• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

סקירה על הסרט הגנוז של דייויד או ראסל ״Accidental Love״ (אהבה בהפרעה)

23 ביוני 2015 מאת אורון שמיר

תארו לכם ולכן שלבמאי כמו דייויד או ראסל יש סרט חדש והעולם שותק. או מוזר יותר – תארו לכם שלבמאי דייויד או ראסל בכבודו ובעצמו יש סרט חדש שהעולם מכתיר כאחד הגרועים והבזויים של 2015. משהו ברמת הקטסטרופה, עם 4.1 בימד״ב ו-8% בלבד במדד העגבניות הרקובות, כזה שמופץ באינטרנט לפני ההפצה המסחרית המזורזת והמוגבלת בארצו בחודש מרץ, ויורד מהמסכים בבושת פנים מספיק מהר כדי להגיע אל מדפי האוזן השלישית בתל-אביב בחודש יוני. עכשיו הפסיקו לדמיין, מכיוון שכל זה לא רק קרה באמת, אלא גם משונה הרבה יותר מכפי שהתיאור הזה מציע. זהו אחד מהמקרים הנדירים האלה בהם הסיפור שמאחורי הסרט יותר מעניין מהסרט עצמו, ולכן חייבים לפתוח איתו.

לפני שהפך למכונת אוסקרים בעשור הנוכחי, ראסל היה הבמאי עטור השבחים של הקומדיה הגאונית ״אני אוהב האקביז״ (I Heart Huckabees) מ-2004. לפרוייקט הבא שלו, לו ציפיתי לא מעט ואפילו קראתי עליו פה ושם, בתור חובב של עבודתו של הבמאי עוד מ״שלושה מלכים״ (הוא כמובן היה בשטח הרבה קודם). היה זה סרט בשם ״Nailed״, שהפרמיס שלו סיפר על מלצרית שמסמר תקוע בראשה. נשמע כמו סרט אימה, אבל למעשה אמור היה להיות קומדיה רומנטית. למרות תשומת הלב שמשך סרטו הקודם, ואולי בגלל הצדדים השליליים שלה (ראסל הסתכתסך עם מרבית הצוות שלו ותועד כשהוא צווח על אושיה בסדר הגודל של לילי טומלין), התקשה הבמאי למצוא מימון לסרטו.

ב-2008 גוייס מספיק כסף והחלו הצילומים על-פי תסריט חדש, שהתבסס על ספרה הראשון של קריסטין גור ״Sammy's Hill״, בתו של הפוליטיקאי אל גור ולימים תסריטאית קומית ב-SNL. שניים מהכותבים של הסדרה המצויירת והמבריקה ״Drawn Together״, מתיו סילברסטון ודייב ג׳סר, נשכרו לעבד ולשכתב פנימה את הרעיונות של ראסל שלא ממש התאימו לעלילה שבספר. זאת משום שכמצופה מבת של פוליטיקאי בכיר, הרומן של גור עוסק בלוביסטית לקידום חוק ביטוח בריאות מקיף לכל אמריקאי ובמעלליה בגבעת הקפיטול. וכך, במהלך פוליטי משל עצמו, ראסל תקע פנימה את המסמר והפך את הגיבורה של העיבוד הלא-נאמן-למקור למלצרית פגועה שנוסעת לוושינגטון במטרה להילחם על זכויותיה הרפואיות, ובדרך גם מתאהבת בחבר קונגרס צעיר. אבל גם המהלך הזה לא הביא את הסרט לקו הסיום.

