פסטיבל סרטי הסטודנטים 2015: המלצות לפתיחה והתחרות הבינלאומית

הערב (יום א׳ ה-31.5) ייפתח זו הפעם ה-17 הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, מיסודו של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. למרות שעופר ואורון עובדים במוסד שהקים ותומך בפסטיבל (להלן גילוי נאות), אפשר לומר בלי חשש שזהו המגניב מבין פסטיבלי ארצנו. כיאה לאירוע השומר תמיד על רוח צעירה מעצם מהותו כפסטיבל סרטי סטודנטים בינלאומי, שגם דואג להחליף הנהלה בכל שנתיים. השנה עומד הפסטיבל יותר מתמיד בסימן ערכו וייחודו של הסרט הקצר. זה בולט בתוכניה כבר בדמות סרט הפתיחה, שהוא למעשה אסופה של שלושה קצרים בשם "פרולוג", אותה יזמו והפיקו מנהלות הפסטיבל טליה ברנשטיין ורוני שמיס, וכולם זכו במלגות הפקה בפסטיבל דאשתקד. האסופה תוקרן ביום א' ה-31.5 תחת כיפת השמיים, בגן הפסגה אשר ביפו, ומורכבת משלושת הסרטים הבאים, בני כחצי שעה כל אחד – "חם" של יותם גנדלמן, "קוץ" של מיכאל אללו, ו"כלבי ציד" של עומר טובי. יש בבחירה לפתוח את הפסטיבל עם סרט מעין זה משהו הצהרתי, כפי שמתבטא גם במחווה הז'אנרית השנתית שבחר הפסטיבל לקיים – מחווה לסרטי אסופה (אומניבוס). חמישה כאלה יוקרנו במהלך הפסטיבל, בהם "סיפורי ניו יורק" של וודי אלן, סקורסזה וקופולה, ו"סיפורים מתור הזהב" של מיטב יוצרי הגל הרומני העכשווי.

עוד בעניין שימת הפוקוס על הסרט הקצר, שווה להזכיר את האירועים שאינם הקרנות סרטים שיתקיימו במהלך השבוע הבא בסינמטק ת"א וברחבי העיר. ביום ב' ה-1.6 בשעה 19:00 ייערך ערב בהנחיית ניר פרבר ויערה עוזרי, תחת הכותרת "איים בזרם", במהלכו ידברו יוצרים ויוצרות בסרטים קצרים שאהובים עליהם במיוחד ואז גם יקרינו אותם. בבוקר יום ג' ה-2.6 ישתלט על אולם 2 של הסינמטק התל-אביבי כנס "Life is Shorts" מרובה הפאנלים, ביוזמת פבלו אוטין שלנו, בהנחיית יאיר רוה, ובמחווה לאורח המרכזי של הפסטיבל השנה – האל הארטלי , לו יוענק פרס מפעל חיים (עוד עליו בהמשך). וביום ד' ה-3.6 יושק "ספר התסריט הקצר", מיוזמות הפסטיבל ובעריכת דון ברק, המאגד בתוכו שלושה תסריטים לסרטי סטודנטים מעצבי דרך וזוכי עבר בפסטיבל – "עם חוקים" של דובר קוסאשווילי, "ביקור חולים" של מאיה דרייפוס, ו"המנון" של אלעד קידן. הסרטים גם יוקרנו, כמובן, לאחר פאנל בהנחיית שמוליק דובדבני. בנוסף, תימשך המסורת של "קצר על הבר", הקרנת להיטי אשתקד בברים ברחבי תל אביב, וייחשף ״פרוייקט ספורט״, חלק ממסורת ארוכת שנים של החוג לקולנוע לאוצרות סרטים ישראליים-פלסטיניים סביב נושא מאגד.

