בעקבות סקר 50 הסרטים התיעודיים הטובים ביותר של מגזין Sight and Sound

מגזין הקולנוע הבריטי הנהדר Sight and Sound, שיוצא לאור בשיתוף עם ה-BFI (מועצת הקולנוע הבריטי), אוהב סקרים מקיפים בקרב מומחי קולנוע מרחבי העולם. סקר הסרט הטוב בכל הזמנים שלהם הוא הידוע ביותר ונחשב לכזה שאם מתרחש בו מהפך, זה אומר משהו. השנה החליטו להוסיף לסקר הכללי סקר נוסף לסרטי התעודה הטובים בכל הזמנים. קבוצה קטנה יותר של 340 מבקרים, חוקרים ובמאי קולנוע השתתפו בסקר, כאשר לרבים מהם ההתמחות היא בקולנוע התיעודי.

אבל מה זה בעצם קולנוע תיעודי? "טיפול יצירתי בחומרי מציאות" – זאת ההגדרה שנתן המפיק, הבמאי והתיאורטיקן הבריטי ג'ון גרירסון, האיש שנטען כי טבע את המונח בשנות השלושים. היא נכונה היום כפי שהייתה נכונה אז – רק דרך אחת להסתכל על זה, כמו כל הגדרה. ואולי אף יותר – הקשר של הקולנוע התיעודי למציאות הוא מורכב ושונה מיצירה ליצירה. סרטים רבים ברשימה, כולל הסרט במקום הראשון, לא ממש יכולים להיחשב למסמך על "מציאות" כלשהי. לכן, בבואי לבחון את עשרת המקומות הראשונים ברשימה המשולבת של הבמאים והחוקרים (תוך ציון שאר המיקומים ברשימה נפרדת) אעלה גם תהייה לגבי הסגנון של כל סרט ואיך אפשר לשייך אותו לז'אנר התיעודי.

העשיריה הראשונה מציגה גיוון גיאורפי רחב – יש בה סרט אחד מברית המועצות וחוץ ממנו סרטים מאזורים שונים של צרפת וארה"ב. מבחינת הנושאים, קשה שלא להבחין כי בתחום התיעודי נושא העיסוק לא פעם תורם להערכה ליצירה. כל הסרטים ברשימה אכן בעלי סגנון ייחודי ועשייה טובה, אבל רבים מהם עוסקים בנושאים "חשובים" בעיקר רצח-עם בכל מיני תקופות בהיסטוריה וקיפוחים חברתיים שונים. לכן זה מרענן לראות כמה סרטים בעלי נושאים לא שגרתיים, למשל בראש הרשימה.

-1-
האיש עם מצלמת הקולנוע
Man with a Movie Camera
דג'יגה ורטוב. ברית המועצות, 1928
(מקום ראשון גם ברשימת הבמאים והמבקרים בנפרד)

הסרט שהגיע גם למקום ה-8 ברשימת הסרטים הכללית של המגזין לפני שנתיים, זכה למספר עגול של 100 קולות של מבקרים ולעוד 25 קולות של במאים, מה שמעניק לו את המקום הראשון בפער גדול. ורטוב, לאחר שנים של יצירת יומני חדשות וסרטים תיעודים קצרים על הנעשה בברית המועצת בשנותיה המעצבות, בחר לתאר יום אחד בחיי עיר סובייטית טיפוסית.

זה לא הסרט הראשון שכל כולו תיאור של עיר בלי גיבור ראשי, אפילו לא הפיצ'ר הראשון שעשה זאת (קדם לו "ברלין – סימפוניה של עיר גדולה" של וולטר רוטמן שנה קודם). אבל זה לא ממש רק סרט על העיר – זה גם סרט על האיש שמצלם את העיר, עורך את הסרט ומקרין אותו לקהל – תוך שימוש נרחב בחשיפה כפולה וכל אפקט קולנועי שניתן עלות על הדעת. אבל גם להגדיר את הסרט כניסיוני יעשה לו עוול מסוים, אף כי זה יהיה לא פחות מדויק מכל הגדרה אחרת. מבחינת הקשר למציאות, העיר האחת שמוצגת בסרט צולמה במוסקבה, קייב ואודסה. הסרט גם אומר שהמציאות היא לא מה שמתרחש, אלא מה שהסרט מציג.

