״6 גיבורים״, סקירה

הסרט "6 גיבורים" (Big Hero 6) מציג לא רק את ששת גיבורי-העל שבכותרת, אלא גם איחוד של שתי מעצמות-על בעולם הפקת הקולנוע. הראשונה היא אולפני האנימציה של דיסני, כנראה אולפני האנימציה הידועים והמצליחים בתולדות הקולנוע, אשר נמצאים בשנים האחרונות בתקופה טובה מאז ההשתלטות של אנשי אולפני פיקסאר על העמדות היצירתיות בחברה. הסרט שלהם שיצא לפני שנה, "לשבור את הקרח" הפך ללהיט בקנה מידה שגם האופטימיים ביותר מקרב ראשי האולפן לא יכלו לחזות.

כוח העל השני, הקשור בצורה טבעית יותר לגיבורי-על, היא חברת מארוול, כבר מזמן לא רק מותג קומיקס מוביל, אלא גם אחד מן המותגים החזקים ביותר בעולם הקולנוע. בין עם בסדרת סרטים שמופקת על ידי אולפני מארוול עצמם ("הנוקמים" וכל סרטי הסולו שלהם, "שומרי הגלקסיה") ובין עם על ידי סרטי קומיקס מבית מארוול שהזכויות שלהם שייכות לאולפנים אחרים ("ספיידרמן", "אקס-מן"). האיחוד בין שני כוחות-העל הללו היה רק שאלה של זמן, שכן חברת ההפקות של מארוול נרכשה על ידי אולפני דיסני כבר ב-2009. אולם, עד סרט זה, שתי ביצי הזהב של דיסני עשו כסף בנפרד, כאשר הסדרות המוכרות של מארוול עושות את הכסף שלהן בלייב-אקשן ואולפני האנימציה ממשיכים בשלהם. כעת, הגיע האיחוד.

במאי האנמיציה דון היל וכריס וויליאמס חברו יחד לפרוייקט, עיבוד לקומיקס לא מאוד ידוע של מארוול על קבוצת גיבורים שמבוססת בתחילה ביפן לפני שנוספים לה חברים אמריקאים. הסרט עצמו מתרחש בסאן-פרנסוקיו, מן גרסא אלטרנטיבית לסאן-פרנסיסקו אשר בה לתרבות היפנית יש השפעה רבה, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת האוכלוסייה. זה מאפשר לסרט להציג גם את הגיבור הבין-גזעי הראשון של דיסני – הילד הירו (מבטאים את זה כמו כותרת הסרט, אבל כותבים את זה בצורה שונה) שבגיל 13 הוא כבר גאון שצריך לבחור אם בכלל לבזבז את זמנו באוניברסיטה. ההמצאות שלו ושל אחיו הגדול מהוות את הבסיס לעלילה הלעיתים-רופפת אבל בסך הכל מאוד מספקת של הסרט.

שלושה יסודות מקבלים את מלוא תשומת הלב ב"6 גיבורים" – עיצוב עולם, קטעי פעולה והומור. החלקים האחרים של הסרט פגומים מדי פעם, אבל העבודה המושקעת על היסודות הנ"ל הופכת את הצפייה לתענוג שמגיע לכמה שיאים. בחצי השעה הראשונה, נדמה שאנחנחו הולכים לסרט שכולו שיאים.

יוצרי הסרט לא ממש טורחים להסביר את האירועים ההיסטוריים שהביאו ליצירת הגרסא המושפעת מיפן של סאן-פרנסיסקו, אבל מעצבים את סאן-פרנסוקיו באופן מדויק, המשלב בין המבנה המוכר של שתי הערים לכדי מטרופולין שוקק חיים ובתוכו הבית של המשפחה שבלב הסרט. בבית זה חיים האחים היתומים טאדשי והירו עם דודותם קאס. האחים ממוצא מעורב והדודה היא אמריקאית ביטנקית באופן מובהק (לי היא הזכירה שילוב בין כל הבנות בסדרה "חברים"). האח הגדול, טאדשי, הוא סטודנט מצטיין למדעים, האח הצעיר הירו הוא גאון גדול בהרבה, אבל מעדיף לנתב את הכישרון שלו לקרבות רובוטים ולא ללימודים גבוהים.

ביקור במעבדה של האוניברסיטה תשנה את דעתו של הירו ותציג לנו את השלד של הקבוצה שתהפוך להיות נבחרת גיבורי-העל מכותרת הסרט. הקבוצה מורכבת מסטודנטים אחרים העומלים על המצאות אשר הירו ישדרג בעתיד לכלי נשק של גיבורי-על, והקמע של האוניברסיטה, שמעניק לכולם כינויים באופן שמסביר מדוע שמו הוא פרד אבל שאר הדמויות מסתובבות עם שמות כמו וואסבי או גו-גו.

