"איש מבוקש מאוד", סקירה

בשנת 2011 יצא לקולנועים אחד הסרטים היותר שנויים במחלוקת של הזמן האחרון, "החפרפרת" (Tinker Tailor Soldier Spy). ישנם אנשים רבים, חלקם חריפים ואינטילגנטיים ממני, שטוענים שדרמת הריגול הזו היא פצצת שיעמום בלתי נסלחת. בכל היקר לי, אינני יכול להבין אותם. בעיני, סרטו של הבמאי השבדי תומס אלפרדסון, הוא אחד מיצירות המופת הכי מוחלטות שהביא לנו העשור החדש, סרט שאני מסוגל בכל בכל שעה ביום לקום ולהגן עליו בחירוף נפש.
לשמחתי, אנשי הבלוג תמימי דעים בנוגע לסרט הזה שטלטל אותנו, אך על אף שהוא ייזכר בעיקר כמועמדות היחידה (בינתיים, יש להאמין) של גארי אולדמן לאוסקר, יש לו לא מעט מתנגדים.

גם אם אנסה להתעלם מזה, לסרט החדש "איש מבוקש מאוד" (A Most Wanted Man) יש יותר מקישור אחד ל"החפרפרת". שניהם סרטים של במאי אירופאי העובד באנגלית, שניהם מעניקים תפקיד ראשי כפוי טובה לשחקן חד פעמי, שניהם מבוססים על מותחן ריגול של הסופר הפופולרי ג'ון לה-קארה, ושניהם סרטים שהולכים יותר לכיוון הארט-האוס נטול הקצב, מאשר לקולנוע המסחרי שחוקיו ומוסכמותיו נהירים לכל.
ובזמן שכאמור, על "החפרפרת" אני יכול לפרוס נאומים חוצבי להבות המגינים על הצלחותיו, "איש מבוקש מאוד" משאיר אותי בעמדה אמביוולנטית וקשה הרבה יותר. אני כל כך רוצה להיות בעד הסרט הזה, כל כך מעריך את המקומות אליו ניסו יוצריו להביא אותי, ועדיין עומד מול חומה בצורה של החלטות בעייתיות (כשלים, שלא נאמר) שמקשים עלי את הסיטואציה.

"איש מבוקש מאוד" מבוסס על ספרו של לה-קארה משנת 2008. הבמאי הוא אנטון קורבין, צלם הולנדי בין 59, שהתפרסם בזכות הביוגרפיה הקולנועית על סולן להקת ג'וי דביז'ן, "קונטרול" (2007) ועשרות הוידאו-קליפים שביים, האהוב עלי ביותר מהם הוא "הארט-שייפד בוקס" של נירוונה.
בשנת 2010 ביים את המותחן "האמריקאי" בכיכובו של ג'ורג' קלוני (אותו טרם ראיתי), ושנה לפני כן היה המרכז של הסרט התיעודי "משחק הצללים" אשר עקב אחר עבודותיו ואישיותו המסוכסכת.
"קונטרול", בעיני, הוא ביוגרפיה סבירה שזכתה לשבחים מופרזים מדי, ושעיקר ההתלהבות ממנה הייתה בזכות הצילום בשחור-לבן שתיארה את חייו של איאן קרטיס, המוזיקאי המעורער שבמרכזה.
סרטו החדש והשלישי במספר נכתב על ידי אנדרו בובל, תסריטאי שמפורסם בזכות שלושה פרוייקטים, שלעולם לא הייתם מאמינים שנכתבו על ידי אותו אדם: "רק לרקוד", סרט הביכורים של באז לורמן ("מולין רוז'!") משנת 1992; "תן לו בראש", הדרמה האוסטרלית הגאה והבעייתית של אנה קוקינוס מ-1998; ו"על סף תהום", המותחן הסביר-אך-לא-יותר-מזה בכיכובו של מל גיבסון משנת 2010.

הסיבות בגינן מאוד רציתי להיות בעד "איש מבוקש מאוד" הן העובדה שאני סאקר די רציני של סרטי ריגול, שגם אני – כמו שאר קהילת צופי הקולנוע – מצטער עמוקות על מותו בטרם עת של השחקן פיליפ סימור הופמן, המופיע בו בתפקיד ראשי; ומכיוון שאני מתגעגע מאוד ל"החפרפרת". אלו מספיק סיבות כדי לצפות בסרט ופוטנציאלית, לסלוח לו על הרבה דברים.

