״המטונפים״, סקירה אורחת

"המטונפים" (The Dirties), סרטו החדש והמדובר של מאט ג'ונסון שהוקרן לפני מספר חודשים בפסטיבל ירושלים, וזכה כמעט עם צאתו לתואר "הסרט החשוב ביותר שתראו השנה" מקווין סמית׳, הוא מסוג הסרטים האלו שיהיה הכי קל לקרוא ולראות אותם פשוטם כמשמעם. במקרה שלו זה אומר להסתכל עליו כעל כרוניקה קולנועית נוספת של בריונות ואכזריות סדרתית בבית ספר תיכון, המובילה לתגובתו הנקמנית והקשה של אחד מגיבורי הסרט, אשר מאס בהתעללות ובהתעמרות בו. יותר מכך, יש להעריך שחלק מצופי הסרט יקטלגו אותו כעוד סרט שמשתמש בגימיק של הז'אנר המוקומנטרי לטובת תשומת לב ותו לא. כאמור זו תהייה קריאה שטחית של הסרט הנהדר הזה, שבפועל עוסק לא רק בנושאים אלו, אלא בעיקר בדור שלם שהמרחב התודעתי-תרבותי שלו מוצף בסרטים וסדרות מכל הזמנים, בסגנונות וז'אנרים המתערבבים ללא הפסקה וללא הקשר אחד בשני, וגם בציטוטים, במחוות וברפרנסים המתערבבים בכל מה שציינתי עד עכשיו.

הסרט מביא את סיפורם של שני החברים הטובים מאט (אותו מגלם הבמאי) ואוון (אוון וויליאמס). כאמור, הם שני תלמידים הסובלים מהצקות והתעללויות בלתי נסבלות. מאט הוא חובב קולנוע, ויחד עם אוון הם מחליטים לצלם קומדיה מודעת לעצמה, מלאה ברפרנסים ובמחוות – קולנועיות ואנושיות – מוגזמות ומוקצנות, בה הם נוקמים בבריונים המציקים להם. בעלילת סרטם הם מגלמים מעין זוג שוטרים/שותפים המכונים "המטונפים". בהדרגה, מתברר שאחד מהשניים אינו לוקח בצחוק את עשיית הסרט ומתכנן נקמה אמיתית. במקביל, ועל רקע כל זה, חברותם של השניים מתערערת, הרבה מכך על רקע פלרטוטים של אחד מהשניים עם קריסי (קריסטה מדיסון), אחת מחברותיהם לכיתה.

המרחב התודעתי-תרבותי שציינתי בהתחלה, בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בדמותו של מאט, כמובן. מאט אינו רק חובב קולנוע פופולארי מושבע, הוא גם מתנהג ככזה (כפי שמציין בפניו אוון באחת הסצינות המטרידות בסרט), ואת קיר חדרו מעטרים פוסטרים רבים מאוד. כל כך רבים, עד שאי אפשר לקלוט את כולם, מה גם שהם מודבקים אחד על השני בצורה צפופה מאוד. אלו פוסטרים שיותר מלייצג סרטים מפורסמים ותודעה תרבותית מוצפת עד כדי חניקה, ממש זועקים – על גודלם ורוחבם – שהסרטים שהם מייצגים הם סרטים בהם חייבים לצפות. כי אם לא צפית בהם, אתה מפגר מאחורי כולם.

כאמור, גם הסרט שמאט ואוון יוצרים שופע ז'אנרים וסגנונות קולנועיים שונים. זהו סרט מצחיק ומטריד בו זמנית, בזכות העומס הרב של הדברים שציינתי, יחד עם הרצון המופגן של השניים ליצור את אחד מאותם סרטי פולחן הכוללים ציטוטים שכולם זוכרים, ורגעים שהמגניבות המסוגננת בה הם עשויים מוקצנת לרמות פתטיות לעיתים. כל אלה מעידים שמאט הוא פליט ישיר של התודעה המוצפת הזו. תודעה של חוסר ייחודיות, שבה החוסר הזה הוא הייחודיות עצמה.

