנו שוב ושוב שזה לא עניין נורמלי. הפעם טד נאלץ להוכיח את עובדת היותו אנושי כדי לקבל זכויות שוות מהשלטונות האמריקאים, להחזיר לתוקף את נישואיו, להיות כשיר לעבוד, ואפילו לאמץ תינוק כחוק.

בהקשר הזה "טד 2" קצת מבלבל, מכיוון שמצד אחד העלילה הזו היא רק תרוץ לרצף של קטעי נונסנס מוחלטים, הומור שנע בין הבינוני לנמוך מאוד, כמה קטעי אקשן משעשעים, ובאופן כללי התפרעות מצחיקה נטולת כל עכבות. מצד שני, מקפרלן (שלזכותו נזקפת היסטוריה של מאבק למען זכויות אזרח) בכל זאת מנסה להפוך את הסרט לאיזושהי אמירה סאטירית על היכולת של ארה"ב לקבל את השונה, ועושה לא מעט הקבלות בין התהליך המשפטי של טד לבין זה שעברו הקהילות האפרו-אמריקאיות והגאות בדרכן להיות שוות ערך.
זה לא עובד. על אף שלמקפרלן יכולת סאטירית מדהימה, כפי שאפשר לראות ב"איש משפחה", פה זה מרגיש תפור בכוח, מתאמץ למדי, ולפעמים גם עובר כהפרזה בחשיבות העצמית של הסרט. בכל זאת, מדובר בסיפור על דובון שמוריד באנגים, אל תנסה עכשיו להראות שלסרט יש גם מצפון חברתי.

בתחום הקומדיה החדשות קצת יותר טובות. לי הסרט הרגיש כמו חלק ממורשתם הקולנועית של אברהמס והאחים צוקר, בראשם "האקדח מת מצחוק" ו"טיסה נעימה". "טד 2" אמנם נעדר את המימד הפארודי שלהם, אבל מבנה הסרט, סוג ההומור ועיצוב העולם די זהים. מדובר, כאמור, ברצף די מהיר ועמוס של בדיחות מכל סוג וצורה (שנינויות, סלפאסטיק, משחקי מילים, מחוות, ביבים, רומנטי, מוזיקלי, הכל מהכל), שמטרתו היא רק להצחיק ולהפתיע.
החולשה פה היא בדיוק כמו זו של הסרט הראשון, רק חריפה הרבה יותר. מקפרלן חייב להתחיל לעבוד עם צוות שימנן ויארגן את הבדיחות והגאגים, כי כרגע זה מרגיש כאוטי וחסר צורה, ואם יש לו כבר צוות כזה הוא חייב להחליף אותו באנשים שיכולים להגיד לו כשהוא איבד שליטה. זה ברמה כזו שאם לא היה מדובר בסרט שהדמות הראשית בו היא דוב באנימציה ממוחשבת (האפקטים מעולים, אגב) הייתי נשבע שהסרט הזה מאולתר מתחילתו ועד סופו. זה השוני בין לבנות פרק של עשרים דקות אל מול סרט של שעה וארבעים.

כשזה פוגע, זה מצחיק נורא, אבל הפעם הייתה לי הרגשה שההחטאות או הכמעט-החטאות רבות יותר. זה לא שלא צחקתי במהלך הצפייה. הו, כמה שצחקתי. למעשה, רגע אחד לקראת הסוף שכולל את השיר ״I Think We're Alone Now״ של טיפאני ומסדר זיהוי של צבי נינג'ה, הוציא ממני פרץ צחוק כל כך גדול ומביך שדקות ארוכות לאחר מכן המשכתי לגעות בהיסטריה באופן שגרם לכמה מהאנשים מסביבי להביט בי בדאגה, ובאופן כללי גרם חוסר נוחות לשאר קהל שישב אתי באולם. זה היה כל כך מצחיק, שלגמרי התעלמתי מכך שזו בדיחה שנגנבה לחלוטין מ"מי הפליל את רוג'ר רביט".
באופן כללי, זה סרט מאוד מצחיק, לכן אני לא לגמרי בטוח למה בסופו של דבר יצאתי ממנו מאוכזב, אבל זאת הייתה ההרגשה. אולי גם תחושת מחזור של כמה מהבדיחות תרמה לזה.

מקרפלן, גאון ווקאלי (אם יש בכלל מונח כזה), עושה עבודה מדהימה בדיבוב טד. לצדו מארק וולברג נהדר, אבל יכול להיות שזה בגלל שאני סאקר של הפרסונה הקומית שלו. את הצלע הנשית לקחה על עצמה אמנדה סייפריד, גם היא כמעט תמיד תוספת מוצלחת לכל דבר, למרות שעיצוב הדמות שלה זהה לזו של מילה קוניס בסרט הקודם. כלומר, הבחורה המושלמת על פי פנטזיה גברית של יוצאי צבא/נערי קולג', זו שהיא גם נורא יפה, גם נורא חכמה וגם סטלנית שלא הייתה מביישת את צ'יץ' וצ'ונג. ג'ובאני ריביסי משחזר את התפקיד הקריפי מהסרט הקודם, ג'סיקה בארת' גם היא חמודה נורא, ועדיין, את כל אלו לוקח ליאם ניסן, בתפקיד של סצנה אחת מעולה במיוחד.

מעניין לדעת האם סרט ההמשך ישחזר את הצלחתו של "טד" הראשון, שהרוויח כמויות אדירות של כסף (בשנת 2012 הוא התייצב במקום התשיעי ברשימת שוברי הקופות בארה"ב) והיה מועמד לפרס השיר הטוב ביותר באוסקר. בקיץ הנוכחי בו השיאים נשברים כל שבוע, תהיה לו עבודה קשה יותר. אבל סביר שלא באמת צריך לדאוג לו, אם כי חבריו לשנתון, "מרגלת", "הקול בראש" ואפילו "פיץ' פרפקט 2", היו מצחיקים הרבה יותר והרגישו הרבה יותר רעננים.
"טד 2" נחמד והכל, אבל כמו עם הסרט הקודם – היה אפשר קצת יותר. זה לא מה שיפגע במעמדו של מקפרלן, ובטוח שהוא יתקבל באופן חיובי יותר מהמערבון שעשה לפני שנה, אבל כשזה מגיע לעשייה קולנועית, די ברור שהחוזק שלו נמצא במקום אחר.
אני, לצורך העניין, ממשיך להיות בעדו.