פסטיבל חיפה 2014: הסרטונים בתחרות SMART MOVIE של אורנג׳ 4G

לפני כעשרה ימים פרסמנו כתבה על קולנוע סלולארי בעקבות תחרות SMART MOVIE של אורנג' 4G. תחרות לסרטים בני דקה שצולמו בטלפון סלולארי. הפוסט נכתב בחסות  Orange 4G ותחרות "Smart Movie", מה שאומר שהם הגיעו אלינו עם הרעיון אבל בתוכן עצמו אין התערבות. וכעת, כשהתחרות בשיאה, הגיע הזמן להציץ במתחרים.

בשל אופי התחרות והפנייה לקהל רחב ולא ליוצרים מקצועיים, צפוי כמובן שהתוצאות נוטות לכיוון ביתי ומיידי. אבל לדעתי זה רק מוסיף עניין והופך את הסרטים לרעננים ומסקרנים יותר. ואפילו אם יש בין המגישים יוצרים עם קצת יותר נסיון וידע מקצועי, צורת העשייה עדיין מושכת את התוצאות לאותו הכיוון. ולדעתי, הפורמט הזה של "כל אחד יכול" רק נותן השראה ומוסיף להנאה שבצפייה.

לכן, סיקרן אותי לדעת – איך אנשים מצוידים בסמארטפון ולא במצלמה מקצועית מצליחים לעשות סרט? איך התוצאות? ואיך מתמודדים עם מגבלת האורך? היא קללה או ברכה? בעיניי, היא מצד אחד קללה כי באמת, איך אפשר לספר סיפור בדקה אחת? אתגר מעניין. אבל מצד שני היא גם ברכה כי גם אם התוצאה לא מספיק טובה, לפחות זה עובר מהר ולא נגרם נזק. התוצאות בהחלט מעניינות, ועוד משהו שלכד את עיני הוא שהסרטים לא רק מצולמים בסלולארי אלא מצלמים את הסלולארי, מתייחסים למדיום ומקיימים אינטרקציות עם המכשיר, מנכיחים את המרכזיות שלו בחיים שלנו.

לגמר התחרות עלו כ-20 סרטים בני דקה: "חצי פגישה" של נמרוד עמית, "Down the Drain" של ליאור עילם וליאור מנלה, "זה הסוף שלנו" של נדב הופרט ונועה יפה, "סלפי עם אבא ליד בית ילדותו" של דניאל נחנסון, "רומנ-טיק-אי" של עובד הישראלי, "White Screens" של עדי שושן, "ציור לחייל" של יואב ענבר, ״מצא את הכדור שלי״ של מאיה יואב ושרק, ״פלאפל״ של שרון שור ויפתח מור, ״דאגה של סבתא״ של אלכס שולץ, ״חתול פורצלן״ של מיכל ואיתמר, ״חפירות״ של אלכס חוסיד וערבה רובינוביץ', ״You're It״ של מור כהן, ״BreakFast״ של יפעת מור וחבריה, ״NEWS״ של יקיר פרץ, ״Duck Face״ של מיכאל נירגד-גיא, ״מחכה״ של דורון שפט ואורי סיה, ״Dreams on Key״ של גל שפירא עומר מוסט ואילן זמיר, ״שיחכה, יש לי עוד כמה דאבלים להוציא״ של שירה חיימוביץ׳, ו-״59 שניות של מחילה״ של ינאי מנחם.

את כולם ניתן לראות באתר של אורנג' ושם גם ניתן להצביע – שכן את הזוכה יבחר קהל המצביעים (יש זמן לעשות עד ה-17.10). לחילופין, אפשר להוריד את האפליקציה MyHDTV ולראות בסלולארי. או פשוט להגיע לפסטיבל חיפה שם הסרטים יוקרנו לפני ההצגות הרגילות.

אז איך הסרטים? בכנות, חלקם עשויים לא מספיק טוב, חלקם הם חיקויים של דברים נדושים שנראו כבר, חלקם מעניינים אך לא מספיק מגובשים, אבל יש בניהם כמה שעליהם נדלקתי ואפילו אהבתי. גם אם הם לא מושלמים, יש בהם קסם ועניין, והם מצליחים לרגש, לעורר מחשבה ולספר סיפור בדקה אחת בלבד ובאמצעים מינימליים. הנה הסרטים הנבחרים שלי עד כה:

סלפי עם אבא ליד בית ילדותו, של דניאל נחנסון

ייתכן שאחת הבעיות בסרטים בני דקה היא שצריך להעביר את הסיפור ואת המשמעות שלהם בצורה די ישירה. אין כל כך זמן לניואנסים קטנים, וצריך כישרון רב כדי לבנות סאבטקסט ותחושה של מורכבות במעט זמן. אז למרות שדניאל נחנסון לא הצליח להוציא הופעות משחק מינוריות ומשכנעות מהשחקנים של "סלפי עם אבא ליד בית ילדותו" ונאלץ לכתוב דיאלוגים שקצת "מסבירים" יותר מדי את הסיטואציה, הוא עדיין מנצל את הפורמט הסלולארי ומנסה בדקה אחת להגיד משהו על יחסי הורים-ילדים, על תרבות הסלפי, על החיים בסופם, ועל הצורך שלנו לבנות זיכרונות שמחים ואולי דרך כך להאמין שלחיים שלנו יש משמעות. כן, כמובן, הכול בקטנה, אבל השאפתנות ובו זמנית הפשטות שבהן נחנסון מנסה לגעת במגוון הנושאים האלה מעניינת. וגם אם יש מקום לשיפורים התוצאה לא רעה בכלל. שפטו בעצמכם:

ציור לחייל, של יואב ענבר

הסרט של יואב ענבר מתייחס לאירועים שקרו בקיץ האחרון ומנסה לנסח מעשייה מוסרית ואמירה על אנושיות – הכל תוך דקה אחת. זה סרט עם מסר מאוד דידקטי וישיר, אבל הדרמה יפה וההגיון האסתטי של הסרט משחק עם הציפיות שלנו. כלומר, מצד אחד זה נראה חובבני ולא מוקפד, מצד שני יש לכך הצדקה. היכולת של יואב אשכרה לנסח אמירה ומסר תוך דקה – אפילו אם בצורה קצת גסה – הופכים את הסרט לאפקטיבי ביותר.

https://www.youtube.com/watch?v=MSmmY6BmpIQ 

Down the Drain, של ליאור עילם וליאור מנלה

אפשר להגדיר את סרטם של ליאור עילם וליאור מנלה בתור שעשוע סוריאליסטי בהשפעת גונדרי. בחור הולך לשירותים וכשהוא מוריד את המים הטלפון נופל לאסלה. אין לו ברירה אלא לצלול אל תוך האסלה ולשחות פנימה כדי להציל את המכשיר האהוב. תוך דקה הוא חווה הרפתקאות שונות כנגד כללי ההיגיון. אז אמנם ה"אפקטים" לא אמינים או משוכללים – רואים שהשחקן נכנס אל תוך בריכה וכו' – והכל מאוד ראשוני וברמה של "טיוטה", אבל אפשר לפרש את זה בתור סגנון ולא בתור טעות. יש משהו קסום בעשייה, בתמימות שלה וביופי הסוריאליסטי שלה. בנוסף, מבחינה טכנית, היוצרים הרבו לצלם עם הסלולארי מתחת למים והתוצאות מאוד מוצלחות לדעתי. הסיפור עצמו הוא יותר אנקדוטה, שעשוע, בדיחה לא מתוחכמת ואפילו טיפה בוטה, אבל זו בוטות ילדותית ולכן יש בה גם משהו מקסים.