מבחינת אורחים מחו״ל, הפסטיבל ממשיך לעמוד בסטנדרט הגבוה שהציב בשנים עברו, הפעם עם חלי הרדי כראש מחלקת אורחים. זכרו שכל אחד ואחת מהשמות הגדולים שיעלו מיד, לא רק יגיעו ארצה אלא גם יזכו למיני-רטרוספקטיבה לסרטיהם וגם יעבירו כיתות אמן. החידוש השנה – תוספת של פגישות פחות אקדמיות במהותן, תחת הכותרת ״סינמה קפה״, עם כמה מאורחי ואורחות הפסטיבל. הבכיר שבהם הוא כמובן האל הארטלי, שם נרדף לקולנוע אמריקאי עצמאי כבר לפחות שלושה עשורים, שיגיע לפסטיבל עם כמה מסרטיו הקצרים, לצד הקרנות של ״אמון הדדי״, ״חובבים״, ״פלירט״ ו״הנרי פול״. מארה״ב יגיעו שניים נוספים שנמצאים בטופ. האחד הוא העורך דילן טיכנור, שעבד בעבר עם שני האנדרסונים הבכירים על ״משפחת טננבאום״ של ווס ו״לילות בוגי״ של פול תומאס, שניהם יוקרנו בפסטיבל. האחרון שבהם בליווי שיחה בהנחיית פבלו (2.6 ב-20:30). האחר הוא רם ברגמן, מפיק-על שעובד לא מעט עם ראיין ג׳ונסון, ולאחרונה חתום גם על ״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן ועל ״נהר אבוד״ של ראיין גוסלינג. בפסטיבל יוקרן ״בריק״, שיתוף הפעולה הראשון של ברגמן וג׳ונסון, שיימשך בעתיד עם פרקים 8 ו-9 בסאגת ״מלחמת הכוכבים״ המחודשת, ולאחריו שיחה בהנחיית אורון (5.6 ב-21:00).

שלושה יוצרים המצויים בדרכם למעלה יתארחו אף הם בפסטיבל – הבמאי המקסיקני מישל פרנקו (״אחרי לוסיה״) שזה עתה זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן על סרטו החדש ״כרוני״, המפיקה אפי בראון (״Dear White People״) והתסריטאית קייט ברנאו (״דם אמיתי״, ״בית הקלפים״). את אירופה ייצגו הצלם הפולני רישארד לנצ׳בסקי, שהפליא לצלם את ״אידה״ אשתקד, וג׳ורג׳ גולדנשטרן, מנהל הסינפונדסיון של קאן. הגיוון של האורחים השנה מתבטא לא רק בשונות של היצירות שהם חתומים עליהם, אלא גם בשלל המקצועות שהם מייצגים. דמיינו למשל סרט בהפקת ברגמן ובראון, שהארטלי ביים וכתב בשיתוף עם ברנאו, לנצ׳בסקי צילם וטיכנור ערך. נשמע כמעט אפשרי, לא?

חלק מהאורחים גם ישמשו כשופטים במסגרות השונות, בשיתוף עם יוצרים ישראליים כמו רונית אלקבץ, יוסי מדמוני, ימי ויסלר וטליה לביא, אם למנות כמה. מטעם פורום מבקרי הקולנוע בישראל, בפרס שעופר מארגן ואורון היה חבר בצוות הראשון שהעניק אותו לפני שלוש שנים, ישפטו השנה שמוליק דובדבני, נחום מוכיח ונטליה ירמין. כל השופטים והשופטות נחוצים ומגוייסים לטובת לב ליבו של הפסטיבל – תחרויות הסרטים הקצרים, הסטודנטיאליים והעצמאיים, המקומיים והבינלאומיים. חלק מהם הרשו לנו בסריטה לדגום מבעוד מועד, ואנחנו שמחים להביא את רשמינו בהמשך הפוסט על עשרה מתוכם. אורון יתחיל ואור ועופר ימשיכו.