כבר ב1929, ורטוב, אשר שאף להציג את רק את המציאות בקולנוע והתנגד לתיאוריה של הקולגה שלו סרגיי אייזנשטיין לגבי יצירת דימויים בראשו שלו הצופה, אומר בסרטו הגדול ביותר שהוא יכול להציג רק את התפיסה שלו את המציאות, לא את אשר התרחש בפועל. התפיסות של ורטוב, אגב, מורכבות בהרבה ואין לי מקום להרחיב עליהן. בכל מקרה, בצרפת השתמשו במונח שטבע ורטוב קודם לכן, "קולנוע -אמת" כשם לתנועה החשובה של הסינמה וריטה. קצת מאוחר יותר, ז'אן לוק גודאר קרא לקבוצת הבמאים שהנהיג ויצרה קולנוע פוליטי-רדיקלי מטיפני "קבוצת דג'יגה ורטוב". בקיצור, ההשפעה של הסרט מגוונת מאוד.

-2-
שואה
Shoah
קלוד לנצמן, צרפת, 1985
(מקום שני אצל המבקרים, רביעי בקרב הבמאים)

פרוייקט חייו של קלוד לנצמן – יותר מתשע וחצי שעות של שיחות עם ניצולי שואה, עדים לשואה ומפקדים נאצים – הוא עדיין, בעיניי, אתגר קולנועי ואנושי שכל אדם צריך לפנות מתישהו כמה ימים על מנת לצפות בו ולהבין את גודל האירוע. וגם את הגישה של לנצמן, המסרב לשחזר את המעשים, אבל כן חוזר לאותם מקומות, לעיתים עם הניצולים. עבורו, עצם הראיון וההיזכרות הוא העיקר ולנצמן מנכיח גם את עצמו – ואת תרגום השאלות שלו -בסרט. התוצאה מרשימה גם בשל אורכה וגם בשל כל פרגמנט מצמרר בנפרד. החל מהניצול הבודד מחלמנאו השר לבדו על נהר בפתיחה ועד לנאצי המספר את הצד הטכני של העסק. מעניין שאצל היוצרים הסרט דורג מעט יותר נמוך. בסקר של כלל הסרטים לפני שנתיים הסרט הגיע למקום ה-29.

-3-
ללא שמש
Sans Soleil
כריס מרקר, צרפת 1983
(מקום שני אצל הבמאים, שלישי אצל המבקרים)

סרט מסה שהוא גם סרט מסע וקודם כל סרט של כריס מרקר. כלומר, בעל קול מאוד ייחודי. אבל זהו לא קולו של הבמאי, המביט על העולם בו הוא נודד ושולח חזרה מכתבים המוקראים ומספרים על התיאוריות שלו לגבי הקיום בכלל ולגבי תרבויות שונות. בין היתר הסרט מצולם באיסלנד, יפן, וסן פרנסיסקו, בה נפרש הניתוח של מרקר ל"ורטיגו" של היצ'קוק, הזוכה ברשימת הסרטים הכללית. זהו לא סרט תיעודי במובן המקובל, אף כי כל החומרים בו הם תיעוד המציאות בידי הבמאי. הטקסט הספרותי של מרקר, הנמסר כעדות של אישה על מה שבן דמותו כתב לה, מרכזי לא פחות מן התמונה.

