"ההוביט: קרב חמשת הצבאות", סקירה

בפעם האחרונה שנפגשנו, הדרקון סמאוג חווה השפלה די רצינית מההוביט וחבורת הגמדים שחדרו למאורתו, פרש כנפיים ויצא לנקום בעיירת הדייגים הענייה שנמצאת למרגלות ההר שלו. זה היה הקליף-האנגר של "ההוביט: מפלתו של סמאוג", החלק השני בטרילוגיה שהחלה לפני שנתיים עם "ההוביט: מסע בלתי צפוי".
עכשיו אנחנו עומדים מול החלק האחרון והמסכם של הטרילוגיה, שקרוי "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" (The Hobbit: The Five Armies Battle), שהוא בעצם הפריקוול לטרילוגיית המופת של פיטר ג'קסון מהעשור הקודם, "שר הטבעות". שתי הטרילוגיות, כמובן, מבוססות על ספריו של ג'יי.ר.ר. טולקין.

אל החלק השלישי הגעתי בראש פתוח לחלוטין. זאת מכיוון ששנאתי בנחרצות את החלק הראשון, אבל החלק השני הקסים אותי לחלוטין, ואפילו כיכב בעשיריית "הסרטים הטובים ביותר שהופצו בקולנוע" שלי בשנה שעברה. בחלק השני ג'קסון וצוותו ויתרו על קטעי השירה מעוררי האי-נוחות של החלק הראשון, והתמקדו באקשן מרהיב ובדמויות שבאמת אפשר להבדיל ביניהן ולאהוב אותן. כך לפחות אני הרגשתי.
זה אומר שהחלק השלישי יכל להיות גם נפילה כואבת וגם סחרור סוחף. קשה היה לי לחשוב על אופציה אמצעית. אבל, כפי שלמדתי שוב, תמיד יש אופציה נוספת. וזה בדיוק מה שקרה. "קרב חמשת הצבאות" לא היה לי עינוי כמו הראשון, אבל היה רחוק מפסגות השני. בשקלול המרכזי זה הופך אותו למעט מאכזב, כי אם כבר ג'קסון החליט לקחת ספר פנטזיה קטן ולמתוח אותו על פני מעל שבע שעות, הוא היה צריך לסיים בבאנג מהדהד, לא בחבטה עמומה.

האמת היא כזו, ואני יכול להודות בה עכשיו על אף שעמדתי מאחורי החלק השני עם כל מה שיש לי – טרילוגיית "ההוביט" נולדה בחטא, וככזו הייתה צריכה להיעלם באותה הצורה. לא הייתה שום סיבה בעולם הזה לפצל את הספר לשלושה סרטים שונים. קורותיו של הסיפור על ההוביט הנרגן שמוצא את עצמו מעורב בהרפתקה שגדולה על מידותיו לא היו חזקות מספיק כדי להחזיק את כל זה, בטח כשרוב הדברים כבר נעשו במהלך "שר הטבעות", שגם הוא לא היה באורך של דרמת אינדי.

אתוודה: אני לנצח אחזור לראות כל דבר שג'קסון יעשה בעולם הארץ התיכונה. אני באמת מתרגש כאשר הכותרת הראשונה עולה והמוזיקה תופסת תאוצה במעמקי הפריים השחור. אני באמת ובתמים חושב שג'קסון עשה בית ספר לפנטזיה מאז 2001 וכשזה מגיע לבריאת עולם, לסצנות פעולה עתירות משתתפים, ויצירת יצורים, הוא כרגע המוביל (עם פייט ראוי מצד ספילברג). וזה נכון גם ל"קרב חמשת הצבאות".
הסרט הזה מרהיב, המפלצות מעוצבות באופן שמקשה לזכור שהן פרי יצירת מחשב, הסצנות ההמוניות עוצרות נשימה, הלוקיישנים נפלאים, הזמן עובר יחסית מהר והכריאוגרפיה בשמיים. זה בקלות אחד מסרטי האקשן הטובים של השנה, אולי אפילו הטוב שבהם. אבל הבעיה היא שהסרט הזה חלול, שג'קסון לא מצא שום דבר להגיד בו (מעבר לסיסמאות כמו "הכוח משחית" ו"מלחמה היא הפתרון הרע ביותר").
האימג' שעולה לי בראש הוא מישהו שמנסה למתוח סדין על פני מיטה זוגית גדולה, מטפס על פינת המזרון כדי להגיע בקושי לצד השני, אך בזמן הזה הפינה הנגדית משתחררת מהסדין, מתקפלת ומתלבגנת. וגם אם יש רגעים שבהם נראה כאילו המשימה הצליחה והמיטה מסודרת, המשקל הקטן ביותר שיפעילו עליה ישחרר את האחיזה החלשה של הגומי בצדדים ויהרוס הכל.

נדמה שיש רק שלוש סוגי דמויות בסרט הזה: כאלו שלא כתובות טוב, כאלו שהן העתק של דמויות אחרות מ"שר הטבעות", והשילוב המפוקפק של שניהם. כמו למשל אלפרד מלחך הפנכה, שהוא העתק של דמותו של גרימה מהטרילוגיה הקודמת, ודמותו לא מתפתחת או מזיזה דבר בעלילה. בארד (לוק אוונס, שעליו כבר זימרתי שבחים ופיזרתי התרגשויות עוד בסקירה על "דרקולה – ההתחלה") הוא בעצם גלגול של אראגורן, וגם הוא לא מקבל את המימד שמגיע לו בתור מנהיג הגזע האנושי. אולי זה בגלל הביקורת שספג ג'קסון על הסיומים המוגזמים במספרם של "שיבת המלך", אבל בסרט הזה הוא מתעקש שלא לסגור שום קו עלילה, מעבר לזה של בילבו ההוביט (מרטין פרימן, שמצליח לעשות עבודה מצוינת עם מינימום של המינימום).