קצת לפני סוף הצילומים, גילדת השחקנים האמריקאית הורתה לחברים בה לנטוש את הסט עקב חשיפה כי הכספים אזלו והמשכורות לא ישולמו. אנשי צוות נוספים שמשכורתם עוכבה נטשו אף הם, ודייויד או ראסל נשאר עם המסמר ביד. שנתיים נוספות הוא היה מקושר לפרוייקט, שמעולם לא סיים להצטלם, לפני שפרש לחלוטין וביקש להסיר את שמו מהקרדיטים, אם וכאשר יחליטו בעלי הזכויות לעשות משהו עם הכמעט-סרט. כעת, שבע שנים מאז צולם וכמעט עשור מאז שיצא לדרך, הופץ הסרט תחת השם ״Accidental Love״, כלומר ״אהבה מקרית״ או ״אהבה בטעות״ אם תרצו (עדכון: כעבור שנה, הסרט מגיע לאקרנים בישראל תחת השם ״אהבה בהפרעה״). חתום עליו סטיבן גרין, שם במה שבחר דייויד או ראסל (פעם היה נהוג לחתום בשם ״אלן סמית׳י״ כשבמאי נטש סרט באמצע), ויש לו יופי של קאסט וגם סיפור די מקורי. למעשה, סביר להניח שהיתקלות ספונטנית עימו במהלך זיפזופ בערוצי הסרטים לא היה מוביל לחוויה יוצאת דופן, אך גם לא לביקורת כה חריפה כפי שספג. ברם, כיוון שמדובר בסרט שסצנות שלמות מתוכו לא צולמו אפילו, ושהיה אמור להמשיך ברוחו ההומוריסטית-קיומית את ״האקביז״ וגם לעבד למסך ספר על תככי ותוככי הפוליטיקה האמריקאית – יש לשפוט אותו ככזה.

jessica-biel-accidental-love

המלצרית שהיא גיבורת הסרט (ג׳סיקה ביל) לא נולדה עם מסמר בראשה, אבל כנראה כן נולדה עם גלגיליות לרגליה – בפתיחת הסרט היא מחליקה במיומנות שמבדרת את לקוחות מסעדת המזון המהיר בה היא עובדת. אחד מהם הוא שוטר מקומי (ג׳יימס מרסדן בגרסה משופמת), בעל הבנה מאוד מעניינת (ושגויה) של מדעי הסטטיסטיקה וההסתברות, שיוצא עימה כבר חודשים וכעת מתכנן להפוך אותה לאשתו. הוא לוקח אותה למסעדה הרומנטית ביותר שהוא מכיר, אבל דווקא באותו ערב מתקיים שם שיפוץ טורדני. הצעת הנישואין שלו הופכת לאסון כאשר הגיבורה מובהלת לבית החולים לאחר מפגש לא סימפטי עם אקדח מסמרים, שם מתברר כי אין לה ביטוח רפואי. הרופאים (בראשות ביל הדר), נוטשים אותה עם המזכרת המתכתית הנעוצה במוחה, ומזהירים מפני תופעות לוואי אפשריות – אובדן שליטה, התפרצויות זעם, ובריחה של שפות זרות אליהן נחשפה בילדותה. מצד שני, המסמר נתקע עמוק מספיק כדי שיהיה בלתי נראה לעוברי אורח, מה שאמור להיראות בציבור ולחכות להתדרדרות פתאומית.

למשפחתה או לארוסה אין כסף לשלם על ניתוח פרטי, מה שהופך את הבחור לארוסה לשעבר של הגיבורה. נבגדת וזועמת היא מנסה לחלץ את המטרד בכל מיני דרכים, ולבסוף מחליטה לצאת ולהשיג לכל אזרח אמריקאי ביטוח רפואי כמו שצריך. בעידוד חבריה הפגועים גם הם, כומר עם מפשעה מוגדלת (קורט פולר) ואפרו-אמריקאי נטול ישבן (טרייסי מורגן), היא מגיעה אל הבירה כדי להיפגש עם חבר קונגרס שעשה עליה רושם חיובי בטלוויזיה (ג׳ייק ג׳ילנהול). כל מכה בראש מוציאה אותה מאיפוס או משחררת צדדים חבויים באישיותה, כך שהמפגש בין השניים מוביל למערכת יחסים. הסיפור בין השניים הוא ספק ניצול הדדי וספק אהבה חדשה וסוערת, אבל בטוח במאה אחוז שהוא מחבל ביחסיו של הפוליטיקאי עם בכירה ממנו – אסטרונאוטית השואפת להקים בסיס צבאי על הירח (קתרין קינר).

