לקראת פסטיבל ״צ'ינמה איטליה״: חדשים, קלאסיים, ובעיקר דה סיקה

פסטיבל ״צ'ינמה איטליה״, או פסטיבל הקולנוע האיטלקי, ייפתח השנה ב-12 באפריל ויימשך עד תום החודש בסינמטקים השונים. הפסטיבל יציג השנה שמונה סרטים חדשים ומגוונים, לכמה מהם כבר נחשפתי בפסטיבל ירושלים. למשל, "הפלאים" המופלא של אליסה רורוואכר, או גיבור בודד של ג'אני אמליו, שגם עליו המלצתי במהלך הפסטיבל הירושלמי. עוד יצא לי לראות את ״שופט כדורגל״ של פאולו זוקה, סרט פחות אחיד ברמתו, אך כזה שאני עדיין ממליץ עליו בסופו של דבר בזכות כמה קטעים מאוד משעשעים, בעיקר לחובבי הכדורגל בכלל וליגות נמוכות בפרט. לגבי שאר הסרטים החדשים בפסטיבל האיטלקי אני מקווה שיצא לי לעדכן את רשמיי במהלך החודש.

אבל עם כל הכבוד לתוצרת של הקולונע האיטלקי החדש, מה שלכד את תשומת לבי בתוכנית הפסטיבל היא תוכנית הסרטים הקלאסיים המורכבת השנה כמעט כולה ממחווה לאחד מענקי הקולנוע בכל הזמנים. איטליה סיפקה לא מעט שמות העונים לתואר הזה, אבל הכוונה הפעם היא ליוצר ויטוריו דה סיקה.

במסגרת הפסטיבל יוצגו בעותקים משוחזרים חמישה מן הטובים שבסרטיו, המייצגים שתי תקופות שונות ביצירה של הבמאי והשחקן, אשר ידע להחליף סגנונות בהתאם לדעת הקהל, ובעיקר ידע לייצר קולנוע אפקטיבי מאוד. כאשר דה סיקה ניסה להצחיק, הוא עשה זאת תמיד בחן ובאלגנטיות. לעומת זאת, כשהוא רצה לרגש, הוא עשה זאת באופן טוטאלי ומוצלח שמעטים הבמאים בתולדות הקולנוע אשר השתוו לו.

עיקר תהילתו של דה סיקה כבמאי קשור לסרטים שיצר בתקופה הניאו-ריאליסטית. עצם השם "ניאו-ריאליזם" מספיק על מנת להבריח צופים מן הקולנוע, וקשה לי להסביר במילים כמה הרושם המרתיע של השם הזה לא נכון במקרה של דה סיקה. הסרטים שיצר באותה תקופה אינם רק הטובים שבסרטיו, אלא גם הנגישים שבהם. לא מעט ממה שהיה חדשני בהם כבר הפך היום למיינסטרים. כיום, הסרטים הללו אכן נדמים קרובים יותר לקולנוע הוליוודי מאשר לסרטים ריאליסטיים, אשר לכאורה הושפעו מהם באופן ישיר.

דה סיקה עבד באותה תקופה בקביעות עם התסריטאי צ'זארה זאווטיני, מי שהיה גם התיאורטיקן מאחורי הסרטים ומאחורי התנועה הניאו-ריאליסטית כולה. זוואטיני סבר כי על הסרטים להתמקד בדמויות מן המעמד הנמוך ובעיקר לתאר את חיי השגרה שלהן, על כל מה שקשה בשגרת יומם וגם על הרגעים בהם הדמויות מתגברות על קושי ומגלות חמלה זו לזו. הדבר העניק לסרטים מימד אנושי יותר. גם אם בכתביו התיאורטיים שאף זוואטיני לסרטים שיהיו כמעט נעדרי מימד עלילתי, כל הסרטים שכתב לדה סיקה נעזרים בשלד עלילתי ברור וקל למעקב, דבר היוצר אפקט רגשי ניכר בשילוב עם האותנטיות של המשחק שהוציא דה סיקה מצוות שחקנים חובב ברובו.