אורון שמיר:

מקטעים
Fragments

האמת היא שראיתי את כל שלושת הסרטים הפולניים המשתתפים השנה בתחרות הבינלאומית. אבל ״חארות״ לא ממש עמד בתנאי הסף המצופים מבחינה טכנית בעיניי מהקולנוע הפולני הסטודנטיאלי, והסיפור שבמרכזו על מתבגרת שנוסעת עם הוריה אל חוף הים אבל בורחת משם בדמיונה היה קצת חסר מעוף בעיניי. לגבי ״אמא אדמה״, אלא אם כן לראות אב מלמד את בנו הלא-לגמרי-בסדר איך לשחוט חזיר זה הקטע שלכם ושלכן, קשה לי להמליץ על צפייה בסרט. וכך נותר ״מקטעים״, סרטה של אניישקה וושצ׳ינסקה, כנציג פולין הנושא בגאווה לאומית את הכבוד של הארץ שהוציאה מתוכה כל-כך הרבה קולנוע גדול וקולנוענים למופת.

יש סרטים שמתחילים טוב כבר מהפריים הראשון (מצורף לעיל להתרשמות), ויש כאלה שמוכיחים כבר בשוט העוקב שלפנינו במאי בהתהוות. או במאית במקרה הזה. ״מקטעים״ כשמו כן הוא, רצף סצנות הנדרסות בגסות האחת בידי השניה, פרגמנטים מחייה של אשה שאינה מרוצה בחלקה. יש כל מיני דרכים להרכיב את הפאזל הזה, אבל האמת היא שמדובר בסרט כל-כך יפהפה ומרשים מבחינה ויזואלית עד כי הוא ממש לא צריך עלילה. האסתטיקה שנבחרה בידי הבמאית מעבירה קור אנושי החל בעיצוב החלל, וכלה בבחירת השחקנית בעלת המבט המצמית ביותר שתוכלו להעלות על הדעת (אניישקה זולובסקה). בחיי שהיא כמעט פילחה את המצלמה בעיניה באחת הסצנות. להשגת האפקט תורם רבות הצילום המוקפד ונטול הפגמים של ברטוש סויינרסקי, שגרם לי להרהר מה יש שם בבית הספר לקולנוע של לודז׳ שגורם ללבלוב של כל-כך הרבה צלמי קולנוע כשרוניים, אולי הייצוא המוצלח ביותר של פולין מבחינת האמנות השביעית.

הכפור המנשב מן הסרט מתיישב היטב עם האופן בו מתנהלת הגיבורה בחייה בחוסר שביעות רצון, כאשר גם רגעים אנושיים כמו בכי, או לוקיישנים שמשיים כמו פארק מוריק, עוטים אף הם את המעטה שבחרה היוצרת לסרטה. מרשימה לא פחות היא העובדה שמיד בפתיחה אפשר להתרגל לעריכה המקוטעת ולהצטרף לתרגיל המחשבתי שהוא הסרט הזה, המעניק בסופו של דבר תמונה שלמה של הגיבורה שלו, אשה שכל אספקט בחייה לוקה בחסר ונמאס לה להעמיד פנים שהכל בסדר בדיוק ברגע הכי לא מתאים.

הסרט יוקרן במקבץ 4, יום ב׳ 01.06 בשעה 20:00

גומי-פאוסט
Gummi-Faust / Rubber-Faust

קצת קלילות וכיף מדמם באמצע פסטיבל של סרטים רציניים כמו המוות אף פעם לא הרגה אף אחד. או שאולי כן? אני לא ממש בטוח איך התגנבה הטרללת המינכנאית הזו לתוכניה, אבל יותר מאשר שמחתי למצוא אותה כחלק ממנה. הבמאי מארק שטק וצוותו קנו אותי עוד בכותרות הפתיחה המפוקסלות, הלקוחות מעולם אסתטיקת האייטיז שעשתה קאמבק לאחרונה, ואת הרכישה השלים הקונספט של הסרט הקצרצר – מבקר תיאטרון מהדור הישן מוצא עצמו מוקף בקהל של היפסטרים ברלינאים צעירים, שהגיעו לראות עיבוד פוסט-פוסט-מודרני ליצירה המכוננת של גתה. מכאן מתחיל פינג-פונג שנון למדי בינו ובין בלוגר תיאטרון צעיר ויהיר, כאשר מה שמתחולל על הבמה מזכיר יותר את ״Iron Sky״ מאשר את ״פאוסט״. בדרכו המשועשעת, שהופכת לגרוטסקית בטירוף בסיום, מצטרף הסרט לדיון המתמשך בתפקיד המבקר בעולם העכשווי, כאשר הקביעה שלו חדה כתער – המבקר יכול להרוג יצירה כשם שבכוחו לשלוף החוצה את הלב שלה ולתווך אותו אל הצופים במקרה הצורך.

