פסטיבל חיפה 2014: "תפוחים מן המדבר", "אי התירס", "פגישה עיוורת", "בשחקים"

רק אתמול כתבתי שעבר עלי כמעט חצי פסטיבל ואיכשהו כל הסרטים שראיתי סבבו סביב גברים, והנה יומו הרביעי של הפסטיבל הביא לי לא פחות משלושה סרטים עם גיבורה, אחד מהם אפילו תוצרתה של במאית.
ישראלי, שני גיאורגים בזה אחר זה, ואמריקאי-ספרדי הרכיבו את היבול היומי של בפסטיבל חיפה, האחרון דווקא מעניין במיוחד כי במודע או שלא, הקרין הפסטיבל את הדאבל-פיצ'ר המושלם ל"לוויתן" המרשים מאתמול, בדיוק 24 שעות אחרי.

היום הזה הורכב משלוש הפתעות נעימות בדרגות שונות של איכות, ואכזה קלה אחת. בשורה התחתונה, הצלחתי לראשונה הפסטיבל לדחוף ארבעה סרטים בזמן קצר, חלקם מרשימים ויזואלית, וחלקם מרשימים באספקטים אחרים.

"תפוחים מן המדבר"

סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי ("הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", "אמא של ולנטינה") היה מועמד לשלושה פרסי אופיר, ולמעשה הוא היה הסרט הישראלי היחיד מתוך התחרות של הפסטיבל שטרם ראיתי. היום בשעות הצהריים, עם הצפייה בו, השלמתי לא רק את כל משתתפי תחרות הסרט העלילתי הישראלי, אלא גם את כל מועמדי האופיר האחרון. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

הסרט המבוסס על ספרה של סביון ליברכט (שגם השתתפה בכתיבת התסריט) מספר את קורותיה של נערה מבית חרדי ירושלמי, המואסת בנוהל הנוקשה והלא הוגן לדעתה של אביה השתלטן, ובורחת בעקבות ליבה אל קיבוץ דרומי, שם היא מאמצת אל עצמה את אורח החיים החילוני, ומערערת את היחסים בתוף משפחתה המצומצמת.
האמת היא שההתייחסות הביקורתית ל"תפוחים מן המדבר" עושה לי חיים קשים, ואני לא בטוח מהיכן כדאי להתחיל. מבחינה קולנועית, הסרט צורם למדי. צילומי החוץ צרובים ושטופי שמש מדי, צילומי הפנים מאופיינים בתפאורה ותאורה תיאטרלית וקרטונית, תפישת העולם שלו דידקטית ונאיבית מאוד, והסצנות עצמן מורכבות בעיקר מקלוז אפים ושוט-רברס-שוט, שמשווים לסרט הרגשה נורא בסיסית ומקורקעת. ועם זאת, ככל שהסרט התקדם, הסגנון הקולנועי (או היעדרו) אולי נותר זהה, אך אני מצאתי את עצמי נפתח יותר ויותר אליו, עד שלא יכולתי להתכחש לפרצי הצחוק הכנים שפרצו ממני, או מהתרגשות בלא מעט סצנות.

ה"אשמות" בכך שהסרט בסופו של דבר הסב לי הנאה, הן השילוש הנשי שלו: מורן רוזנבלט, ריימונד אמסלם ועירית קפלן. הכימיה בינהן נהדרת וכל אחת עושה כהרגלה תפקיד מצויין. הן משתלטות על הפריים והקלוז-אפים שלהן הם הנכס הגדול ביותר של הסרט, שללא ספק יודע את זה. לא יכולתי להתנגד לשלושת השחקניות האלה, וכלל לא רציתי, כך שהעוצמה והכנות שהן מביאות ל"תפוחים מן המדבר" הפכו אותו לסרט שאני מאמין רבים יהנו ממנו.

מורן רוזנבלט, שכבר הייתה מועמדת לאופיר על הופעתה ב"אודם" (שהייתה יכולה להחשב הופעת פריצה אם מישהו היה רואה את הסרט), ומאז שבתה את ליבנו ב"שבלולים בגשם" ו"מקום בגן עדן", היא הצעירה שמורדת במשפחתה, והיא מעוררת כל כך הרבה אמפטיה ואהבה מצד הצופים שרבקה שלה הופכת להיות מעוד דמות של נערה במשבר, למישהי שעוברת תהליך אמין ומרגש.
ריימונד אמסלם, בקלות אחת השחקניות האהובות עלי בקולנוע הישראלי, עושה תפקיד מאופק ועצור אך מלא ניואנסים, שבכל סצנה נדמה כאילו המטען על גבה רק הולך וגובר, עד הרגע בו היא חייבת לעשות מעשה. עירית קפלן היא האתנחתה הקומית של הסרט, וככזו מוטל עליה לא מעט. היא עומדת בזה בגבורה, מוסיפה את התבלין שהסצנות חייבות בשביל לשרוד. היא מאירה את הסרט בנוכחותה ומאזנת את הדרמה שיכלה להיות חומרים לסרט ערבי מהסוג שהוקרן בשישי אחר הצהריים.
אלישע בנאי ושלומי קוריאט גם הם עדות לליהוק המוצלח של הסרט.