אני חושב שזה מופרך מספיק בשביל לעצור כאן ולהשאיר כמה מההפתעות העלילתיות למי שכן יבחר או תבחר לצפות בסרט. הסיבה הפרטית שלי להתגבר על הביקורות השליליות ולספק את הסקרנות הייתה חיפוש אחר תחליף סינתטי עבור מי שהתגעגע או התגעגעה לראסל של ״האקביז״. זאת משום שאחרי הכישלון שבהפקת ״Nailed״, הבמאי המרושש והמיואש פנה אל חברו מארק וולברג, מכוכבי ״האקביז״ שהצליחו לא להסתכסך עם הבמאי, שבדיוק הפיק דרמת אגרוף בה הוא כיכב לצד כריסטיאן בייל. ופתאום, בפתחו של עשור חדש, ראסל הפך לבמאי של זוכה האוסקרים ״פייטר״ (Figher), והשאר היסטוריה – שני סרטים רצופים עם הצמד קופר-לורנס (״אופטימיות היא שם המשחק״ ו-״חלום אמריקאי״), גם הם מהבולטים של השנתונים שלהם. הטרילוגיה של המשולש המנצח הזה תושלם בסוף השנה הלועזית, בדיוק בזמן לעוד אוסקרים, עם סרט בשם ״ג׳וי״ (Joy). אגב, לברדלי קופר וג׳ניפר לורנס היה עוד שיתוף פעולה – ״סרינה״ מהשנה שעברה, שגם הוא די הושתק ונעלם לאחר שלא עורר הדים. ככה זה בהוליווד – יש כאלה שמוחלים להם על מעידות וזוכרים להם בעיקר את ההצלחות, מועדון שראסל ישמח להיות בו בהתחשב באופן שבו התקבל סרטו החדש-ישן.

והאמת? ממש לא בצדק. ״אהבה מקרית״ הוא בשום פנים ואופן לא הסרט הגרוע ביותר שראיתי השנה, אפילו לא בעשיריה. מצד אחר, קשה לי לומר שהוא צפייה מהנה במיוחד, ואם אתם זקוקים נואשות למדבקת ניקוטין שתמגר את הגירוד לעוד מנה של ״האקביז״ – עזבו, פשוט תראו שוב את הדבר האמיתי. עם זאת, בהחלט יש בסרט הזה משהו מהרוח הפרועה ונטולת האלוהים של קודמו, מהולה בציניות ארסית שמעלה חיוכים ואפילו מספר צחוקים. יש כאן גם את בימוי השחקנים הידוע לטובה של ראסל, שיש לו את היכולת להטריף את כוכביו עד הקצה ובחזרה. או שאולי העובדה שמשכורתם התעכבה היא זו שהשפיעה כאן? בכל מקרה, בעיניי אלה שניים מהתפקידים היותר טובים שראיתי מג׳ילנהול וביל בשנים האחרונות. לא מהסוג שזוכה בפרסים, אבל כן מהסוג שנובע מאיזה מקום פנימי עמוק של השחקן או השחקנית, כזה שקל לי באופן אישי להאמין לו יותר, או לפחות להעריך את הניסיון והמאמץ ולכן לקבל כל שטות עלילתית שנוחתת עליהם או נגרמת באשמת הדמויות.

את מגע ידו של ראסל אפשר להרגיש גם באופן שבו ערוכים הדיאלוגים, שחותכים וחורכים זה את זה, למרות שהפעם אין ממש קללות (הסרט מדורג PG-13). גם משפטי קאלט לא בטוח שתמצאו כאן, אבל יש בסרט איזה לכלוך מבורך שמאוד שונה מהזוהר וההתייפיפות שבהם הואשמו שלושת הסרטים האחרונים של הבמאי, כלומר מ״פייטר״ ואילך. כלומר, בגולמיות של ״אהבה מקרית״ יש גם יתרון, שהופך אותו גם לקומדיה רומנטית מעוותת וגם לסאטירה פוליטית המגחיכה את ארצות הברית של אמריקה, שילוב שלא בהכרח היה עובד בסרט מלוטש ומגובש יותר. זה לא רק סרט על אמריקה על סף ביטוח בריאות בפרט וספינים פוליטיים בכלל, אלא גם על אמנות השקר וכיצד אפשר להשתמש בה לטובה או לרעה. כך גם הרומנטיקה בסרט אינה דביקה מרוב מתיקות, אלא חמימה וצמיגית כמו זפת. יותר מהכל, הסרט הזה הוא תזכורת לבמאי שדייויד או ראסל היה יכול להיות לו היה ממשיך בקו שהתווה הלהיט הגדול בקריירה שלו. ואני לא בטוח אם זה מעציב או משמח.

accidental-love1

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.