הסרט יוקרן במקבץ 2, יום א' 31.05 בשעה 14:00

אור סיגולי:

כל שאנו חולקים
All We Share / Allt vi Delar

שלושה מתוך ארבעה סרטים אקראיים בהם צפיתי מתכניית הסרטים הבינלאומיים לא דיברו אלי כלל. העשייה הייתה ברמה טובה, וטקסטים מעניינים אפשר לכתוב כמעט על הכל, אבל עדיין לא מצאתי שום חיבור אליהם. יכול להיות שהבעיה היא בי, כי האמת שהפורמט הקצר, גם בקולנוע וגם בספרות, מעולם לא היה משהו שריתק אותי במיוחד, גם לא בתקופתי כסטודנט. אני תמיד אעדיף לנסות להתחייב לספר של 600 עמודים לפני שאקרא סיפור של 13.
עם זאת – וכאן עושה את הקישור בין לברבר על עצמי לבין הסרט השבדי שבכותרת – יש אמן אחד שעבד בתחום היצירה הקצרה שאני שפוט שלו, וזה הסופר והמשורר ריימונד קארבר. הסגנון הייחודי, הפשוט והכל כל כך עמוס רגש ותבונה שלו, הוא אחת האהבות הכי גדולות שלי.
זו כנראה הסיבה שבגללה נפלתי שדוד למרגלות "כל שאנו חולקים". זה הסרט הכי קארברי שראיתי בלי להיות מבוסס על כתביו של היוצר האמריקני, והוא עושה זאת לא באופן מנייריסטי, אלא עם הבנה אמיתית לדרך הסיפור הזו. אני לא יודע אם קארבר הוא השפעה מרכזית על הבמאי ג'רי קארלסון (בעלילה הזו יש גם לא מעט מ"כולם היו בני"), אבל יפתיע אותי מאוד אם לא.

קשה למצוא מאיפה להתחיל לדבר על הסרט הקצר הזה, כי בשונה מהרבה סרטים קצרים, הוא לא מתחיל מהגיבור שלו, וגם ההגדרה של "גיבור" בו מעט אחרת. הוא גם לא בדיוק מתאר סיטואציה, אבל כן יש בו נראטיב ברור: מטפל בעצים, שאנחנו יודעים שחי בחיי זוגיות עם גבר ויחד הם מגדלים תינוק, מתבקש להגיע לבית פרטי כדי לכרות עץ גדול שבחצר. זה הדבר שעומד במרכז ההתרחשות של הסרט, ועליו אני לא רוצה להוסיף כלום.
המצלמה עוקבת אחרי הדמויות, כמו ב"סרטי העורף" של האחים דארדן, מבדילה אותם מהרקע, ומייצרת כלפיהם חרדה אבל גם הזדהות. שלוש דמויות בסרט מצולמות באופן הזה, והן בעצם הקטבים של העלילה. הכל בסרט נורא מינימליסטי ומדוד, אבל לא מרגיש כמו ניסיון להיות מיוחד או מסתורי בכוח, אלא פשוט וריאליסטי.

דבר אחד תסכל אותי מאוד בסרט, וזו המחשבה שם היו מורידים את שתי הדקות הראשונות, ומתחילים במקום זה בסצנה השלישית בה כורת העצים מתעורר בביתו, הסרט היה מדהים הרבה יותר. אמנם האינפורמציה המוגשת לנו בתחילת הסרט מובאת באופן העדין המאפיין את שאר העשייה, אבל הוא נותן לנו הרבה ממשהו שנבין לבד בעוד רגע. זה נראה כמו השלמות שעשו לאחר שהסרט צולם, כי חשבו שאולי מישהו יפספס את האירוע המתניע. נדמה שבתכניית הפסטיבל הבינו את זה גם, ובסינופסיס היפה שכתבו הם הסתירו את מה שברור לכולם מההתחלה. אבל גם זה לא ימנע מהסיפור הקטן והחכם הזה להיות סרט קצר וחכם שיש בו יותר רגש ותבונה ממה שיש בסרטים של שעה וחצי.

