"בובספוג מכנס מרובע: הסרט", סקירה

אף אחד לא הכין אותי לטירוף המופלא של ״בובספוג מכנס מרובע: הסרט״ (The SpongeBob Movie: Sponge Out of Water). וגם לא לכמה שהסרט הזה פשוט מעולה בכל-כך הרבה רמות שונות, לא רק כסרט ילדים אלא כסרט נקודה. וגם לא נערכתי למחוות שערך הסרט לשלושה סרטים של קובריק (לפחות), לקטע של מוריקונה, או לוואחד רפרנס ל״מקס הזועם 2״. ובטח שלא לקרב-ראפ מדהים אוזניים בניצוחם של החבר׳ה מ״Epic Rap Battles״, או שירים חדשים של N.E.R.D. או בעצם לרוב מה שראיתי בסרט הזה.

אותי אף אחד לא הכין, אבל אני כן מכין אתכם ואתכן, ואף מאמין שאם נותר בכם ובכן שמץ של שובבות ילדותית שהחיים המתישים האלה עדיין לא הספיקו לעבור עליה עם מכבש – אפשר וכדאי לנסות את הסרט הזה, בגרסתו המקורית כמובן (את גרסת הדיבוב העברי לא ראיתי). זאת משום שהדבר האחד שכן תכננתי לעשות הוא לצחוק והרבה, תוכנית שיצאה לפועל, ואת מירב הדאחקות סיפקו בדיחות שהתרגום הצליח להתמודד עימן רק חלקית. זהו, סליחה, הוצאתי את זה, אפשר להמשיך כרגיל וברוגע.

למי שלא מכיר או מכירה את בובספוג, הוא חי לו בכיף מתחת לים (בובספוג, כן כן!) מאז 1999, אז שודרה לראשונה סדרת הטלוויזיה המונפשת בכיכובו של ספוג הים הצהוב וחבריו הדגיגיים. לפני כעשור הוא גם זכה לסרט קולנוע, שנקרא ״בובספוג: הסרט״ (The SpongeBob SquarePants Movie), מה שקצת מבלבל בהתחשב בשם העברי של הסרט הנוכחי, שהינו בעצם ״בובספוג 2״. הסרט הראשון, וכמובן כל הפרקים או הקטעים שדגמתי מהסדרה במרוצת השנים, זכורים לי בחיבה יתרה. זאת למרות שכביכול הייתי כבר ״גדול מדי״ מבחינת הגיל של קהל היעד – אבל רק כביכול. בפועל, ״בובספוג״ ידוע כחומר טוב גם למבוגרים, רצוי כאלה הלוקים באינפנטיליות קלה ומוכנים לאמץ אותה כשצריך (שלא לדבר על סטלנים, האוכלוסיה השנייה הכי אדוקה של בובספוג בפרט וחברת ניקולודיאון בכלל). הסרט החדש הוא מהסוג שיכול לספק הנאה לילדים ותענוג כפול להוריהם.

כמצופה מהמשכון, הכל בסרט הזה גדול ומופרך יותר מכל מה שנראה עד כה בסאגת ספוג הים הצהבהב. זה מתבטא כמובן גם בעלילה, שנפתחת עם סיפורו של פיראט מסתורי ולא מצוייר כלל, בגילומו של אנטוניו בנדרס (תמונה לעיל), המפליג אל אי מרוחק במטרה למצוא מפת אוצר לא שגרתית – סיפור העלילה של הסרט. קצת מתוסבך אבל זה מסתדר לאט לאט, שכן בעזרת הסיפור, מבקש שודד-הים לשים את ידו על המתכון הסודי של מר יוג׳ין קראב, סרטן חמדן ובעל המבורגריה המזינה את כל תושבי ״ביקיני בוטום״.

מי שכבר שנים מנסה לגנוב את המתכון לקציצות המפורסמת של קראב הוא פלנקטון, הנבל הזעיר הנשוי למחשב, שכמעט ומצליח במשימה הפעם. כל זה קורה בחלק של הסרט המונפש באנימציה הרגילה של בובספוג. בהמשך, גיבורינו – בובספוג מטגן הקציצות, פטריק כוכב הים, סקווידוויד הדיונון, סנדי הסנאית ומר קראב כמובן – נחרדים לנוכח הידיעה שהמתכון נעלם. הם מאשימים את פלנקטון, הפעם על לא עוול במחושיו. הספוג לא מסוגל לראות אפילו את אויבו חד-העין נכתש בעודו חף מפשע, ומחליט לסייע לו להימלט ולחקור יחד עימו את שורש העניין. שני העולמות, של היבשה ושל קרקעית האוקיינוס, עתידים להתנגש חזיתית. כך, בזמן שהפיראט מראשית הסיפור מממש את תוכניתו הזדונית, ובובספוג וחבריו מתכננים לעלות אל פני היבשה.

זהו תרכיז העלילה, אליו נוספו הרבה מי צחוק, שלא כולל בתוכו התייחסות לכל הז׳אנרים שמכיל הסרט. כלומר, כן מוזכרת בו העובדה שיש כן את אחד הפיראטים המוצלחים שראיתי לאחרונה בקולנוע, אבל נמנעתי מלתאר את גודל וסוג האפוקליפסה שפוקדת את המושבה התת-ימית בהיעדר הקציצות, שמתבררות לא רק כאיזון האקולוגי של ביקיני בוטום אלא גם כסם השפיות במקום הממילא-לא-לגמרי-שפוי הזה. אני כן רוצה לשתף שלא משנה מהו סוג הז׳אנר שאותו בוחר לתקוף הסרט בכל מערכה או מקטע סיפורי, הוא עושה זאת בכשרון מעורר הערכה והתפעלות, ואולי גם תהיות. למשל, מה לעזאזל הבעיה של כל סרטי ״הנוקמים״, אם בתוך כמה רגעים מעמידים ב״בובספוג מכנס מרובע: הסרט״ עולם שלם וכיפי להדהים של גיבורי-על? ולמה כל-כך הרבה סרטי מסע בזמן מסתבכים עם עצמם, כשהחבר׳ה שמאחורי הסרט הזה מתקתקים עבודה ברצף של סצנות אפקטיביות ויצירתיות?

