מתחת לרדאר: ״חברים לשתייה״ (Drinking Buddies)

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

בחיפושי המתמיד אחר סרטים עצמאיים מעניינים, אני נתקלת לא מעט בשמו של הבמאי ג'ו סוואנברג, ולאחרונה השלמתי את הצפייה בכמה מסרטיו. סוואנברג, בקושי בן 35, הספיק לביים תשעה-עשר סרטים באורך מלא בעשר השנים האחרונות. את כולם הוא מפיק בתקציב זעום ביותר – לא פלא, כשהבחור מאייש בעצמו כל כך הרבה תפקידים בהפקתם. את רוב רובם של סרטיו, סוואנברג גם הפיק, כתב וערך, ואפילו צילם כמחצית מהם. בחלק מסרטיו הוא גם משחק, לעיתים בתפקידים ראשיים.

כל זה נשמע קצת כמו תרגילים של שנה ב' בבית ספר לקולנוע, אולם סוואנברג הצליח ליצור כמה סרטים מורכבים ומופלאים באמת. אחד מהסרטים הללו הוא "חברים לשתייה" (Drinking Buddies), שעלה לאקרנים ב-2013. אז כן, החודש אספר לכם שוב על קומדיית מאמבלקור אמריקאית, ואני מבטיחה בזאת לכתוב בפעם הבאה על דרמת ריגול שבדית אילמת.

קצת קשה לתאר את העלילה של "חברים לשתייה", כי לא קורה בו כלום, לא ממש. אין בזה כדי לומר שמדובר בסרט איטי ומהורהר, אלא שהעלילה שלו לא מתקדמת בקו ישר של התפתחות קולנועית. סצנה אחת לא מובילה לבאה אחריה באופן שאנחנו מורגלים בו, ובמקום זה הסרט מציג התרחשות מעגלית שיוצרת תחושה של חיים מדשדשים. קייט ולוק (אוליביה וויילד וג'ייק ג'ונסון) הם שני חברים טובים שעובדים יחד במבשלת בירה. יש ביניהם מתח רומנטי שנדמה שנמצא שם זמן רב, ומשפיע על מערכות היחסים הרומנטיות ששניהם נמצאים בהן – עם אנשים אחרים. לוק בשנים של אירוסין עם ג'יל (אנה קנדריק) וקייט בקשר רציני למחצה עם כריס (רון ליווינגסטון). וזה בערך הכל.

אז איך הופכים קווי מתאר כל-כך כלליים, שלא ממש יוצרים סיפור, לסרט מוצלח? תשאלו את ג'ו סוואנברג – זו לא הפעם הראשונה שהוא מצליח לעשות את זה. אחת השיטות בהן הוא נוקט (בסרט הזה ובכלל) היא להביא את השחקנים לצילום סצנה בלי דיאלוגים מוגמרים, אלא עם אאוטליין בלבד, ולתת להם לאלתר את הטקסט. וכאן המקום להסיר את כל הכובעים ביקום בפני רביעיית השחקנים, שעשו את העבודה הזו על הצד הטוב ביותר.

ג'ייק ג'ונסון, בעל השם הכל כך לא ייחודי שהוא וודאי מקלל כל לילה לפני השינה את בנדיקט קמברבאץ', הוא הסיבה שידעתי בוודאות שאני רוצה לצפות ב"חברים לשתייה". מעבר לתפקידים קולנועיים קטנים יחסית ("קשר לא מחייב", "רחוב ג'אמפ 21"), הכרתי את ג'ונסון בתפקידו בסיטקום המופת "בחורה חדשה", שם הוא מפגין מדי פרק יכולות קומיות שבעיני נוגעות בגאונות. ב"חברים לשתייה" המשחק שלו מאופק יותר, כנראה משום טבעה השונה של הדמות אותה הוא מגלם, ולחלוטין לא מאכזב. העבודה המשותפת עם וויילד (שהייתה אחת השחקניות היותר מרשימות בסדרה "האוס") הביאה אותי להריע לכל פיטפוט סתמי שלהם – "כן! ככה אנשים מדברים בעולם!", ולקחת עמוק ללב כלל שתיקה ארוכה.

סוואנברג, יחד עם צוות שחקניו, יוצרים ריאליזם קשוח ואיכותי כמעט בכל רמה אפשרית. הדיאלוגים הם, כאמור, מציאותיים עד כדי תרועה. הצילום של בן ריצ'רדסון ("חיות הדרום הפראי") לא מתאמץ ולא מזייף עם מצלמת כתף ותאורה מינימלית. ואם אנחנו במינימליזם, אני מוכרחה לציין לטובה את האיפור והסטיילינג. איך סוואנברג וצוותו הצליחו לגרום לאוליביה וויילד להיראות כמו אישה שאנחנו עשויים לראות ברחוב, זה באמת נפלא מבינתי. במיוחד כשהזוהר שלה לא עומעם כתוצאה מכך, אלא הפך לסוג קצת שונה של זוהר.

הריאליזם מתבטא, כמובן, לא רק בסגנון, אלא גם בסיפור, עד כמה שיש סיפור. כי כמו שהתחלתי לומר קודם, התסריט בנוי בצורה לא שגרתית. אנחנו רגילים לראות בקולנוע דמויות שמתפתחות וסיפור שמתקדם מנקודת התחלה לנקודת סיום. "חברים לשתייה" כמו תופס את דמויותיו ברגע כלשהו, כמעט אקראי, בחייהן, ועוזב אותן ברגע אקראי אחר. ההתפתחות שלהן היא ניואנסית למדי, ואנחנו מקבלים גם התקדמות וגם רגרסיה, בתסריט שבנוי פחות כמו תסריט ויותר כמו החיים. לוק וקייט הם סמי-אלכוהוליסטים שחוזרים הביתה לבני זוגם מלילות של שתייה כדי לפתוח את המקרר ולשלוף בירה. במובן מסויים, רוב חייהם השניים נתונים במעין עירפול חושים חלקי, אם בגלל האלכוהול ואם בגלל ניתוק רגשי שהם חווים מעצמם; ניתוק שמונע מהם להבין עד הסוף מה הולך אצלם בפנים, וכך מונע מהם לעבור את התהליך שכולנו מצפים לראות את הדמויות הקולנועיות שלנו עוברות.

"חברים לשתייה" הוא סרט של אבחנות דקות ושל התפתחויות מעודנות. הוא יוצר מתח אצל הצופה לא באמצעות דרמה בומבסטית, אם כי למול הניסיון להבין מה קורה כאן ולאן כל זה הולך. אני מניחה שכבר הובן שהתשובה של הסרט היא "לשום מקום", ואם זה נשמע לכם נורא ומשעמם, אני ממליצה עוד יותר שתצפו בסרט. לא כדי לסבול או להשתעמם, אלא כדי לחוות את הדיסוננס המשונה של לצפות בסרט שמתקדם ומתרחש בקצב של החיים. זה שיעור בתסריטאות אחרת, ואם מצליחים להתגבר על הדיסוננס מספיק מוקדם, "חברים לשתייה" הופך לסוחף ומרתק באופן לא צפוי.

עוד סרטים שאולי וחמקו מתחת לרדאר:
״התאומים״ (The Skeleton Twins)
״ילדה נצחית״ (Obvious Child)
״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)
״שאלוהים יעזור לה״ (God Help the Girl)