ועוד דבר אחד לסיום – סרטי סטודנטים נוטים להיות מדכדכים. זוהי עובדה שאנחנו חיים איתה בשלום. כשזה מגיע לסרטי סטודנטים על הנושא ההומו-לסבי, זה כבר בכלל תהומות של אבדון. אני לא אומר שזה לא בסדר או מוזר, גם סרטי הסטודנטים שלי לא בדיוק היו "פיץ' פרפקט". אבל כאשר מגיע סרט שגם מתעסק בנושא הזה וגם נקודת המוצא שלו היא טרגדיה, אבל בסופו של דבר הוא סיפור שחוגג אופטימיות וחיבה יותר מהכל – זו סיבה בפני עצמה להמליץ עליו וללמוד ממנו איך עושים את זה.

הסרט יוקרן במקבץ 11, יום ד' 03.06 בשעה 16:00

עופר ליברגל:

אידל
Idle

סרטה של רעיה אל סולימן נוצר באוניברסיטה הלאומית לקולנוע ותיאטרון ברומניה והוא מתאר דייט ראשון של שני מתבגרים. זוהי פגישה עיוורת המתקיימת בפארק ונוכח הגיל של הגיבורים (14) ייתכן בהחלט כי זוהי היציאה הרומנטית הראשונה בחיים שלהם, או לפחות אחת מן הראשונות. אבל המבוכה אשר קיימת בפגישות מן הסוג הזה הרי מוסיפה להתקיים בכל גיל. הסרט מיטיב לתאר את התחושה של חשש ושל רצון להתקרב ולחלוק חוויות ורגשות, כמו גם את הנקודה בזמן שבין הילדות לבגרות. הפגישה מתקיימת בפארק גדול וחלק גדול מן הפעילויות המתוארות בה מתאימות גם או בעיקר לילדים – קניית גלידה משותפת, בילוי בלונה-פארק קטן והתחלת ההיכרות במשחק בנדנדה ומגלשה. אף כי היום שעובר על הנערים לא נטול דרמה מסוג אחר, קסמו של הסרט הוא הבילוי הפשוט של היום ביחד, בילוי אשר מורכב מרגעים קטנים המצטברים לכדי חוויה בעלת משמעות.  סרטה של אל סולימן עשוי בעידן ובדיוק רב, מה שהופך את התוצאה הסופית לאמינה ומרגשת – סרט עם סיפור קטן, אבל כזה המרמז על עולם עשיר ושלם – מה שסרט קטן צריך להיות.

הסרט יוקרן במקבץ 9, יום ד' 03.06 בשעה 12:00

אם אמא לא שמחה, אף אחד לא שמח
If mama ain't happy nobody's happy

סרטה של הבמאית ההולנדית מיאה דה יונג הוא לכאורה סרט תיעודי על שלושה דורות של נשים במשפחה שלה, אשר גידלו ילדים ללא נוכחות דומיננטית של גבר – החל בסבתא-רבא שלה ועד לאמה, אשר הראיון עימה מהווה את עיקר הסרט. אלא שכבר בהתחלה חושפת לנו הבמאית את הזיוף המסוים של הסרט, בכך שהיא מראה חזרות על שיחה אשר אמורה להיות ספונטנית ולהגדיר את טיבו. לכן זהו לא סרט על נשים עצמאיות כפי שאולי חשבה הבמאית לעשות, וגם לא סרט על כל הדורות במשפחה, אלא סוג של דיון בין הבת לאם על החיים ועל הבחירות השונות שנעשו ויעשו בהם, דיון שהוא גם עימות וגם ניסיון להבנת הדור האחר – ניסיון הן מצד האם והן מצד הבת. כלומר, הטבע האמיתי של הנושאים בהם נוגע הסרט נחשף רק בהדרגה והוא מורכב יותר מנוכחות או היעדר של דמות גברית. הסרט נוגע בנושא של הורשת דפוסי התנהגות מדור לדור ודמה כי גם בסיום היצירה המשותפת, הבת והאם לא מצויות בדיוק באותה העמדה בנוגע לנושא.

