״משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון״, סקירה

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: העורבני החקיין חי! והוא כאן על מנת להרוויח כמה שיותר כסף עבור אולפני ליונסגייט, שכמיטב המסורת החדשה בעיבוד של סדרות ספרי נעורים, פיצלו את הספר האחרון לשני סרטים נפרדים. למי שלא היה בפרקים הקודמים, עכשיו זה לא ממש זמן טוב להצטרף. עקב כך ששני הסרטים הראשונים היו לשוברי קופות ענקיים ברמה שהולידו עוד מספר רב של חיקויים, יוצרי הסרט לא טורחים להסביר לקהל מה קרה. ממש כפי שלא טרחו לבדוק האם הספר של קולינס אכן מכיל מספיק חומר על מנת להחזיק שני סרטים מעניינים באורך מלא.

"משחקי הרעב: עורבני חקיין – שם ארוך מדי" מתחיל בדיוק איפה שהסרט הקודם מסתיים – בנקודה בה אקטים ספורים של מרד נגד ממשל הקפיטול השולט ביד רמה בארץ העתידית פאנם, הופכים למרד של ממש. "משחקי הרעב" אמנם מופיעים בכותר, אבל הם אינם חלק מן הסרט עצמו. במקום חבורה של בני נוער המנסים להרוג זה את זה בחלק השני של הסרט ומתכוננים לכך בחלק הראשון, בסרט החדש אנו חוזים בקבוצה של מורדים המתכוננים לקרב הגדול, שהוא כמובן העניין של הסרט הבא בסדרה. כל הסרט הנוכחי הוא רק טיזר ארוך במיוחד לקראתו. ועדיין, סביר להניח כי הסרט יהפוך לאחד משוברי קופות הגדולים של השנה ושל בכלל. גם בלי קשר לקופות, יש בו מספר רבדים מעניינים.

"משחקי הרעב: התלקחות" הסרט הקודם (והטוב ביותר בסדרה בפער די גדול) מסתיים בקלוז-אפ על פניה של ג'ניפר לורנס, הממלאות את כל המסך – היא התקווה. ולא רק בתפקידה בתור קטניס אוורדין גיבורת הסדרה – לורנס היא התקווה של הוליווד לכוכבת קולנוע שתהיה גם גדולה מן החיים. הסרט הראשון הראה את פוטנציאל הכוכבות שלה, הסרט השני כבר דן בטבעה של הכוכבת והסרט השלישי מכין אותה לעלייה לכס המלכות של הוליווד, אחרי שהראתה יכולת משחק מגוונת וזוכת פרסים בסרטים של דיויד או. ראסל.

אם הסרט הקודם רק הסתיים בקלוז-אפ על פניה, הקלוז-אפ (שלה וגם של שחקנים אחרים) הופך להיות כלי המבע העיקרי בסרט זה – הפנים של ג'ניפר לורנס, לרוב במצב צבירה דואג, הם מה שתראו במשך חלק ניכר מן הסרט. לורנס נראית פחות מרשימה מאשר בסרטים הקודמים בסדרה, אבל עדיין עושה עבודה סבירה בהעברת רגשות, וגם כאשר התסריט לוקח אותה למקומות קיצוניים מדי היא מוסיפה מימד של עידון. ועל זה בעצם נסוב חלק מרכזי בסרט: היכולת של קטניס/לורנס להביע רגשות בצורה כנה, גם כאשר כל הסיטואציה מסביב מזוייפת ובושלה על מנת שהפנים של המרד תוכל לשדר להמון את הרגש הדרוש.

זאת משום שגם בלי משחקי רעב בסרט מסדרת ״משחקי הרעב״, הסדרה ממשיכה להיות אלגוריה על תוכניות ריאליטי. בראשית הסרט הזה, קטניס עומדת מול נשיאת מחוז 13/המחתרת (ג'וליאן מור) והמפיק של המשחק, שהתגלה כבוגד בסוף הסרט הקודם (פיליפ סימור הופמן). הם בוחנים האם היא יכולה להיות ה"עורבני חקיין" שיניף את נס המרד. זה נראה קצת כאילו המתמודדת החדשה לתואר השחקנית הגדולה בעולם עומדת מול השופטים המנוסים, אלו שכיכבו יחד בסרטים של פול תומאס אנדרסון (״לילות בוגי״) והאחים כהן (״ביג ליבובסקי״).

הכלי המרכזי במרד הוא לא הלחימה, אלא התודעה, הנקבעת באמצעות תשדירי תעמולה בהם קטניס אמורה לככב. ברגע היחיד בסרט בהם היא משתתפת בקרב, היא נקלעת אליו בטעות. יש בכך אמירה מדוייקת לגבי מלחמה בעידן המודרני: כוח צבאי יכול להיות יתרון, אבל מה שחשוב הוא שליטה על הדימוי והפצת הדימוי. תמונות הזוועה (שהסרט לא נרתע מלהראות) אולי מזעזעות את גיבורת הסרט, אבל הן הקלף החזק ביותר של המרד. מנגד, גם הקפיטול הולם בקטניס ובבני בריתה בעזרת קלף הסברה משלו: פיטה (ג׳וש האצ׳רסון), אהובה של קטניס, שעושה רושם כאילו עבר לצד האפל. כלומר, לצד המעט יותר מואר ויזואלית.