בשנה שעברה, סמאוג הדרקון היה אחד הדברים הכי מרשימים שהיה לקולנוע להציע, ולכן היה מאוד מובן למה בחרו לסיים את הסרט הקודם באופן שבו סיימו אותו. אבל זה היה קליף-האנגר שקרי, מכיוון שסמאוג איננו חלק משמעותי מהסרט החדש, ולמעשה יכלו לקחת את עשר הדקות הראשונות (והמדהימות) של הסרט החדש, ולהצמיד אותן לשני. לא רק שזה היה יותר הגיוני, זה היה עושה לסרט, לדעתי, שירות טוב יותר מכיוון שהוא היה יותר מסודר ונהיר.

כמו בכל סרטי הארץ התיכונה גם פה יש שילוב של חשיבות עצמית מוגזמת ופאתוס מחריש אזניים, אך גם של נגיעה בעולמות סרטי ה-B והומור. גם מהבחינה הזו אני חושב שג'קסון וצוות הכותבים שלו הם אשפים, אבל האיזון הזה בא על חשבון דברים אחרים בסרט, כמו היגיון. נכון, מדובר בעולם של גמדים מדלגים על תישי הרים בזמן שהם נלחמים באורקים, אבל גם לזה צריכה להיות חוקיות כלשהי. אני ספרתי לפחות שתי סיטואציות בסרט בו בנו של בארד היה אמור למות מוות נורא, אבל הוא שרד אותו בלי שריטה על הבגד. אין גבול לכמות הפעמים שדמות יכולה לחזור לתחייה רק בשביל אפקט נוסף של אקשן ממוחשב, תולעי ענק שיכולות לפתור את כל העלילה ברבע שנייה באות ונעלמות ואיש לא ישמע עליהן שוב, ובכל היקר לי, מעולם לא הצלחתי להבין את יחסי הגודל בין ההוביט לשאר היוצרים.

ועדיין, הסרט מספק הנאה לא מבוטלת, על אף שהוא דורש השהיית אי-אמון משמעותית, ממש כמו בסרט הראשון. לאוהדי הטרילוגיות תמיד כיף להיתקל בקייט בלאנשט, לי פייס, איאן מקלן, הוגו וויבינג, כריסטופר לי, איאן הולם ועוד דמויות אהובות שנקשרנו אליהן בעבר, אבל נראה לי שדרושים תרוצים טובים יותר כדי לאחד אותם שוב על המסך.
הסיבה שאני לא מתנגד נחרצות לסרט היא מכיוון שאני לא חושב שג'קסון וצוותו התעצלו או זלזלו בקהל שלהם, כפי שהרבה מאוד יוצרי בלוק-באסטרים עושים. אני לא חושב שיש ספק שג'קסון חוזר לעולם הזה מתוך אהבה, אבל כן יש הרגשה של היסוס בעשייה של "קרב חמשת הצבאות". כאילו במהלך ההפקה ג'קסון גירד יותר מדי פעמים בראש, וכדי לחפות על העובדה שקשה מאוד להחזיק עוד סרט שלישי, החיה את הדמויות בכוח, הביא עוד שחקנים מהסרטים הקודמים, יצר עוד מפלצת מוזרה כדי שתפיח חיים באופן זמני, תשכיח את העובדה שאין פה סיפור משמעותי, ותסנוור את עינינו לעוד כמה דקות.

המסרים דידקטיים וילדותיים, המשחק לא אחיד ואין ספק שהשיא בא והלך עם סמאוג, אבל מה לעשות – הפנטזיה של טרילוגיית הארץ התיכונה היא עדיין כתף וראש מעל השאר. ועל אף שסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" המשעשעת (שחייבת את קיומה להצלחת "שר הטבעות") הפכה להיות אירוע הפנטזיה המשמעותי ביותר בעולם התרבות הפופולרית – ומייצרת פרקים עוצרי נשימה כמו "השומרים על החומות" שהוא כמעט שעה של קרב מסעיר ללא הפסקה (והעתיק לא מעט מ"שני הצריחים") כמו גם דינמיקה מסובכת בין הדמויות – העולם של ג'קסון עדיין נראה הכי טוב. אם כי הוא איבד את העוקץ, לפחות ביצירת "ההוביט".

מעריצי ג'קסון ילכו לראות את הסרט לא משנה מה. מעריצי טולקין ילכו לראות את הסרט לא משנה מה וירטנו לא משנה מה. כל השאר, אלו שהסיפור לא מעניין אותם, או שניסו מתישהו לדגום את החוויה בחמש ההזדמנויות הקודמות ולא נשאבו, כנראה יוותרו. וזה בסדר, קשה שלא להבין אותם.
הייתי נורא רוצה להגיד ש"קרב חמשת הצבאות" היה שווה את הכל ושג'קסון, כמו ב"שיבת המלך" הראה לנו שוב שיש לו עוד טריקים בשרוול שלא יכולנו להעלות על דעתנו. אבל אני לא יכול. וזה אולי הדבר הכי מתסכל בכל הסיפור.