האמת היא שבהתחלה עשו לי חיים קלים. דבר ראשון, הסרט נראה נפלא. המצלמה של בנואה דלהולם ("ארץ יבשה", "מה השעה אצלך?" של צאי מינג-ליאנג) עושה עבודה מרהיבה בתרגום המבורג הרדופה למסך, והעיצוב האמנותי של סבסטין קארוינקל ("אנונימוס") השתמש ברחובות ובצילומי הפנים לתאר עולם ריאליסטי שמייצר הרגשה של מוכרות אך גם של חנק וצפיפות.
בתחילה חשבתי לעצמי, הנה מגיעה לה יצירת מופת חדשה, והלכתי אחרי עבודתו של קורבין בעשיית סרט ריגול שהוא לגמרי אוף-ביט (דרך מסוגננת להגיד שהסרט נטול קצב ולצאת מזה כמחמיא), איטי, שונה, פועל על חוקים משלו, ומסרב להיות עוד מוצר רגיל של הקולנוע הפונה לקהל הרחב. הרי אלו בדיוק הסיבות בגללן נדלקתי על "החפרפרת".
ועם זאת, ככל שהסרט המשיך, חלחלה לתודעתי ההבנה שמשהו פה לא בסדר. שאולי – רק אולי – מישהו כאן פספס משהו מהותי, ועל אף כל הרצון הטוב, אני לא יכול פשוט לפתור את העניין בעובדה שהסרט הולך על כיוון שונה ומיוחד שיצריך ממני אדפטציה מחשבתית, אלא שיש סיכוי שמדובר ברצף של טעויות.
האמת היא ש"איש מבוקש מאוד" הוא סרט מוזר. כי על אף המיזנסצנה והמשחק (נגיע לזה) שמייצרים אווירה קולנועית מותחת ומהודקת, התסריט מנסה להיות ההפך הגמור מזה, לפעמים אפילו מעט בכוח.

במרכז הסרט עומד איש סוכנות הבין הגרמנית, גונתר באקמן (הופמן), אשר נמצא במעקב אחר צעיר צ'צ'ני (גריגורי דובריגין). באקמן נאלץ להתמודד מול הממונים עליו ומול ההתערבות האמריקנית (המיוצגת על ידי רובין רייט, שיופיה הקשוח והייחודי פשוט שורף את המסך, סלחו לי על הקלישאה) כדי למנוע מהם לגעת באותו צ'צ'ני, במחשבה שהוא רק שלב להגיע אל תאי הטרור האמיתיים המאיימים על שלום גרמניה. לצורך כך הוא משתמש בעורכת דין צעירה (רייצ'ל מקדאמס) כדי לשמור על אותו צעיר.

בגדול, תיאור העלילה אמור להמשיך מכאן הלאה. כלומר, עלי לכתוב "גונתר נאלץ ל…" או "ואז מסתבר ש…", ואפילו "להפתעת כולם…", "אך אירוע מסויים משנה את…" או כל דבר אחר שיסיט את העלילה המוכרת אל עבר מחוזות הריגול והמתח שיפעילו אותנו. אבל זה לא קורה, וזו הבעיה המרכזית הראשונה שלי עם הסרט, וזו שמונעת ממני לעמוד על רגליי האחוריות כדי להגן עליו.
סוכני הביון של "איש מבוקש מאוד" לא באמת נתקלים בשום מכשול או בעיה במהלך נסיונם להגן את הצעיר הצ'צ'ני. למעשה, הכל הולך להם די חלק. נכון שיש איזו סצנת פגישה סוערת, ואיזשהו קונפליקט בדרך למשרד, אבל כל אלו נפתרים כבר בסצנה הבאה, ולא נראה שאיש מהגיבורים "החיוביים" מסכן משהו או מקריב משהו לטובת העניין. למעשה, נראה כאילו עלילת הסרט היא עלילת משנה לסרט מרתק הרבה יותר שקורה מחוץ לפריים אבל איש לא טורח לספר לנו.
בנוסף לכך, בשונה מסרטי ריגול אחרים, הקהל נמצא בכל שלב במצב של שליטה מוחלטת בעלילה, ואיש אינו חוסך מאתנו דבר או מעלים אינפורמציה. החלק הכיפי ביותר בסרטי ריגול הוא השלב בו אתה כצופה מרגיש שעובדים עליך, שמרמים אותך, ואתה צריך לבחור במי לסמוך, לתמוך או לבטל את החלטותיו של הגיבור, ולסיים את הסרט במצב של מבוכה כי איך לא זיהית שבעצם זה היה מרכז הסיפור. "החפרפרת", בעיני, עשה זאת מעולה. כמוהו גם "מזימות בין לאומיות", "סניקרס" ו"דרך ללא מוצא" ההונג-קונגי שהפך להיות "השתולים" זוכה האוסקר.
ב"איש מבוקש מאוד" הצופה תמיד מיושר עם המתרחש על המסך, עד לרמה של ניסיון נואש להעמיד פנים שאולי משהו שלא כשורה. אבל הכל כשורה. לסרט הזה אין פינות אפלות המוסתרות מן העין, אלא רק תצוגה שטוחה ובוהקת של פרטים.
נכון שיש איזשהו פאנץ' בסצנה האחרונה של הסרט, אבל להגיד שזו הפתעה גדולה יהיה שקר.