-4-
לילה וערפל
Night and Fog
אלן רנה, צרפת 1955
(מקום רביעי גם אצל המבקרים ואצל הבמאים. אצל הבמאים יש יותר מקרי תיקו כי יש פחות מצביעים)

סוג של שילוב בין הסרטים במקום השני השלישי – דיון בפשעי הנאצים במחנות ההשמדה (לא רק כלפי היהודים), בשילוב עם הרהוריו האישיים של הבמאי. הסרט הזה קיבע במידה רבה את התחושה כאילו השואה הייתה בשחור-לבן בעוד ההווה בצבע, כמו גם את הנוכחות של השואה בהווה של אירופה, בשנות החמישים כמו היום. חלק מחומרי הארכיון אשר נראים בסרט כאותנטיים מאושוויץ, למעשה לקוחים מסרט עלילתי שצולם בפולין בראשית שנות החמישים, אם כי רוב החומר אכן אותנטי. רנה גם עושה שימוש נהדר בתמונות סטילס ובמוזיקה ניסיונית בסרט. ויש גם רגעים של אירוניה ואפילו הומור בקריינות שלו. אחד מן הסרטים החשובים של כל הזמנים מבחינה חינוכית, כי דורות של אירופאים למדו על השואה לא מעט דרכו. וסרט נהדר גם מבחינה קולנועית, כי רנה עתיד להפוך לאחד מענקי הקולנוע, ולמעשה הוא כבר ענק בסרט הקצר הזה – רק מעט יותר מחצי שעה שלא עוזבת את הזיכרון.

-5-
הקו הכחול הדק
The Thin Blue Line
ארול מוריס, ארה"ב-בריטניה 1988
(שלישי אצל הבמאים, חמישי אצל המבקרים)

הסרט האמריקאי הראשון ברשימה קוטע רצף צרפתי וסרט שהוא הוכחה כי קולנוע יכול גם לשנות מציאות. הסרט עוקב אחר מקרה של נידון למוות בארה"ב וחושף טעויות במערכת המשפט האמריקאית. בעקבות הסרט נערך משפט חוזר שהוביל לזיכוי הנאשם והצלת חייו. הטכניקה של הבמאי ארול מוריס בסרט הזה מבוססת בעיקר על שחזורים בעקבות התחקיר שעשה, מה שגרם לפסילת הסרט מלהתמודד לאוסקר כסרט תיעודי. אבל הוא מספיק תיעודי עבור הרשימה הזו ומספיק על מנת להפוך את ארול מוריס לשם של במאי תיעודי שהצופה האמריקאי מכיר.

-6-
נאנוק איש הצפון
Nanook of the North
רוברט פלארטי, ארה"ב 1922
(מקום 7 אצל המבקרים, 8 אצל הבמאים)

האנתרופולוג רוברט פלארטי חי מספר שנים באלסקה בטרם ליהק אדם לתפקיד נאנוק וביקש ממנו לשחק מול המצלמה סצנות מחיי האינואיטים בשנים בהם צולם הסרט, כולל טכניקות צייד מסורתיות שכבר שנים לא נעשה בהן שימוש. ומכיוון שלא ניתן להכניס מצלמה תוך איגלו, נבנה גם חצי איגלו על מנת לצלם את המשפחה בתוך המבנה. ואז הסרט נשרף ופלארטי צילם את הכל מחדש. זה מה שנחשב לסרט התיעודי הראשון, אבל מיותר להאשים את פלארטי בחוסר נאמנות למציאות – הוא בכלל לא ידע שהוא עושה סרט תיעודי, או את אחד מן הלהיטים הקופתיים הגדולים של שנות העשרים, שהופץ בהדרגה והפך ללהיט ב-1924. במקביל להצלחה נודע על המוות של נאנוק עצמו, כלומר מי שנשכר לגלם אותו.

זהו הסרט הכי ותיק ברשימה, מטבע הדברים. פלארטי המשיך לתעד קהילות בחלקים עניים יותר של העולם (כולל בארה"ב ואירלנד, אבל גם במקומות מרוחקים אחרים) ולשלב בין התיעודי לנראטיב בדיוני על מנת לייצג את המציאות כפי שהוא ראה אותה. זה לא הפריע לו גם כאשר אחרים החלו לתייג אותו כבמאי תיעודי.