אלגוריה אחרת בסרט היא המלחמה בפשיזם, אשר מבוצעת דרך כוח פשיסטי אחר. שלטון הקפיטול הוא אכן דיקטטורה אכזרית, אבל לא בטוח שהמורדים, גם אם הם נלחמים בשם הדמוקרטיה, דמוקרטיים ממנה בהרבה. בכל אופן, הבחירה שלהם היא לנהל את המאבק דרך הדימוי של לוחמת חזקה אחת שבו זמנית מייצגת את האדם הפשוט ואת הכוח של העם. כלומר, בעזרת דימוי פשיסטי, שקטניס הופכת אליו בהסכמה חלקית, ההמונים יוצאים למשימות התאבדות בשם "המטרה הצודקת". אולי הסרט שומר לחלק המסכם דיון מורכב בשאלה האם מוות למען מטרה מספק יותר את ההרוג מרצח נטול הצדקה.

בנקודה זו אעבור לדבר מעט על הסגנון החזותי שבחר הבמאי פרנסיס לורנס (שביים גם את הפרק הקודם בסדרה) להעניק לסרט. אחרי שהסרטים הקודמים בסדרה נראו לא מעט כמו תצוגת אופנה על רקע זוועות ההתנהגות האנושית, הסרט הזה מתרחש ברובו במחתרת ולכן הוא נעזר בספקטרום צר יותר של צבעים, בעיקר הרבה גוונים של שחור וכחול. מעצב השמלות מן הסרטים הקודמים השאיר לקטניס הלוחמת רק תלבושת חדשה אחת, ומיעוט הגיחות לקפיטול במהלך הסרט גוזר צמצום גם בהפגנת הסגנון אצל יתר הדמויות. מי שכן מנסה לשמור על חוש אופנתי כלשהו היא דמותה של אפי טרינקט, שצריכה להסתגל לקיום פחות זוהר ממה שהפגינה בסרטים הקודמים. אליזבת בנקס, המגלמת אותה, היא המנצחת הלא צפויה בקרב על תואר שחקנית המשנה הכי בולטת בסרט שמכיל לא מעט שחקנים משובחים.

עוד בולטים לטובה בגזרת המשחק הם ג'פרי רייט בתור מומחה המחשבים ודונלד סאת'רלנד בתור נשיא פאנם, מנהיג הקפיטול והשטן עלי אדמות שמדבר בקול מזמין ומפתה. כל האחרים, מפורסמים יותר או פחות, נראים כמשחקים בחצי הילוך במהלך הסרט. ליאם המסוורת נראה רחוק מלהיות שווה ערך פוטנציאלי בזוגיות עם ג'ניפר לורנס, אבל הוא אופציה עדיפה בהרבה מבחינת איכות המשחק מן המתחרה שלו במשולש הרומנטי, גוש האצ'רסון. ג'וליאן מור תמיד מוסיפה איכויות מיוחדות, אבל בתפקידה כאן היא נוטה מעט לאקסצנטריות המאפיינת את ההופעות שלה מדי פעם בשנים האחרונות. אפילו וודי הרלסון מתקשה להיראות נמרץ או ייחודי בסרט.

עצוב במיוחד לראות את פיליפ סימור הופמן ז״ל בחלק הראשון של סרטו האחרון. הופמן, שנאבק בהתמכרות להרואין במהלך הצילומים ונהרג ממנת יתר במהלכם. הופמן, מגדולי השחקנים בתולדות הקולנוע, מגיש תצוגת משחק לא אחידה בסרט. יש לו רגעים סבירים לצד יותר מדי רגעים בהם הוא נראה אנמי. השורה בה הוא אומר כי דמות אחרת נמצאת בטיפול גמילה בכלל מצמררת, באופן חוץ קולנועי.

מבחינת מבנה דרמטי, "משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון" (The Hunger Games: Mockingjay – Part 1) מכין אותנו כל הזמן לקרבות גדולים, אשר אינם נראים בסרט, או נראים בצורה קצרה מאוד. אחרי שאנו רואים את קטניס מקבלת ציוד לחימה עתיר תעלולים טכנולוגיים כאילו הייתה ג'יימס בונד, היא יורה חץ אחד בקרב שנגמר די מהר. סצנת הלחימה הגדולה האחרת מגיעה כאשר המורדים יורדים מן הבונקר בו הם מסתתרים רוב הזמן לבונקר עמוק יותר. הסרט נבנה לקראת קרב גדול נוסף, אבל עקב היותו צמוד לנקודת המבט של הגיבורה (מורשת מן הספר) אנחנו לא ממש רואים אותו. כל זה כמובן מתכתב גם עם תפקידו העיקרי של הסרט – הכנה לסרט הבא. התחושה שלי היא שהחלק המסיים של סדרת הסרטים אכן הולך להיות עמוס בפעולה וטוב מאוד, בעוד הסרט הנוכחי הוא רק חוליית קישור די בינונית בדרך אליו, ולא ממש סרט שעומד בפני עצמו.

* כל התמונות באדיבות היח״צ