הסרט יוקרן במקבץ 9, יום ד' 03.06 בשעה 12:00

הוסאנה
Hosanna

סמכו על התוצרת שמגיעה מדרום-קוריאה בכל הקשור למראות לא נעימים, נראטיבים ייחודים וז'אנרים שלא בדיוק ניתנים להדרגה. סרטו של נה יאנג-קיל נפתח עם מראה לא פשוט לצפייה של דריסת צפרדע – אלא שמיד לאחר מכן, נער מקים את הצפרדע הזו לתחייה לאחר שהצליח להעלים את כל פצעיה. הנער הזה מסוגל לרפא גם פצעים בבני אדם, ובכפר העני בו הוא חי לא חסרים פצעים – בני אדם פוגעים זה בזה במגוון דרכים שונות, כאשר לעיתים הם אינם מעוניינים בטיפול. אף כי רוב המראות של הפציעה לא נראים והדגש הוא על הריפוי, הסרט לא חוסך מן הקהל אימג׳ים גראפיים ודיון בפשעים אשר אינם נראים בפריים (כאשר גם כתוביות הסיום מלוות בפסקול לא נעים). יש לא מעט תככים פנימיים בכפר ובמשפחתו של הנער המרפא, אשר הסרט רק רומז על המורכבות שלהם. רוב הזמן הוא מתאר שיגרה מדממת ודלה, כמו גיהינום אשר נוכח בו נס קטן ומתמשך, שילוב של ברכה וקללה עבור הנער אשר ניחן במתנה ולא יודע בדיוק האם המעשה המוסרי של טיפול בפצעים הוא תמיד המעשה הנכון.

הסרט יוקרן במקבץ 1, יום א' 31.05 בשעה 12:00

האם את יודעת?
…Do you even know

אלכסנדרה עברה אירוע טראומתי אחריו אין עוד טעם בחיים. לא בחיים שלה ולא בחיים של העובר המתחיל להתפתח בגופה. אבל היא עדיין מצויה בשלב של חוסר רצון לדעת את מקור הכאב, לחלוק איתו אם העולם או בכלל לייצר כל סוג של קשר עם אדם כלשהו המנסה לנחם אותה, לדעת על כאבה. תחושה זו עומדת בלב סרטו של ארתור לקוטורייה, סרט אשר יש בו הרבה חן וכוח ברגעיו הקטנים, הרגעים בהם הוא מציע תיאור מאופק של מצב נטול תקווה או נחמה. אבל באותה מידה הוא גם מתפספס ברגעים הגדולים מדי, בהם הוא מנסה להעביר את המצב הרגשי בצורה בולטת ומרובת קלישאות, מה שמונע מן הסרט להפוך לבעל ייחוד של ממש. המשחק של השחקנית הראשית, ולנטיין לפייר, הוא נוקדת חוזק נוספת של הסרט, מה שהופך אותו בסופו של דבר לראוי לצפייה, גם אם הוא לא אחד משיאי התחרות.