על הסרט חתומים, אם כבר הזכרתי אותם, כמה מהשמות המקוריים שהמציאו את הספוג. סטיבן הילנבורג, יוצר הסדרה והדמויות, הסתפק הפעם בתסריטאות בלבד, והותיר את כס הבימוי לפול טיבליט, שגם לו קילומטרז׳ נאה עם המותג. שחקני החיזוק בעמדת הכותבים הם ג׳ונתן אייבל וגלן ברגר (״מפלצות נגד חייזרים״, סרטי ״קונג פו פנדה״) ובעיניי מדובר בצוות מנצח. גם המדבבים הנוכחיים של הסדרה, בראשות טום קני, ביל פייגרבאק, רוג׳ר באמפס, מיסטר לורנס, קלנסי בראון וקרוליין לורנס – כולם כאן ומשחקים היטב בקולם. לגבי דיבובים אורחים, ובכלל דמויות נוספות ומפתיעות, אני מעדיף לנצור את לשוני ולהסתפק בטיזינג שמבטיח את אחת הדמויות המופרכות שראיתי בסרט ילדים זה זמן רב.

האופן שבו היוצרים של ״בובספוג מכנס מרובע: הסרט״ גורמים להישגים שלהם להיראות חסרי מאמץ, הובילו אותי לקושיות הרגילות שלי, הרבה לפני פסח. כלומר, לאן נעלמו כל התסריטאים בהוליווד בזמן שכל מיני פקידי עלילות כותבים את סרטי הקיץ? איפה המקוריות ואיפה השימוש הנכון ברפרנסים בעיר הסרטים של השנים האחרונות? אולי התשובה לשאלות אלה ואחרות היא – בסרטי וסדרות ילדים, כך מסתבר. יכול להיות שיש משהו במסגרת המגבילה-יחסית של סרטים המיועדים גם לילדים, זו שאוסרת על ניבולי פה או על שימוש בכלים קולנועיים קשוחים או באנליים מדי כמו אלימות קשה ומיניות מופגנת, אשר מאלץ כותבים לחלוב מעצמם רעיונות חדשים ומקוריים, או פשוט להשתמש נכון בתבניות מוכרות, גם כן הישג לא מבוטל כלל.

אל היצירתיות המבעבעת של הסרט הזה יש להוסיף שלושה סוגי אנימציה (לכל הפחות), שעוזרים להבדיל בין הז׳אנרים השונים ומשתלבים ברגעים מסויימים בחלקים המצולמים. בעזרת השילובים האסתטיים הללו, באות לידי ביטוי סוגיות שלא נידונו עד כה בעולם של בובספוג, ממש כשם שהתסריטאים משתמשים היטב בכלי של סיפור בתוך סיפור כדי מצד אחד להשתעשע ומצד אחר לעגן הגיונית כל רעיון בעלילה. דוגמה לשינוי סגנון הנפשה מתרחש כשגיבורינו יוצאים אל מחוץ למים, והופכים לתלת-מימדיים. בהתחלה רטנתי ביני ובין עצמי על כך, כי חששתי שזה ניסיון לשלב באופן ״טבעי״ יותר את הדמויות המצויירות בסיטואציות מצולמות. אבל אז הגיעה סאגת גיבורי-העל והבהירה לי את הכוונה האמיתית – הנפשת המחשב התלת-מימדית, מהסוג שהפך רווח מדי בשנים האחרונות בלי שום קשר לתוכן הסרטים, נדמית הפעם מתאימה ונכונה. משהו בפלסטיקיות המצועצעת והממוחשבת של גיבורינו, בשילוב עם עיצוב מחודש ומטופש, הולך יד ביד עם הסגנון הקולנועי של סרטים דוגמת ״משפחת סופר-על״ ודומיו.

כדי לא לצאת לגמרי ילדון מעריץ ונלהב יתר על המידה, אסיים את הסקירה בעניין הכי חשוב בעיניי בכל סרט ילדים – המסר. בדרך כלל אצל בובספוג הורגלתי לספוג רעיונות בנוסח צריך לדעת את המקום שלך, כדאי להיות שמח בחלקך, ומומלץ להקיף את עצמך באנשים טובים שלהם אתה יכול לקרוא חברים. הפעם, בזכות נקודת המוצא של הסרט, נחשף האיזון של המערכת האקולוגית שגיבורי הסדרה הם חלק ממנה, ויחד עם ביקורת על האופן בו הקפיטליזם שולט בהמון ההפכפך, ישנו גם מסר מעצים הקשור לעלילת המשנה שאני לא בטוח ששמעתי מספיק – כולנו אדונים לסיפור שלנו. אל תנסו לרכב על גבו של מישהו אחר להצלחה, והיו נאמנים למי שאתם, אבל לא במחיר של קפיאה על השמרים ועמידה במקום – אם צריך לשנות, שנו. וזה כבר יפה בעיניי, לא רק מגניב, למרות שבחיי שאסתפק כרגע אפילו במגניב מבחינת קולנוע אמריקאי מסחרי.