במעבדת האוניברסיטה אנו גם פוגשים את מי שהולך להפוך ללב של הקבוצה ושל הסרט: רובוט לטיפול רפואי אשר טאדשי מפתח, ויעבור במהלך הסרט להיות מתופעל ישירות על ידי הירו. רובוט זה, בשם ביימקס, הוא לא רק הדבר הכי מצחיק בסרט, אלא גם לוקח חלק משמעותי בסצנות הפעולה ואף הופך להיות הגרעין הרגשי של הסרט. בקיצור, הסרט כולו נשען על הדמות הזו שהיא יותר מגונבת הצגה – היא דמות ראשית שותפה, שאף סוגרת שנה טובה מאוד לרובוטים או מחשבים בעלי תודעה בקולנוע.

הירו שוקד על המצאה אשר תרשים את כולם ביריד המדעים ותסדר לו כניסה לאוניברסיטה, ובנקודה זו אני אעצור את תיאור העלילה כי אנחנו נכנסים לממלכת הספוילרים. אבל יש לציין כי ההמצאה של הירו מאפשרת לסצנות הפעולה בסרט להיות מרהיבות. יש ארבעה סיקוונסים מרכזיים של אקשן. השלושה הראשונים נהדרים – אחד בנוי על אימה, השני על מרדף והשלישי על קרב המוני בו לא מאוד מסובך לעקוב אחרי המתרחש. הסיבה שאני מדרג את הסיקוונס האחרון מתחת לקודמים ולא כשיא, הוא השימוש בטריק עלילתי מוזר שמשום מה ראינו בהרבה מאוד סרטי פעולה בעשור האחרון ולכן הוא מרגיש כבר קצת עייף.

מבחינת בניית הדמויות, הסרט עושה עבודה טובה עם ביימקס, כאמור, וגם עם סיפור ההתפתחות של הירו שעובר שינויים האופיניים הן לגיל ההתבגרות (ביימקס מאתר את הבעיה) והן לשיכרון כוח. הדמות של פרד, הקמע של האוניברסיטה, גם כן בנויה בצורה מספקת ועובדת כגונב ההצגה של הסרט. אבל אלו רק שלושה גיבורים, כלומר חצי מן הנבחרת של הסרט. יש ניסיונות לתת קווי אופי לגיבורים האחרים, אבל הם לא ממש מתחברים ליותר מעוד כוח-אש לא לגמרי יעיל בקרב. זה כאילו שב"הנוקמים" חצי מן הדמויות היו הוק-איי.

חיסרון נוסף של הסרט הוא המבנה העלילתי, שבשלב מסוים מוותר על ניסיון להסביר את עצמו או על היגיון פנימי אחיד, כאשר חלק מן הבעיות היו יכולות להיפתר על ידי אמירת משפט בודד שיספק הסבר שלם יותר. דומה כי הסרט מעדיף עוד בדיחה על פני גיבוש חוקיות העולם בו הוא פועל, מה שנראה בעייתי בעיקר בגלל שבתחילת הסרט נבנה עולם בעל היגיון ברור. אבל כאמור, הבדיחות של הסרט מאוד טובות, ללא יוצא מן הכלל. ויש גם את ביימקס שמאפשר לסרט להתרומם, אולי לא לגבהים של "לשבור את הקרח" הקודם של דיסני או "משפחת סופר-על" (ההשוואה הבלתי נמנעת של הסרט), אבל כן לרמה של הטובים בסרטים המצולמים של מארוול.

כרגיל אצל דיסני/פיקסאר בשנים האחרונות, לפני הסרט באורך מלא מוקרן גם סרט קצר. הפעם הסרט, שנקרא ״סעודה״ (Feast), מתמקד בכלב שהתזונה שלו מורכבת לא רק ממזון לכלבים, אלא גם מן השאריות שמותיר לו בעליו, שאריות אשר הופכת את חייו להנאה. הסרט מתחיל בצורה די נדושה, אבל איפשהו באמצע הופך למחמם לב בדרך בה הסרטים הקצרים של דיסני נוטים להיות. ולמרות שהוא עמוס בקלישאות לכל אורכו הקצר, גם הוא בסופו של דבר מתגבש ליצירה מקסימה ששווה אף היא ביקור בקולנוע.