-7-
כרוניקה של קיץ
Chronicle of a Summer
ז'אן רואש ואדגר מורין, צרפת 1961
(מקום 6 אצל המבקרים, 11 אצל הבמאים)

הרצף האנתרופולוגי נמשך, לאחר מספר סרטים אנתרופולוגיים (בשילוב אלמנטים עלילתיים לעיתים) באפריקה, החליט ז'אן רואש לחבור לאדגר מורין ולספר את הסיפור על השבט החי בפאריז במהלך קיץ אחד, במה שנחשב לסרט המייצג את ה"סינמה וריטה" הצרפתי. הבמאים בוחרים לבסוף כמה דמויות ועוקבים אחר חייהן, אבל גם יוצרים מפגשים מלאכותיים בין הגיבורים ודנים בעשיית הסרט תוך כדי עשייתו. הם מגיעים בסופו של דבר למסקנה כי הם לא יכולים לעשות סרט שמשקף את המציאות, תמיד הם יחטאו לה יותר מדי.

-8-
אל תביט לאחור
Don't Look Back
ד.א. פניבייקר, ארה"ב 1967
(מקום 8 אצל הבמאים, 9 אצל המבקרים)

אחרי הסינמה וריטה הצרפתי, נציג ל"קולנוע הישיר" האמריקאי שהתפתח במקביל ורבים נוטים לחשוב כי מדובר בתנועות זהות. אך בניגוד לצרפתים, האמריקאים לא מכניסים את עצמם לסרט ונותנים רק לתמונות לדבר ולדרך בה הם ערכו אותן. הסרט של פניבייקר מתאר סיבוב הופעות של בוב דילן באנגליה ב-1965. מתחת לפני השטח: יחסים מעורערים בין דילן לג'ואן באאז (בעבר הוא היה מופע החימום שלה, עכשיו היא מופע החימום שלו – שלא לדבר על מערכת יחסים רומנטית סבוכה) ובעיקר בין דילן לקהל, כאשר דילן רוצה לעזוב את עולם הפולק והופעות הסולו כדי לעבור להופיע בלווי להקת רוק. אבל זה רק נרמז בסרט ,הכולל גם רגע בו דילן כותב שיר מול המלצמה, הרבה הופעות חיות, מפגשים מזלזלים עם תקשורת וקהל. אבל דילן נראה בסרט לא רק כגאון מרוחק, אלא גם כאדם בודד. בנוסף ללב הסרט, החליט פניבייקר גם לביים קליפ קצר, שהפך לדימוי האיקוני ביותר בסרט.

-9-
גנים אפורים
Grey Gardens
אלברט ודיוויד מייזלס, מאפי מאייר, אלן הוודי. ארה"ב 1975
(מקום 9 אצל המבקרים, 11 אצל הבמאים)

האחים מייזלס, שמובילים את צוות הבמאים הרחב של הסרט הזה, הם עוד נציגים שיצאו מן הקולנוע הישיר בארה"ב, אם כי הם קצת פחות הקפידו על העדר התערבות וחשיפת העשייה בחלק מסרטיהם, שעסקו בנושאים מגוונים. לי היה קשה לנבא איזה יצירה שלהם תדורג במקום הגבוה ביותר בדירוג (ובאמת, על פי הבמאים בלבד התוצאה שונה מאוד). אז בסופו של דבר זה הסרט הזה, המתאר חיים של אם ובת (לא צעירה במיוחד) מן האצולה האמריקאית (קרובות של ג'קלין קנדי אונסיס). חיים באחוזה בהמפטונס, אותו אזור אחוזות-וילות עשיר אליו אנשי החברה בניו יורק הולכים כאשר הם רוצים הפוגה קצרה או נצחית ממנהטן. הן מאוד מטורפות, בצורה שסרט הטלוויזיה שנעשה על בסיס הסרט התיעודי לא ממש הצליח להעביר.