"תפוחים מן המדבר" אמנם מאכזב בשפה הקולנועית שלו ובתסריט חסר העומק, אך מתעלה בזכות ההכרה של הבמאים בכוח שמביאים השחקנים אותם בחרו לסרט, והמקום שהם נותנים להם על המסך.

"אי התירס" – Corn Island

סיפורו של זוג צעיר עובר לעיירה קטנה, שם הוא מגלה במהרה כי בשדות התירס הסמוכים אורב רוע נורא וקטלני המאמין ברצח והקרבה של… רגע… שנייה, נראה לי שיש פה טעו… אה, סליחה! אני מדבר על "ילדי התירס". טעות שלי. אם כי לזכותי יאמר שבמהלך ההקרנה פיללתי מספר פעמים שבעצם הייתי צופה בסרט האימה האייטיזי ההוא, ולא בסרט המייצג את גיאורגיה לאוסקר.

"אי התירס" הוא סרט פסטיבלים קלאסי המורכב משתיקות ארוכות ולא נחוצות המקושטות בצילומי נוף עוצרי נשימה. עלילתו היא על סבא עני ונכדתו הבונים את ביתם באי קטן בחזית שבין שני הצדדים הלוחמים במלחמת אבחזיה. אם זה לא מספיק, הילדה הצעירה מגלה סימנים של התפתחות מינית ברגע שחייל גיאורגי פצוע מופיע בשדה התירס שלהם.
הסרט הזכיר לי במידת מה את הסרטים שפרסמו בארץ את קים קי-דוק בתחיל האלף, עם סרטים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" ו"הקשת", אבל בזמן שהסגפנות המרהיבה ויזואלית של הסרטים הדרום-קוריאנים התגבשו לכדי חוויה קולנועית מעניינת, אני מצאתי את הסרט הגיאורגי מתיש למדי.

לא שחסרים לסרט רגעים נפלאים, בראשם עומד סצנת השיא המתרחשת בעת מבול בסדר גודל תנ"כי ממש שכמעט והוציאה את עיני מחוריהם, אבל הדרך לשם הייתה צפויה ומעייפת, ובמיוחד מרגישה יומרנית ואומנותית יותר ממה שצריך.
ג'ורג' אובאשווילי ביים, הצלם הוא זוכה האמי ("רספוטין") אלמר רגאליי, ואת המוזיקה הלחין המוזיקאי הישראלי יוסף ברנדאשווילי שלזכותו נזקפות לא פחות משש מועמדויות לאופיר על "קשר עיר", "צור הדסים", "חתונה מאוחרת", "מתנה משמיים", "התגנבות יחידים" ו"ברקיע החמישי". זה כבר הנציג השני לאוסקר המולחן על ידי ישראלי, אחרי "האל הלבן" אותו הלחין אשר גולדשמידט.

הקרנות נוספות:
14.10, בשעה 20:00, קריגר
16.10, בשעה 17:30, סינמטק

"פגישה עיוורת" – Blind Dates

נא לא להתבלבל עם סרט הפסטיבל "עיוורת" עליו כתב עופר אתמול.
מעניין היה לראות שני סרטים גיאורגיים בזה אחר זה, בעיקר בגלל השוני העצום בין שניהם. בזמן ש"אי התירס" הוא דרמת ארט-האוס איטית, "פגישה עיוורת" הוא קומדיה מרירה שהזכירה לי בעיקר את הקולנוע היווני החדש.
סנדו הוא רווק בן 40, מורה בבית הספר שעדיין חי עם הוריו המתוסכלים (קחי קאבסדזה ומרינה קרדציבדזה המעולים). איש לא מצליח להבין מדוע הוא מסרב לשתף פעולה עם נשים שנקרות בדרכו, ולמה הוא לא עושה דבר כדי לשפר את הסטטוס הזוגי שלו. אבל האמת היא שסנדו אכן מאוהב. הבעיה היא שמושא תשוקתו היא אישה נשואה המחכה לשחרור בעלה מהכלא, וזה אחד שלא כדאי להסתבך אתו.
אני היחידי שזה מזכיר לו קצת את "דרייב"?