אז אולי אכן מדובר בתרגיל קולנועי של סרט ריגול המנסה ללכת כנגד הנורמה, להיות שונה בנוף, ולהציג תמונה מתסכלת, בירוקרטית, מעייפת ומוארת של עולם הריגול. אם כך אפשר לומר שהניתוח הצליח, אך החולה מת. הסרט השיג את מטרותיו, אבל השאיר מולינו גופה קרה של סרט מתח.

ועדיין, קשה לי לפתור את הסרט כמיותר, או כחסר עניין. זה קשור לסיבות הטכניות אליהן התייחסתי בהתחלה, אך גם כמובן לצוות השחקנים, שגם הוא נע בין הנשגב לבין המרגיז.
פיליפ סימור הופמן, ללא קשר להיותו בעולם שכולו טוב, פשוט נפלא. תיאר את זה היטב תומר קמרלינג ברשמיו מהסרט, שגונתר הוא לחלוטין אנטי-גיבור של סרטי שנות השבעים שכולנו מביטים בהם בערגה. הדמות המותשת, הלא נעימה, הלוזרית, אך האינטילגנטית לא פחות, מטעינה את הסרט במתח שכל כך נחוץ לו. אומר זאת עכשיו – אם מותו המצער הוא זה שיעזור להופעתו פה להיות אחת מחמשת מועמדי האוסקר הבא עלינו לטובה, אני לגמרי בסדר עם זה.
באותה נשימה ראוי להזכיר את גריגורי דובריגין הצעיר, שאני שפוט שלו עוד מאז "איך סיימתי את הקיץ" הרוסי עליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל ברלין, אחד מטובי סרטי 2010, שהוקרן בפסטיבל חיפה. שם הוא פחות או יותר סחב על עצמו את כל הסרט המעולה ההוא שכדאי לכם לצפות בו, אם טרם עשיתם זאת.
הצלע המצטיינת השלישית היא רייצ'ל מקאדמס. אני אינני דובר גרמנית, ולכן אולי טועה בהערכתי, אבל מקאדמס השתמשה יפה במבטא הגרמני שאימצה לעצמה, והאנושיות של דמותה היא ללא ספק אחד המרכיבים החשובים בסרט.

אל מולם עומד צוות שחקנים מצויין שחוסר השימוש בו כל כך מתסכל, שאין ברירה אלא להתעצבן. אין לדעת מה עושים שם דניאל ברוהל ("Rush"), נינה הוס ("ברברה"), וווילם דפו שאיש לא טרח לכתוב להם תפקיד מעניין.
אל התסכול הזה מצטרפת הבחירה הבלתי נסלחת לעצב עולם גרמני מודרני דובר אנגלית. הבעתי את חמתי על כך בסקירה אחרת, לסרט "גנבת הספרים", בו לא הבנתי מדוע ב-2014 עלי לצפות בסרט המתאר חברה אירופאית המדברת באנגלית. בהקשר של "איש מבוקש מאוד" הדבר מתסכל הרבה יותר כי מדובר בסרט ריאליסטי ומודרני, ולא כזה שיכול לאמץ לעצמו אצטלה של תקופתיות או תיאטרליות. גם אם המבטא של מקאדמס והופמן מצויין, האילוץ לדבר באנגלית "מגורמנת" הוא פשוט לא טוב, ולא ברור למה תושבי גרמניה מדברים באנגלית ברחוב. זה לא אמין, מזלזל בקהל, וסתם חסר טעם.

הלוואי ויכולתי להניח את כל אלו בצד ולהביט ב"איש מבוקש מאוד" בתור דרמת ריגול שהולכת בנתיב שאיש לא הלך בו לפניה. ובזמן כתיבת שורות אלו אני עוד מנסה. ועדיין, הבחירות הסגנוניות התמוהות, התסריט כפוי הטובה, והליהוק הרברבני, כולם מייצרים תמונת מצב מתסכלת במיוחד. רציתי להכריז על הסרט כאחד הטובים של השנה, ובחלקים משמעותיים שבו עוד יכולתי לשכנע את עצמי (ואולי אפילו את קוראי סקירה זו), אבל האמת היא שמגרעותיו מאפילות על כל הצלחותיו, וצריך להיות מרגלים טובים ממני כדי לשכנע אחרת.