בכלל, לא אחת במהלך הצפייה בסרט עלה בראשי הסרטון של חבורת adult swim שהפך ללהיט ויראלי מפתיע – "Too Many Cooks". זהו סרטון מבריק והזוי שעוסק בסדרת טלוויזיה אמריקאית פופולרית – נוסח הסיטקומים של סוף שנות ה-70 ושנות ה-80 – שמתחילה כקומדיה לא ייחודית לכל דבר, ובהדרגה רוצה להשתכלל ולהתעדכן יותר ויותר (באיזשהו שלב היא הופכת למצוירת, לסדרת פשע, ואף לסדרת גיבורי-על). לבסוף היא מקבלת תפנית מפתיעה וחולנית בהחלט, והגבול בין אמת מוחלטת ותודעה מוצפת עד חנק מתחיל להיטשטש, עד שתפיסת המציאות שלנו את האובייקטים והדימויים שזה עתה ראינו מתערפלת גם היא, וכמו נידונה ללופים הנטחנים לנצח בתודעתנו המוצפת.

"המטונפים" עוסק בדיוק בנושאים אלו בצורה שנונה ומטרידה גם כן, ומציג באופן הישיר ביותר את התודעה הזו, ובעיקר את הניסיון הנואש להישאר מעודכנים בכל מחיר ובכל דבר. סרטם של מאט ואוון מלא, כאמור, ברפרנסים ומחוות הן לסרטי קולנוע פופולריים, והן לסדרות טלוויזיה פופלוריות. אבל זה לא נגמר בסרט שהם יוצרים למגמת הקולנוע שלהם, אלא ממשיך עם דמותו של מאט (והנה עוד ערבוב בין דימוי למציאות – כזכור, במאי הסרט הוא השחקן הראשי, וכדמות הוא גם הבמאי של הסרט שבתוך הסרט), שממש נראה כמעין פליט תלוש של התודעה הגועשת והעמוסה הזו. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו – הוא פשוט אינו מוכן להרפות מ"תפקידו".

הנושא בא בסרט לידי ביטוי גם בסגנונו המוקומנטרי של ״המטונפים״. את האירועים מתעדים מי שנדמים כחבריהם של הנערים, אותם אנחנו לא רואים לאורך כל הסרט, וממש כמו בסרט דוקומנטרי – מאט ואוון מתעלמים מהם רוב הזמן. פעמים מעטות ביותר הם מתייחסים אליהם, ופעם אחת אפילו נאמר שמו של אחד הצלמים. הצילום, כיאה לסרטים מהז'אנר, רועד מאוד וכולל תנועות חדות ומהירות. הדבר לא רק מחדד את הדואליות של הסרט – הן מבחינה עלילתית אך בעיקר מבחינת ערבוב ההומור העדין והחכם של הסרט לצד רגעיו הקשים והמטרידים (והנה לכם ערבוב נוסף) – אלא גם מדגיש את אותה תודעה תרבותית גועשת.

יותר מכך, הסרט גורם למעין ערעור פוסט-מודרני של נקודת המבט, ובעיקר אופן הצגתה של אותה נקודת מבט, שמצידה מערערת על מושג הסובייקטיביות. הסבר: מצד אחד הסרט מציג באופן טוטאלי את נקודת המבט של שני הנערים, אך מצד שני זוהי לא באמת נקודת מבטם – אלא נקודת המבט של אותם צלמים נסתרים. מצד שלישי, הצלמים עצמם אינם נוקטים עמדה בכלל, לכאן או לכאן, לאורך כל הסרט. אז מאיזו נקודת מבט הסרט מוצג? הפרשנות שלי לעניין היא שמדובר במשהו פוסט-מודרני שבא לערער על עצם קיום של נקודת מבט ביצירה קולנועית. להנחתי, נקודת המבט בסרט היא של אותה תודעה קולקטיבית שהזכרתי לאורך הטקסט, או לפחות כך אני מפרש זאת.

נקודה נוספת שתיאמר לזכותו של הסרט, היא שהוא אינו הולך למחוזות הדידקטי וההתרפקות על העצב. ״המטונפים״ מציג את ההתרחשויות בברוטליות ובקור בהם הם אמורים להיות מוצגים, אך משכיל לא להישאב פנימה ולהישאר אנושי לכל אורך הדרך. בזכות כל הסיבות הללו ועוד, "המטונפים" הוא אחד הסרטים הטובים והמדויקים של השנה (שעברה). הוא משכיל לתפוס את תת המודע הקולקטיבי-התרבותי לא רק של הדור הנוכחי, אלא של החברה בכלל. כדי להבין על מה בדיוק אני מדבר, שימו לב למשפט הסיום של הסרט, וגם לכותרות הסיום הנהדרות שלו.

/// לסקירה האורחת הנוספת של שני קיניסו בבלוג – ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״