הסרט יוקרן במקבץ 4, יום ב' 01.06 בשעה 20:00

הו לוסי
!Oh Lucy

קל לנחש שהפקה יפנית/אמריקאית/סינגפורית תייצר סרט מוזר. למעשה ההפקה היא של השלוחה האסייאתית של בית הספר לקולנוע של NYU, כלומר הסרט בעיקר יפני. הגיבורה הינה רווקה שכבר עברה את גיל החמישים ועובדת במשרד מכובד, אבל דומה כי היא רוצה יותר מן החיים. האחיינת שלה מציעה לה, כמעט בכפייה, לקנות ממנה מקום בקורס לימודי אנגלית יקר. הקורס מתקיים בתוך משהו שנראה כמו מועדון סקס, או לכל הפחות מועדון לילה, ודורש מן הגיבורה לא רק לדבר רק אנגלית במהלך השיעור, אלא לאמץ לעצמה זהות בדויה של בחורה בשם לוסי. אולם בטרם השיעורים יתקדמו לידיעה ממשית של אנגלית, חל שינוי מהותי בטבע שלהם. במקביל, האישה העובדת בתא שמול הגיבורה פורשת, דבר שגורם לגיבורה לעשות השלכה לעלבונות שהיא חשה כלפי עצמה. הסרט מנסה לייצר אמירה על רווקות בגיל מתקדם ועל תחושה שהחיים פוספסו, לצד תקווה למציאת משמעות חדשה, בלימודי אנגלית או בזוגיות. ישנו גם מקרה בו הדור הצעיר מזלזל בדור הבוגר וניסיון לייצר קירבה אנושית ומגע, גם אם דרך זלזול בזולת. אבל בעיקר יש בו משהו מאוד לא אחיד בקצב ובבריאת העולם, אשר מונע ממנו להפוך ליצירה שלמה.

הסרט יוקרן במקבץ 4, יום ב' 01.06 בשעה 20:00

פרו, לה פונטן, בתחת שלי!
Perrault, La Fontaine, My Ass

סרט צרפתי המעמיד במרכזו גבר מבוגר הלומד בפעם הראשונה בחייו קרוא וכתוב. הוא עושה זאת על מנת לזכות במשמורת על בנו האהוב. הסרט יכול היה להפוך לתיאור דמות כנועה אך מלאת חיים, אשר מצויה בשולי החברה. יש בו כמה רגעים של תיאור חצי לירי של חיי היומיום של הגיבור ושל היחסים החמים אך הלא בדיוק שגרתיים עם בנו. הבילוי המשותף שלהם, למשל, יפתיע רבים מן הצופים. אבל החלטה אחת מהותית של צוות הבמאים של הסרט (המורכב משלושה אנשים: זורן בוקרמה, הוגו פ. תומאס, ו-לודוביק בוקרמה) משנה לגמרי את הטון של הסרט – שימוש מוגבר במוזיקת פופ, אשר מחליף מבט אנושי על הדמות הראשית בטון מעט קומי, קצבי יותר, לרגעים קליפי, אף על פי שהחומרים הופכים לקשים יותר ככל שהיצירה קצרה הזו מתקדמת.

הסרט יוקרן במקבץ 1, יום א' 31.05 בשעה 12:00

ציפורי רעם
Thunderbirds

סרט צרפתי נוסף, המתאר סיפור התבגרת של נער צעיר, שמערכת היחסים שלו עם אחותו הגדולה תלותית מדי. בראשית הסרט, השניים צדים עפרונים, אולם בסוף הצייד כלב תוקף אותם וגרום לפציעה של האחות. האח הצעיר מטפל בה, אבל רוצה גם דברים אחרים. מפגש עם בחורה המבוגרת ממנו בכמה שנים בסופר יגרום לו לחפש את עצמאותו לערב אחד, קצת על חשבון התא המשפחתי, אשר יש בקרבה שהוא מציע יתרונות והגבלות. כותרת הסרט משלבת בין ציפורים קטנות לרעם עוצמתי, סערה גדולה אשר מתרחשת לא רק באירועים הדרמטיים, אלא גם בתהליך ההתבגרות האיטי אשר פועם בגיבור. לכאורה הוא אינו ממהר להסגיר את רגשותיו, את הרתיעה שלו מהשליטה של אחותו בחייו, את הכמיהה לקשר אחר, אשר יגדיר אותו כדומיננטי יותר, או לפחות יחשוף אותו למגע מסוג שונה עם המין השני. הסרט מנסה לייצר אווירה ייחודית, מעט פרוורטית, לכל אורכו. הוא עושה זאת בהצלחה לא אחידה, אבל עם דמות ראשית מעוצבת היטב ושתי דמויות נשיות אשר מרתקות בכך שהן נותרות לא לגמרי גלויות במניעים שלהן.

הסרט יוקרן במקבץ 10, יום ד' 03.06 בשעה 14:00