זוהי נקודת המוצא של "פגישה עיוורת" שמסרב ללכת בתלם ומשנה כל כמה דקות את קו העלילה שלו, ואת הנתיב שאליו חשבנו שהסרט הולך. כל זה מצליח בזכות קומפוזיציות מקסימות שעושות שימוש נהדר בלוקיישנים, וסימוי שחוגג את ההומור והבדידות של חיינו. הסרט הוקרן בכמעט כל פסטיבל קולנוע על הפלאנטה, בינהם טורונטו, ברלין, הונג-קונג, קארלובי-וארי, אבו-דאבי וסן פרנסיסקו, בין היתר.
לבאן קוגוואשבילי ביים על פי תסריט עם בוריס פרומין ואנדרו סקראבלידזה. תנו לו הזדמנות.

"בשחקים" – Aloft

ואם לא הספיק לנו מוטיב הלוויתן התנ"כי בסרט "לוויתן" מאתמול, הופיע לפתע סרטה של קלאודיה יוסה שגם הוא שואב המון מהמקרא, ובעיקר מסיפור יונה הנביא.
כבר בדקות הראשונות מגיע ננה (לא בטוח האם שמה קרוב יותר ל"יונה" או "נינווה") יחד עם שני ילדיה לאיזור מבודד ובו אולי תמצא מרפא למחלת הגדילה של ילדה הקטן. המקום, המנוהל על ידי אדם המכונה "ארכיטקט", נראה כמו גופת לוויתן ענקית באמצע משטחי קרח של ארץ בראשית (הסרט צולם במרחבי הקרח של קנדה), כאשר בעוד רגעים ספורים עוף דורס ינקב ויפרוץ דרך חלקו העליון, כמו שצף המים מגבו של היונק הגדול ביותר. לאחר מכן יתפצל הסרט לשני סיפורים, כאשר האחד מהם הוא על אותה האמא אשר מנסה לברוח מיעודה, בו יש מגע של עשיית ניסים, אך ההתחמקות תגבה ממנה מחיר כבד.

"בשחקים" משתמש בסיפור יונה כדי להתעמת דווקא עם נושאים נוצריים מאוד כגון חרטה ומחילה, ועל אף שיש בו לא מעט אילוצים תסריטאים, גם הוא עשייה מאוד מעניינת של בניית רבדים סיפוריים.
האמת שנכנסתי לסרט בחשש גדול, זה בעקבות הצפייה שלי בסרטה משנת 2008 של יוסה, "חלב הצער" (גם הוא בחיפה), שאולי זכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין ובמועמדות לאוסקר, אבל אותי שעמם עד דמעות. אמנם עבר הרבה זמן, אבל אני לא חוויתי איזשהו קשר סגנוני בין שני הסרטים.
למעשה, "בשחקים" הזכיר לי בעיקר את סרטיו של המקסיקני האהוב אלחנדרו גונזאלס אינאריטו, ובעיקר "ביוטיפול" ו-"21 גרם", בעיקר בשילוב של יסורים מוסריים, והמרת העליבות האנושית ליופי גדול שבוקע מהדמויות ומפניהן. סרטה של יוסה מורכב כמעט כולו מקלוז-אפים דינמיים של גיבוריו, אך כאשר המצלמה מתרחקת וחושפת לנו את העולם הקפוא בו הם מתנהלים, קשה שלא להביט בתמהון, בפליאה מעורבת בחיל ורעדה מול עוצמתו של הטבע.

הסרט דובר אנגלית וצרפתית ומככבים בו זוכת האוסקר ג'ניפר קונלי ("נפלאות התבונה", "רקוויאם לחלום") ולא-ברור-איך-עדיין-לא-היו-מועמדים-לאוסקר מלאני לוראן ("ממזרים חסרי כבוד") וקיליאן מרפי ("באטמן מתחיל", "שמש").
על פני כמעט שעתיים, "בשחקים" אולי ממצה את מה שיש לו מה להגיד הרבה לפני שהוא נגמר, וכאמור, יש בו בחירות תסריטאיות שאינן מופתחות עד הסוף, אבל הוא מרשים מאוד ומסקרן כמעט לכל אורכו.
את הסרט הפליא לצלם ניקולס בולדוק, שהשנה ראינו את עבודתו ב"אויב" מעורר המחלוקת עם ג'ייק ג'ילנהאל, ובעבר במועמד מטעם קנדה לאוסקר, "מכשפת מלחמה".