-10-
המלקטים והמלקטת
The Gleaners and I
אנייס ורדה, צרפת 2000
(מקום שמיני אצל המבקרים, רק 19 אצל הבמאים, למרות שעמוס גיתאי הצביע לסרט)

המאה ה-21 נכנסת לעשיריה במקום האחרון, עם סרט מן השנה הראשונה למאה, שנוצר על ידי במאית שעובדת החל מאמצע שנות החמישים ויוצרת גם קולנוע עלילתי. הסרט הזה הוא תיעוד של פועלי חקלאות עניים מלקטים בשדה, ולא פחות מכך, זהו דיון במבט של הבמאית הפאריזית עליהם ועל העולם בכלל. כולל מבט על פעולת הקולנוע כפעולת ליקוט – השם העברי מעביר את הרוח של השם הצרפתי Les glaneurs et la glaneuse טוב בהרבה מן השם האנגלי. סרט על יצירת סרט, יחסי מתעד-מתועד וגם מבט על אנשים פשוטים ועמלים בצורה שהיא הכל חוץ ממזלזלת, כמו כל סרטיה של ורדה. יצירה מלאה במקוריות ואהבת אדם ותוספת מרעננת לקאנון התיעודי.

המשך רשימת החמישים:

#11

הצער והחמלה (The Sorrow and the Pity), מרסל אופולס. שוויץ 1969
שואה, דרך חשיפת האמת הלא נעימה לצרפתים על חלקם במלחמת העולם השנייה. וסרט הדייטים האולטימטיבי עבור הגיבור ב"אנני הול".

גריזלי מן (Grizzly Man), ורנר הרצוג. ארה"ב 2005.
ורנר הרצוג כנראה מטורף מדי עבור העשיריה, בסרט על אדם מטורף יותר, שרצה לחיות עם דובי גריזלי.

#13

אדמה ללא לחם (Land without Bread), לואיס בוניואל. ספרד 1933
סליחה, ורנר הרצוג שפוי לעומת הבמאי הזה.

איש מכירות (Salesman), דיויוד ואלברט מייזלס. ארה"ב 1968
בחירת הבמאים לסרט של האחים מייזלס – מקום שישי בדירוג שלהם. מקום 24 בלבד על פי המבקרים שפחות מאמינים בסרט על מוכרי ספרי תנ"ך.

#15

טיטיקט פוליס (Titicut Follies), פרדריק וייזמן, ארה"ב 1967
עוד סרט שממוקם שישי אצל הבמאים, רק 27 אצל המבקרים. הסרט מתרחש במוסד לחולי נפש שלא כשירים לעמוד למשפט וסצנת האכלה בכפייה שבו היא אולי הסצנה הקשה ביותר לצפייה בכל הרשימה.

חלומות כדורסל (Hoop Dreams), סטיב ג'יימס. ארה"ב 1994
סרט ספורט לרענון, אבל גם על חיים בצד הלא טוב של ארה"ב.

#17

7 פלוס (The Up Series). פול אלמונד (שנה ראשונה) מייקל אפטד (מאז). בריטניה, 1964 עד 2012 נכון לעכשיו, בקפיצות של 7 שנים – ויש גם גרסאות מארצות אחרות.
מה שהחל כסרט טלוויזיה על ילדים בני 7 ממעמדות שונים בבריטניה הפך למפעל חייו של עוזר הבמאי בפרק המקורי ובמאי סרטי ג'יימס בונד מדי פעם, מייקל אפטד, שחוזר אל גיבורי הסדרה המקורית כל שבע שנים, בפרויקט שהוא ארוך טווח אפילו עבור ריצ'ארד לינקלייטר.