בפרוייקט 50 הסרטים הגדולים של הבלוג תיארתי בקצרה את חווית הצפייה ב״גונבי האופניים״ (Ladri di Biciclette) המתאר בפשטות חיפוש של אב ובן אחר אופניים אשר פרנסת המשפחה תלויה בהם. בדרך, אנו נחשפים, למשך סצנות בודדות, בעוד המון רב של אנשים אשר היו יכולים להיות גיבורי הסיפור באותה מידה. בכנות, חוויית צפייה דומה הייתה לי גם בסרט אומברטו דה. (.Umberto D) שנוצר כמה שנים מאוחר יותר. סרט בו פנסיונר מנסה לשמור על כבודו, למרות שאין ביכולתו לכלכל את עצמו ואת כלבו האהוב. מערכת היחסים בין אדם לבין בעל חיים מעולם לא נבנתה באופן כה כובש וכה כואב כמו בסרט הזה, הנותן פנים אנושיות לא רק למשבר הכלכלי באיטליה בתום מלחמת העולם השנייה, אלא לכל משבר כלכלי באשר הוא. מספר גדול של דימויים עוצרי נשימה יצרו דה סיקה וזאווטיני בסרט זה, בעיקר הסיום שהוא בו זמנית קורע לב ומעניק תחושה של אופטימיות נוכח היכולת האנושית לאהוב ולתקשר.

בין שני הסרטים הללו, יצרו דה סיקה וזוואטיני סרט שנראה כי אין דבר הדומה לו בתולדות הקולנוע. ״נס במילאנו״ (Miracolo a Milano) דוגל בערכי הניאו-ריאליזם בכך שהוא מתאר את האדם הפשוט והעני, ואף נותן דגש רב יותר למאבק של תושבי שכונות העוני לשמור על המעט שיש להם מול בעלי ההון. אך לא מדובר בסרט דרמה, אלא בקומדיה פנטסטית ופרועה, שחצי השעה האחרונה שלה הוא רצף של נסים המעוררים את העולם לחיים. הסרט הוא שיר הלל לאופטימיות, גם בעידן ובמצב כלכלי בהם דומה כי אין ולו סיבה אחת לתקווה. המעבר לקולנוע פנטסטי לא פוגם במסר החברתי הנוקב של סרטי דה סיקה באותה תקופה, אלא רק מחזק אותו.

שני הסרטים המאוחרים יותר בתוכניה השנה הם קומדיות קלילות יותר, לכאורה, שביים דה סיקה עם שניים מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בתולדות איטליה – מרצ'לו מאסטרויאני וסופיה לורן. השניים כיכבו יחדו  בעשרה סרטים, ו״אתמול, היום ומחר״ (Ieri, Oggi, Domani) הוא אולי הסרט הידוע ביותר בו הזוג שיתף פעולה. זהו סרט אפיזודות (זוואטיני, אגב, היה שותף גם לתסריט שלו) המנצל עד תום את יכולותיה של לורן להיות סקסית, עממית ומכובדת בו זמנית, ואת יכולתו של מאסטרויאני להיות גם שרמנטי וגם עלוב באותו הפריים. הסצנה בה לורן מבצעת מופע סטריפטיז בפני מאסטרויאני הפכה לסמל של הקולנוע האיטלקי כולו, והשניים אף חזרו וביצעו פארודיה עליה בשנות התשעים, בסרטו של רוברט אלטמן ״משהו ללבוש״.

שנה לאחר סרט זה חזר דה סיקה לשתף פעולה עם השניים ב״נישואין נוסח איטליה״ (Matrimonio all'Italiana), לא לבלבל עם הסרט גירושין נוסח איטליה שגם הוא בכיכובו של מאסטרויאני. מדובר בסאטירה חביבה על הגבר האילטקי אשר לכאורה חי במשך שנים עם אישה מבלי להתחתן עימה, ומוצא את עצמו נשוי לה דווקא כאשר היה שמח להתנתק ממנה סופית.

סרט קלאסי נוסף בפסטיבל קשור גם הוא לדמותו של מאסטרויאני הפלאי. זהו ״לה דולצ'ה ויטה״ המפואר של פדריקו פליני, המוקרן לזכרה של אניטה אקברג שהלכה לעולמה השנה. במקום לומר מילות שבח משלי, אצטט מהזיכרון מילים שאמרה לי ליה ואן ליר ז"ל בתום הקרנה של סרט איטלקי אחר בסינמטק ירושלים לפני כשנה: "כמו לה דולצ'ה ויטה אין ולא יהיה".