#18

הקרב על צ'ילה (The Battle of Chile), פטריסיו גוזמן. קובה-צ'ילה 1975-1979
סדרה של שלושה סרטים "בלבד" שהגיעה למקום ה-19 גם אצל המבקרים וגם אצל הבמאים אבל קפצה בשילוב – וזה גם הסרט שלא ראיתי שמדורג הכי גבוה.

#19

ממערב למסילות (West of the Tracks), בינג ואנג. סין 2003
נציג ראשון לאסיה, נציג שני רצוף למדינה קומוניסטית, בסרט שמתאר את נזקי כוחות השוק גם בסין.

#20

 נוסטלגיה לאור (Nostalgia for the Light), פטריסיו גוזמן. צ'ילה 2012
את הסרט הזה של גוזמן דווקא ראיתי ואני אוהב – בניגוד לבמאים. מקום 12 אצל המבקרים, רק 2 במאים בחרו בו.

מעשה בהרג (The Act of Killing), ג'ושוע אופנהיימר. דנמרק, נורווגיה בריטניה 2012
כניסה גבוהה לסרט הכי שנוי במחלוקת בשנים האחרונות.

#22

הבית שחור (The House Is Black). פורוגה פארוקאזחד. איראן, 1963
הסרט היודע ביותר במערב מאיראן שלפני המהפכה מתאר את חייהם של מצורעים. דוגמה לקולנוע שגורם לאנשים להסתכל על מה שהם לא רוצים לראות.

ז זה זיוף (F for Fake). אורסון וולס. צרפת-איראן 1973
הסרט שחומק מהגדרה. ללא ספק מוקומנטרי בחלקו, בדיוני לגמרי בחלקו ומדי פעם סרט מתיחות. אבל גם דוקומנטרי רוב הזמן וסרט מסה בצורה מובהקת. וכן, קו-פורדוקציה עם איראן, מסתבר. שני סרטים איראנים חולקים את אותו מקום.

#24

הקשיבו לבריטניה (Listen to Britain), האמפרי ג'נינקס וסטיוארט מקליסטר. בריטניה, 1942
הצורה הקלאסית של הסרט התיעודי עוצבה על ידי סרטים קצרים מבריטניה בשנות השלושים והארבעים. הסרט הזה, המתאר את החיים באי בזמן המלחמה תחת הפצצות גרמניות, דורג במקום הכי גבוה מבין הסרטים הללו.

מחוז הארלן, ארה"ב (Harlan County U.S.A), ברברה קופל. ארה"ב 1975
תיאור של שביתה ארוכה של כורי פחם (נחשו איפה) כולל פרספקטיבה על ההיסטוריה של שביתות ואיגודים בתחום.

#26

צבא הקיסר צועד עירום (The Emperor's Naked Army Marches On), זאקו הרה. יפן, 1987
סרט על חייל יפני במלחמת העולם השנייה שהאשים את הצבא בפשעי מלחמה ומנסה לגלות מה עלה בגורלם של חבריו ליחידה. אתם לא רוצים לדעת מה הוא מגלה.

#27

תנו לי מחסה (Gimme Shelter), דיויד ואלברט מייזלס, שרלוט זוורין. ארה"ב 1970
הסרט של האחים מייזלס שאני הייתי בוחר לרשימה אמור היה לתעד סיבוב הופעות של הרולינג סטונס. אבל המצלמה שלהם לכדה רגע שמהווה סוף של תקופה ומוות של השקפת עולם.

היסטוריות של קולנוע (Histoire(s) du Cinema), ז'אן לוק גודאר. צרפת 1988-1998
סדרה מוזרה של סרטים באורכים שונים בהם ז'אן לוק גודאר עושה הקשרים מוזרים בעודו מספר את הדרך הייחודית שלו לראות את תולדות הקולנע – מרתק, שנון ומעצבן בו זמנית.

#29 

לוויתן (Leviathan), ורנה פראוול, לוסיאן קאסטיינג-ליילור. צרפת, בריטניה ארה"ב 2013
אחד מסרטי השנה שעברה שלי. מתאר אך ורק ספינת דייג בלילה.

#30

לתפוס את הפרידמנים (Capturing the Friedmans), אנדרו ז'רקי. ארה"ב 2003
סוג של סרט מתח – על האשמה של משפחה בפדופיליה מזעזעת. אולי האשמת שווא, אולי ממש לא.

#31

האיש מאראן (Man of Aran), רוברט פלארטי. בריטניה 1934
סרט נוסף של פלארטי, עיין ערך "נאנוק", שהגיע למקום הששי. הסרט הזה הגיע למקום השמיני בקרב הבמאים (אצלם הוא שווה ל"נאנוק"), ורק למקום ה-63 בקרב המבקרים.

דם הבהמה (Le Sang des bêtes), ז'ורז פארנז'ו. צרפת, 1949
בית מטבחיים פריזאי מתואר בסגנון ישיר וקשה לצפייה, בסרט שיכול לתפקד היום בתור תעמולה לצמחונות.

#33

עונות (Seasons), ארטאווסד פלסיחיאן. ארמניה-ברית המועצות 1975
תיאור ההיסטוריה הארמנית מנקודת מבט קומוניסטית-פואטית ושימוש ב"ארבע העונות" של ויואלדי.

רוג'ר ואני (Roger & Me), מייקל מור. ארה"ב 1989
מייקל מור בסרט המכונן של הדוקו-אקטיביזם, מתעד את חוסר הנכונות של מנכ"ל ג'נרל מוטורוס להיפגש עימו ועושה זאת בעזרת הרבה מאוד הומור והשמטת פרטים שלא תואמים את המסר שלו.

השמש ועץ החבושים (The Quince Tree Sun). ויקטור אנריקה. ספרד 1992
על מאבקו של אמן לצייר את השמש מבעד לעלי עץ החבושים בחצר ביתו. תיאור של צייר עם שאיפות פשוטות ללכוד במכחול אור ייחודי.

#36

נצחון הרצון (Triumph of the Will), לני ריפנשטאל. גרמניה, 1935.

משרד רווחה (Welfare). פרדריק וייזמן. ארה"ב 1975
מה שצריך לדעת בסרטים של וייזמן הוא המיקום – זה נמסר בכותרת הסרט. הוא מתאר משרד רווחה בניו יורק, על עובדיו והנזקקים לשירותיו, במשך תקופה ארוכה ועם המוסד כגיבור עם הרבה פנים אנושיות.

שיעורים בחושך (Lessons of Darkness), ורנר הרצוג. גרמניה, צרפת בריטניה 1992
ורנר הרצוג מצלם שדות נפט בוערים בכווית עקב מלחמת המפרץ הראשונה.

#39

דואר לילה (Night Mail), באזיל רייט, הנרי ואט. בריטניה 1935
סרט קצר על רכבת דואר בריטית. כולל מעבר מפתיע לשיר שחיבר וו.ה. אודן ולווי מוזיקלי של בנג'מין בריטן.

הנבואה (Koyaanisqatsi), גודפרי רג'יו. ארה"ב 1982
סרט שדי קשה לתאר – מסע בין נופי טבע עוצרי נשימה, בניינים נהרסים ושלל מראות אחרים של החברה האנושית, וגם של הטבע שהיא לא נגעה בו. עם מוזיקה של פיליפ גלאס.

בלווים (Belovy), ויקטור קוסאקובסקי. רוסיה 1994
תיאור של חיי אלמנה רוסית ויחסיה עם אחיה. עם הרבה כבוד להתנהגות האנושית.

הסיוט של דארווין (Darwin's Nightmare), הרברט סאופר. אוסטריה, גרמניה, בלגיה, הולנד, צרפת 2004
תיאור של שליטת המערב באפריקה, דרך דג אשר יובא לאגם אפריקאי על מנת שישווק משם בחזרה לאירופה ולמזרח, ועל הדרך חיסל את זני הדגים המקומיים וגם את חייהם של הדייגים, אשר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות את הדג היקר אותו הם לוכדים. בכך לא מסיימות הצרות שמתאר הסרט.

איש על חוט (Man on Wire), ג'יימס מארש. בריטניה, ארה"ב 2008
חזרה לפעלול מסוכן והיסטורי- להטוטן שהלך על חבל דק בין מגדלי תאומים. אחרי שהבניינים כבר אינם, הבמאי חוקר היבטים שונים של ההליכה הזו.

#44

אודות ניס (À Propos de Nice), ז'אן ויגו. צרפת, 1930
כמו הסרט במקום הראשון, גם זה דיוקן ניסיוני של עיר. אלא שויגו הרבה יותר משועשע ואנרכיסטי.

פרימרי (Primary), רוברט דרו. ארה"ב 1960
הסרט המכונן של "הקולנוע הישיר" עוקב אחר המאבק בין היוברט המפרי לג'ון פ. קנדי על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. צלמי הסרט הפכו לבמאים תיעודיים מובילים – ד.א. פניבייקר, אלברט מייזלס וריצ'ארד ליקוק.

דיוקנו של ג'ייסון (Portrait of Jason), שירלי קלארק, ארה"ב 1967
דיוקן של דמות מן השוליים של שולי החברה – גבר שחור, הומוסקסואל, מכור להרבה מאוד דברים וזונה ממין זכר.

שעת הכבשנים (The Hour of the Furnaces), פרנדדו סולנס. ארגנטינה, 1968
סרט הרבה יותר מהפכני וקומוניסטי משאר הסרטים ברשימה. קריאה לביצוע מהפכה קומוניסטית בארגנטינה תוך תיאור המאבק רב השנים לגבי זכויות עובדים ואדם במדינה, הרבה מאוד סיסמאות פוליטיות ועשייה קולנועית חדשנית.

נטל החלומות (Burden of Dreams), לס בלאנק. ארה"ב 1982
הפעם ורנר הרצוג הוא גיבור של סרט תיעודי, בעודו משעבד ילידים בדרום אמריקה על מנת לצלם את הסרט שלו "פיצקרלדו", על גיבור בעייתי שחוטא באותם חטאים של הרצוג עצמו.

קלוז-אפ (Close-up), עבאס קירוסטאמי. איראן 1990
עוד יצירה שמהלכת על הגבול: שחזור של אירועים שהתרחשו במציאות וגם יצירת מציאות עקב נוכחות המצלמה ומעורבות של הבמאי בנעשה.

קראמב (Crumb), טרי זוויגוף. ארה"ב 1994
תיעוד של אמן הקומיקס המהפכני והמטורף רוברט קראמב ומשפחתו העוד יותר מטורפת ברקע.

ואלס עם באשיר (Waltz with Bashir), ארי פולמן. ישראל 2008
נציג ישראל ברשימה המשולבת ומקום 36 בקרב הבמאים. אין צורך להרחיב, נכון?

הנציג הישראלי חולק עם עוד שבעה סרטים את המקום ה-44, מה שאומר שכבר עברנו את החמישים ברשימה הכוללת. אולי זו הזדמנות לציין כי "חמש מצלמות שבורות" הפלשתינאי-ישראלי של גיא דוידי ועימאד בורנט הצליח להיכנס לרשימת החמישים של הבמאים -ארבעה קולות הספיקו לו למקום ה47, אבל רק מבקר אחד הצביע עבורו מה שממקם אותו במאיה השנייה ברשימה הכוללת, במשותף עם "יומן" של דוד פרלוב (גם חמישה קולות) כנראה הסרט שהיה מנצח לו מבקרים ישראלים היו בוחרים את הסרט התיעודי הישראלי הטוב ביותר.